ה בטבת תשע"ט / יום חמישי 13 דצמבר 2018 | פרשת השבוע: ויגש
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   בגובה העיניים     התבוננות והשקפה     יומן אישי     נקודה למחשבה             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
בגובה העיניים  
 
דף ראשיחברהבגובה העינייםנולדנו בכלא, מה לעשות
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

נולדנו בכלא, מה לעשות    

נולדנו בכלא, מה לעשות



נולדנו בכלא. מעולם לא טעמנו את טעמו של החופש. עבורנו זו המציאות, היא אומנם לא ממש נוחה ולא לגמרי סימפטית, אבל איך אומרים אצלנו? אלו החיים. יש או אין מה לעשות?

 



 שלום דוד

אנחנו בתקופת שלושת השבועות עם הפנים לשיא שלהם - יום תשעה באב, וכפי שהספקתי לשמוע וללמוד חלים לגבינו איסורים שונים כדי שנחוש אבל על החורבן. אני מעוניינת לשאול: 1. מה בעצם יועיל לנו האבל? אם הכוונה לתקן ולהועיל, מדוע שהבכי יעשה לנו טוב? מה, זה כאילו פורקן כזה? הייתי מבינה יותר אילו היינו עושים פעילויות מועילות לתחייה ותקומה, או משהו כזה. 2. ובכלל, אחרי הכל, התקופה העכשווית איננה תקופת גלות בבל או גלות אירופה. אנחנו כאן בארץ ישראל, עד מתי נדבר על חורבן? אין איזשהו 'פג תוקף'? תודה, יעל.
 
* * *
 
יעל שלום לך,
 
על אחרון ראשון. אין פג תוקף לחורבן, כל עוד אין לנו בשטח בניין. הגלות תפוג ברגע בו תתפוס את מקומה גאולה שלימה. בדיוק כפי שהלילה מפסיק להיות לילה רק אחרי זריחת השמש. לא לפני. הבה נסכים שהמציאות שלנו אינה מגלמת את הטוב המוחלט. יש לנו עוד המון למה לקוות, הגלות עדיין לא נטשה אותנו, ושמש הגאולה עוד לא שוטפת את עולם ומלואו. ההבנה הזו חשובה מאוד להבנת הנושא כולו, משום שההכרה בגלות היא חלק חשוב ומרכזי מאוד בדרך אל הגאולה, ומיד נדבר על זה.
 
הבעיה בנושא גלות וגאולה, שעבורנו, בני דור שנות האלפיים, אחרי אלפי שנות הסתגלות לשגרת גלות, קשה מאוד להבין למה אנחנו מתכוונים כשאומרים 'גאולה'. ובעצם מאותה סיבה גם אין לנו כל דרך להבין באמת מהי גלות. תארי לעצמך ילד שנולד בין כותלי בית הכלא. מרגע פקיחת עיניו הראשונה לא ראה מציאות שונה מזו השוררת בשטח בית הסוהר. התנאים להם הסתגל אינם נוחים, אפילו בלתי סימפטיים בעליל. איכות חייו גרועה, אך הוא לא ממש מודע לכך. ניתן לומר שבאותה מידה שהוא אינו יודע מה הם חיי חופש. אין לו דרך להבין מה הם חיי מאסר. משום שחווית המאסר היא שלילת החירות. רק אסיר שטעם חיי דרור רגילים של אזרח מן השורה, וחירותו נשללה ממנו, יודע מה הם חיי אסיר.
 
מהבחינה הזו נולדנו בין כותלי בית הכלא. מעולם לא טעמנו גאולה ואין סיבה שנדע הרבה מדי על הגלות. עבורנו זו המציאות, היא לא ממש נוחה ולא לגמרי סימפטית. אבל איך אומרים אצלנו? אלו החיים. והקביעה הזו היא הביטוי הכואב יותר לשגרת הגלות.
 
נולדנו בבית כלא, מה לעשות
 
את הגלות אנחנו מכירים בעיקר ממכלול הבעיות השונות שאינן מוצאות את פתרונן. אם זה ברמה האישית - אדם מרגיש את עומס הגלות מתוך קשיי הפרנסה, הדאגות, מחלות וצרות שנשמעות מכל פינה. ואם מבחינה כללית יותר - עדיין יש לנו אויבים מבחוץ, ולא מעט אויבים מבפנים, ההתבוללות הנוראה נוגסת נתחים נכבדים מהעם, יהודים רבים משוטטים בגולה, וגם מי שכאן לא תמיד קשור ומחובר לעם. וזה נורא.
 
זוהי התמונה הגלותית שאנו מכירים. נוכל רק לשער, שאילו היינו טועמים אי פעם חיי גאולה מלאים ואמיתיים, התמונה הזו הייתה מצטיירת בעינינו לגמרי אחרת. וכך באמת חוו את הגלות אנשים שהכירו גאולה. בדורות התפר של אחרי חורבן הבית, כשחיו כאן אנשים שראו בית מקדש, ירושלים בנויה וממלכה יהודית מפוארת, לחורבן הייתה נוכחות הרבה יותר חזקה. חז"ל מספרים על חיי השגרה בירושלים של אחרי החורבן כרצף של געגועים והשתוקקות לימיה ההדורים של ירושלים הבנויה. בגמרא מסופר על מנהג אנשי ירושלים שהיו משכימים בכל חצות לילה לקונן ולבכות על החורבן ועל גלות השכינה בדמעות שליש. כל כך הרבה דמעות זלגו שם, שכל אדם מילא בכל לילה כלי מלא בדמעות ירושלים (היה להם כלי מיוחד לדמעות של חצות, ולאחרונה הוא נחשף בחפירות ארכיאולוגיות).
 
אנשים שהכירו את חיי הגאולה, ידעו להעריך את ההפסד וההחמצה, הם גם ידעו להתאבל. והנכס הזה לבד, כלומר היכולת להתאבל, הוא אחד ההחמצות הגדולות שלנו בגלות.
 
מי שמסוגל להתגעגע לדבר-מה שהיה ואיננו, אות ברור הוא שיש לו קשר אל מושא הגעגוע. בלתי אפשרי להתגעגע לדבר שאין לך כל קשר רגשי ממשי אליו. אם קיים געגוע, קיים גם חיבור. התורה אומרת "חזקה על המת שמשתכח מן הלב". והחזקה הזו מוכחת כל כך, שיעקב אבינו הבחין באמצעותה בכך שיוסף בנו האבוד עודנו בן החיים, גם כשחלפו שנים רבות בלי שישמע ממנו אות חיים. הוא התאבל עליו והתאבל, ואף אחד מן המנחמים לא הצליח לחלץ אותו מן האבל. זכרו של יוסף לא מש ממנו אפילו לרגע. והעובדה הזו לבדה הייתה הוכחה לכך שהבן האבוד עודנו קיים היכן שהוא. כל עוד יש נוכחות לחורבן הגאולה אף היא קיימת, ותיכף נרחיב על כך בעז"ה.
 
מה עשה לנו בית המקדש?
 
אנחנו מדברים על חורבן ירושלים, מן הסתם, אנחנו שואלים את עצמנו: "אוקי, מה זה בעצם ירושלים הבנויה? מה זה נתן לנו?". אז ככה, ירושלים הבנויה היא כמובן העיר שבמרכזה מתנוסס בית המקדש. מרכז ההוויה היהודית. בית המקדש לא היה רק בית מרשים ויפיפה כפי שאכן הוא היה, משום שבתים יפים ומרשימים ניתן להקים היום די בקלות, לא זה העניין. בית המקדש, מעבר לכך שהוא שכן במרומי הר הבית המשקיף על כל ירושלים וסביבותיה, ומעבר לכך שכל יהודי ויהודיה פקדו אותו לפחות שלוש פעמים בשנה, והחיים הציבוריים כמו גם הפרטיים התנהלו סביבו משך כל ימות השנה, ומעבר לכך שכל אומה בעולם שלחה שגרירים ונציגי כבוד להוביל מתנות וקרבנות לבית המקדש היהודי שנחשב מרכז העולם הרוחני והגשמי, מעל ומעבר לכל זה, בית המקדש שכן ופעל גם ובעיקר בליבו הפרטי של כל יהודי.
 
לבית המקדש ולעבודת הקודש שהתנהלה בין כתליו, היה ביטוי אישי פרטי ומיוחד עבור כל אדם. רבי נחמן מברסלב מלמד בכמה מתורותיו על ההשפעה המיוחדת שהייתה לבית המקדש על רוחו של כל אדם. כדוגמה הוא מזכיר פסוק המתאר את בית המקדש כ"מחמד עיניכם" – העיניים שלכם. מדוע עיניים? משום שכפי שהעיניים מאירות את עולמנו, מאפשרות לנו היכרות והכרה עם העולם, ומהוות בסיס לתודעה, כך גם בית המקדש - עבור הנשמה הוא שימש כעיניים. דרכו ובאמצעותו יכולנו להבחין ברוחניות, להכיר בנוכחותו של הבורא. ובקיצור, היו לנו עיניים.
 
גם כעת יש לנו עיניים, אבל העיניים הללו שרואות טוב מאוד את נוכחותו של החומר, עיוורות כמעט לגמרי לכל מה שקשור לרוח ולנשמה. אין לנו דרך להכיר באובדן הזה, משום שאף פעם לא התנסינו בראיה מסוג שונה. ניקח לדוגמא עיוור מלידה. ננסה בבקשה להסביר לו איך נראה צבע כחול, אדום, צהוב. יש סיכוי שנצליח להנחיל לו מושג כלשהו? מה פתאום! מראה עיניים זו חוויה אישית לגמרי. מי שלא ראה אינו יודע.
 
מבחינה רוחנית, אנחנו עיוורים מלידה!
 
זו גם הסיבה לכך שהאבלות על חורבן ירושלים קשורה מאוד בדמעות. הדמעות בנושא הזה אינן רק התפרצות טבעית של רגש. רבי נחמן מלמד שהבכי הזה, כשהוא נעשה באופן הנכון, כפי שעוד נראה בהמשך, לא מתוך ייאוש אלא מתוך געגוע ותקווה, בכי שכזה רוחץ את העיניים ומחזיר להם את כוח הראייה. לכן מבטיחים לנו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא רק בעתיד, עכשיו! בכל יום ומתוך כל דמעה של אבל ניתן לשקם חלקי ראיה אבודים ושכוחים. וזו המטרה המרכזית של האבלות - לתקן, לרפא, להחזיר עטרה ליושנה.   
 
אז נגענו כעת בנושא האבל היהודי. וזו למעשה הנקודה החשובה ביותר כאן. יעל, את שואלת שאלה מצוינת. למה לבכות? מה ייצא לנו מזה? או נכון יותר, מה אנחנו מצפים שיקרה? ובכן, שימי לב! היהדות מצד אחד שוללת לחלוטין ביטויי אבלות מוגזמים. באופן מסוים זה עלול להיות איסור דאורייתא. התורה מצווה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת". ביטויי אבל שכאלו, של פגיעה והשחתת הגוף, היו מקובלים בעבר (ואולי גם היום) בין אומות העולם. התורה הקדושה אוסרת על יהודי להתנהג כך, וכפי שמסביר זאת רבי נתן מברסלב. התאבלות בסגנון שכזה מקבעת את המוות והופכת אותו לנצחי, כביכול אין תקווה, וכאילו היה המוות אבדון. אנחנו "בנים אתם להשם" מאמינים ויודעים על חיים לאחר המוות, ועל כך שהעולם הזה הוא פרוזדור לקראת יעוד נעלה ושלם יותר. אין הצדקה לאבלות מוחלטת.
 
אז מדוע מצווים עלינו להתאבל כעת?
 
זה בדיוק העניין. היהדות מסמנת לאבל גבולות ברורים, יש לעשות בו שימוש מסוים בגבולות מסוימים כמו טיפול תרופתי. וכשהאבלות מרוכזת בגבולותיה הראויים, לא רק שהיא איננה משדרת ייאוש ואבדון, אדרבה, היא הפתח הנפלא ביותר לתקווה וחזון. בואו נראה.
 
אבלות - 'כאן בונים גאולה'
 
אנחנו מכירים את זה שבבוקר בהיר אחד צומחת לה באמצע הרחוב גדר פח גבוהה. שטח כלשהו נסגר ומתוכו עולים רחשים ורעשים. משאיות נכנסות ויוצאות, דחפורים מרעישים ומנופים מתנוססים אל על. ככלות תקופה כלשהי, אם נציץ פנימה, נגלה בור ענק וחלל ריק. השלט הענק שיתנוסס מלמעלה יבשר לנו בהתרגשות 'כאן בונים'. קבלן: רוני פחימי. עבודות חשמל: ירון יאירי. יזם: חברת עתידים, וכן הלאה. כשאנחנו משקיפים על הבור הפעור, המראה הזה אמור לכאורה להיות עגום. רק לפני חודש התנוסס כאן בית קטן וחמוד. יתכן ולבלבו כאן פרחי גינה צבעוניים, או שסתם עבר כאן כביש אספלט או מדרכה לרווחת התושבים. והיום, שוד ושבר. בור ריק, אבק פורח, ברזלים מזדקרים וסלעים מנופצים. החורבן בהתגלמותו.
 
אולם סביר להניח שהמחזה הזה לא יזעזע אותנו. מדוע? אנחנו יודעים שאין דרך להקים כאן מרכז קניות ענק ונגיש שיהפוך את האזור כולו לאטרקטיבי ויוקרתי, מבלי לחפור קודם בור עמוק. החלל הריק מזמין בניין חדש. וכך בדיוק, האבל והשכול מזמין בניין חדש של גאולה.
 
להשאיר את הדלת פתוחה
 
הגלות הארוכה עלולה לגרום לנו לשכוח את נכסי העבר האמיתיים שלנו. לוותר על חלום הגאולה ולהסתגל לשגרה הגלותית. לחיים חצויים וחלקיים, לעיוורון רוחני ולעליבות לאומית מול גויי הארצות. האבלות אמורה לעורר בנו את רגשי הגעגוע. לגרום לנו להתנער, להתקומם ולא להסכים. לא להסתגל, לכאוב ולדאוב את מה שהיה ואיננו, אבל בהחלט ישנו ואמור אוטוטו לבוא. אם רק נשאיר לו את הדלת פתוחה.
 
ואיך משאירים דלת פתוחה?
 
פשוט מאוד, לא מסתגלים. הסתגלות זו טריקת דלת. כאילו אמרנו 'בסדר, לא אז לא...' אמירה שכזו היא ויתור על היקר מכל. אסור לנו כך לוותר. אסור לנו להתפשר. ולכך אנחנו אבלים. אנחנו מצהירים 'לא, גם אחרי אלפיים שנים שכאלו איננו מסתדרים, חייבים גאולה שלמה, לא פחות מזה...'
 
וכעת בואו נסכם עם שאלה ישירה. מה אנחנו מצפים בעצם שיקרה השנה? שמשיח יופיע פתאום על חמור לבן? שינחת לנו בית מקדש שלישי מן השמים?
 
אז דבר ראשון, כן! אנחנו מצפים שזה ועוד כהנה וכהנה יקרה, ובעזרת השם, עוד השנה. אולם מעבר לכך חשוב שנבין, הגאולה איננה אמורה להופיע על פי התסריטים שהכתבנו לה. אין לנו מושג איך היא תופיע. דבר אחד ברור, היא כבר כאן. זה תהליך, וזה תהליך מתמשך, ובסופו של דבר החזון יופיע בשלמותו, והוא יהיה מפתיע בכל קנה מידה.
 
מה שחשוב מאוד לכל אחד ואחת מאיתנו, זה לגשת אל מנהגי האבל הללו מתוך תחושת בניין, מתוך הרגשה ממשית שכל געגוע, ערגה, אנחה ודמעה שאנחנו נאנחנים, בוכים ומתגעגעים אל הגאולה. אבן נוספת מתרוממת ומתנוססת על חומות ירושלים הקמות ומשתקמות לקראת תחייה. לא רק בירושלים העיר, גם בירושלים שבלב שלנו פנימה.
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו - ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של דוד גבירצמן
   חזור לדף הבית של בגובה העיניים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
     
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים