י"ד בתשרי  / יום שני 20 ספטמבר 2021 | פרשת השבוע: סוכות
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית הילולת הצדיקים ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה
   צמיחה אישית     צמיחה רוחנית     רוחניות ואמונה     מסעות רוחניים             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
רוחניות ואמונה  
 
דף ראשירוחניותרוחניות ואמונהמגדלור בים של כאב
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

מגדלור בים של כאב    

מגדלור בים של כאב



אז האם זה האבל האחרון על בית המקדש? האם זה האסון האחרון? האם באמת יהיה כאן שינוי? אין הדבר תלוי אלא בי ובך.

 



האם יהיה כאן שינוי?

מגדלור בים של כאב

אחת מדמויות המופת בדור הקודם היה הרב גד אייזנר זצ"ל המכונה רב גוֹדְ'ל. חסיד אמתי ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ומחנך דגול שהטביע חותם עמוק על חייהם של אלפי תלמידים.

 

בשנות הזעם של השואה האיומה איבד רבי גוד'ל את כל משפחתו והוא עצמו נדד ממחנה למחנה ושתה את כוס התרעלה עד תומה, אבל זה לא מנע ממנו מלהיות מִגדלוֹר של חיזוק ועידוד לכל הסובבים אותו, גם בשיא החושך בעמק הבכא. לילות ארוכים היה עובר בין האסירים המותשים, השבורים, המורעבים, המוכים, והמיואשים, והיה מעודד את רוחם בכל מיני אופנים.

 

פעמים רבות היה יושב ומקשיב למצוקות, לזכרונות, לגעגועים, ולכאבים של האסירים שביקשו לשפוך את לבם; ופעמים רבות היה מסיח את דעתם על ידי שמשך את לבם בכל מיני שיחות שעניינו אותם ותמיד השכיל לשזוֹר בשיחותיו תקווה, שנינות, הומור, שמחת חיים, אור ועידוד כדי שישכחו ולו לכמה רגעים מהגוף הכואב והמעונה ומהבטן המשוועת לאוכל.

 

היום שאחרי

 

האסיר במחנות לא היה יכול לחשוב על כלום מעבר להישרדות ביום יום, אבל רבי גוד'ל רצה לתת לחבריו הנדכאים אופק חדש, ולכן באחת הפעמים שאל את האסירים: "איך אתם מתארים לעצמכם את העולם שאחרי המלחמה, איך ייראו החיים שאחרי המחנות?" בשאלה זו רצה להחדיר להם את התקווה שעוד יהיו חיים אחרי התופת.

 

בזכות האישיות הכובשת והסוחפת ובזכות להט האמונה שנבע מרבי גוד'ל, האסירים שיתפו פעולה וכל אחד אמר את דעתו. האחד אמר שהעולם שאחרי המלחמה יהיה עולם שלא תהיה בו שנאה ואכזריות כי כולם כבר רואים את התוצאות החמורות שלהן. השני אמר שלאחר השחרור מהמחנות אנשים יעריכו יותר את החיים ואת המשפחה, פחות ירוצו אחרי הכסף, פחות יעבדו, ויותר יבלו זמן ביחד. וכך כל אחד בתורו צייר בקולו את אותו עולם קסום ושונה שמחכה מעבר לגדרות.

 

רבי גוד'ל הקשיב לכל אסיר ואסיר. את המטרה שלו הוא השיג. הוא שוב השכיח מהם את הסבל לכמה רגעים ועוד העניק להם חזון וראייה קדימה. אבל רבי גוד'ל גם היה איש עם אמת נוקבת מאוד, ולכן בסוף הדברים הוא אמר לאסירים: "אני לא רוצה לאכזב אתכם, אבל אל תחיו באשליות. דעו לכם שהעולם שלאחר המלחמה יהיה בדיוק אותו עולם כמו לפני המלחמה. שום דבר לא ישתנה..."

 

אל תפריע לי לישון

 

בשבוע שעבר הבאתי כמה דוגמאות לדברים שחשבנו שהולכים לזעזע ולשנות את העולם, אבל בשורה התחתונה, הם וכל הסערה שסביבם שככו במהירות הבזק ולא הותירו שום רושם. כך חשבתי לתומי בנושא האסון במירון. חשבתי שנתעורר בכל הכוחות למגר את נגע השנאה מתוכנו. חשבתי שנצא לדרך חדשה של אהבת ישראל.

 

לצערי, לא רק שטעיתי, גם נוכחתי לדעת שהאסון נשכח. ונכון שכולנו זוכרים היטב את האסון שקרה רק לפני כחודשיים, אבל כשאני אומר שהאסון נשכח, אני מתכוון שהזעזוע התפוגג לגמרי, ההתעוררות העצומה התנדפה, הנושא ירד כמעט לגמרי מסדר היום הציבורי גם בקרב הציבור שומרי התורה והמצוות.

 

אבל מה שכואב לי יותר מכול הוא, שכשאני מדבר עם אנשים על האסון כיום, הם אומרים לי או משדרים לי באופן ברור ומוחשי שהם לא רוצים לשמוע על הנושא; הם מעדיפים להדחיק ולשכוח; הם לא רוצים לעורר את התחושות הקשות, ובוודאי לא את האמת הנוקבת שקוראת להם להשתנות; הם רוצים להמשיך בשגרת החיים כאילו כלום לא קרה; בקיצור: הם אומרים לי במילים או בשפת הגוף 'עזוב אותנו. תן לנו להמשיך לישון'. כאילו כל האסון הזה היה סיוט קצר באמצע שינה ארוכה ומפנקת, ההתעוררות המבוהלת נכפתה עליהם בעל כורחם, וכל שאיפתם היא לחזור לחיק הכרית והשמיכה ולצפות ולייחל להמשך שינה עמוקה ומתוקה.

 

המסלול היחיד לשינוי

 

לאחר האסון הלבבות היו פתוחים והאוזניים כרויות לשמוע, וכבר אז אמרתי שמי שרוצה שהאסון יגרום לו לשינוי בחיים, לא מספיק ברצון כללי להתחזק ולא מספיק להחליט החלטות טובות ונחמדות שלא יחזיקו יומיים. בשביל שינוי בחיים חייבים קבלה מוגדרת ומעשית של עבודה אישית מקיפה ורצינית.

 

כבר אז קראתי לכל מי שהקשיב לי בישיבה ובשיעורים שכל אחד יקבל על עצמו אהבת ישראל במסירות נפש, כלומר: להקדיש חצי שעה בכל יום לתפילה על עם ישראל, ובעיקר להתפלל על אהבת ישראל, להתפלל שכל עם ישראל ייצאו מהשנאה ויזכו לאהבה אמתית, להתפלל שיחזרו בתשובה על רמיסת המצווה הגדולה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא כלל גדול בתורה.

 

דברי חז"ל וכל גדולי הדורות על חורבן בית המקדש ועל הגאולה, שהכול תלוי באהבת ישראל ודברי חז"ל המזעזעים על בין אדם לחברו ועל התביעה הגדולה שיש כלפינו בתחום הזה – כולם עמדו לנגד עיני ולא נתנו לי מנוח. הרגשתי שזו עת רצון גדולה לקירוב הגאולה ברחמים.

 

אמנם אני רואה בצער את השכחה, אבל אני מקבל חיזוק אדיר למסר המרכזי שלי לאורך השנים, למסר הגדול של רבי נחמן ושל כל בעלי המוסר שבשביל להשתנות צריכים עבודה!

 

עובדים – זוכרים – משתנים

 

אלה שקיבלו על עצמם את החצי שעה מספרים לי שבכל יום ויום הם זוכרים את הקרבנות ורואים לנגד עיניהם את פניהם של הקדושים שתובעים מהם להשתנות, והם עומדים בתפילה חצי שעה ביום על אהבת ישראל, שיהיה כאן סוף סוף שינוי אמתי. לכן אלה שקיבלו על עצמם אהבת ישראל במסירות נפש – הם אלה שמשתנים ומשנים ביחד איתם את העולם.

 

מאז האסון אני ורבים מתלמידי זוכים להקדיש חצי שעה בכל יום ואני סופר יום אחרי יום. בכל יום אני שמח כמוצא שלל רב על הזכות העצומה להתפלל על עם ישראל ולהרבות באהבת ישראל. בכל יום מחדש אני מזדעזע מהאסון, מהמכה הכואבת. ובכל יום ויום אני לוקח את הכאב מחדש לעבודה האישית והכללית.

 

לכן תסלחו לי על כך שאני דש בנושא. תסלחו לי על כך שאני מעורר את הזכרונות הכואבים. אבל בלי הזיכרון הכואב לא מתעוררים לשינוי כלומר לעבודה עמוקה. וזה בדיוק מה שכל יהודי אמור לעשות בכל יום ויום כמו שנפסק להלכה בסימן הראשון בשולחן ערוך: "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש".

 

ואומר רבי נחמן שבוודאי אין הכוונה לבכות על העבר כי "מה שעבר אַיִן, כי כבר נשרף בית מקדשנו", אז בשביל מה זוכרים? בשביל מה נוהגים אבלות? בשביל מה צמים? אומר רבי נחמן: "כעת, שה' יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב, חס ושלום, בניין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו. על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חורבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שיחרב הבית המקדש, ואפילו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בניין בית המקדש, ונחשב גם כן כאילו הוא גרם להחריבו".

 

אני ואתה נשנה את העולם

 

הרעיון הכללי שמובא גם בספרי ההלכה הוא שכל מנהגי הזיכרון של שלושת השבועות ושבירת הכוס והאפר בחופה, ושאר מנהגי זכרון ירושלים ובית המקדש – כל מטרתם הוא לא רק שזיכרון החורבן "יעטוף" אותנו, אלא כדי שהזיכרון הזה לא ירפה ויעורר אותנו תמיד לשים סוף לשנאת חינם שגרמה לחורבן ושהיא המעכבת את בניין בית המקדש.

 

אחים ואחיות, אנחנו עם שזוכר. לא נשכח שום חורבן ושום שואה, ולא נשכח את הרוגי מירון. ה' דופק לנו בדלת, בואו נפתח לו את הדלת. נזכור על מנת להתעורר. נזכור על מנת לשנות. אני שוב מזכיר ושוב מתחנן לעם ישראל. כתבתי חוברת מתוך דם לבי על כל הנושא הזה ומה עלינו לעשות כדי לתקן ולשנות ולקרב את הגאולה ובניין בית המקדש ברחמים. החוברת נקראת: "אהבת ישראל במסירות נפש". זו העת לקנות לקרוא ללמוד לקיים לחלק ולהפיץ לדבר ולעורר זה את זה עד שכל עם ישראל יתעוררו לעבודה שתביא את השינוי, תביא את הגאולה.

 

אז האם זה האבל האחרון על בית המקדש? האם זה האסון האחרון? האם באמת יהיה כאן שינוי? אין הדבר תלוי אלא בי ובך.

 





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של הרב שלום ארוש
   חזור לדף הבית של רוחניות ואמונה




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים