כב באב  / שבת 31 יולי 2021 | פרשת השבוע: עקב
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית הילולת הצדיקים ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה
   יום הולדת     חנוכה     עשרה בטבת     ט"ו בשבט             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
יום הזיכרון  
 
דף ראשיחגים ומועדיםיום הזיכרוןבמותו ציווה לי את החיים
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

במותו ציווה לי את החיים    

במותו ציווה לי את החיים



"כשהתעוררתי אני זוכר את עצמי צועק: 'אני אשם, אני הרגתי את שלמה, אני לא רוצה לחיות במקומו. אין לי זכות, אלה החיים שלו'".

 



בשתיים לפנות בוקר החלו הצנחנים לפרוץ את הגדרות אשר חצו את ירושלים. תוך זמן קצר היתה הגזרה כולה מוארת בפרחי אש.
 
כשהבין הלגיון את כוונת הכוח המסתער, נעשו חזיזי האש צפופים יותר ופגזי האויב החלו ליפול בזה אחר זה בתוך ריכוזי הכוחות, שהיו בדרכם אל הגדרות. מטרתה של מכת האש המטווחת מראש, היתה חסימת המעברים של מזרח ירושלים מפני אפשרות של פריצה.
 
פלוגתו של טוראי שלמה אפשטיין ז"ל, אשר פרצה משכונת בית ישראל ויעדה מוזיאון רוקפלר שליד חומת העיר העתיקה, נקלעה לתוך האש עוד בראשית דרכה. כבר במטחים הראשונים נפגעו כמחצית אנשיה והנותרים היו המומים. קצין שנפצע במטח הראשון זכר לאחר מכן את מראה הרחוב, אשר "פצועים שכבו או התפתלו לכל אורכו, בעוד החובשים מתרוצצים בין הכדורים". ברגעים אלה הפכו החובשים האלמוניים למנהיגים לחבורה השסועה. אילו היו עושים את חשבונם האישי ודואגים לנפשם, ודאי היו פורצים דלת של בית, מסתתרים בתוכו, או יורדים למרתפים, בהם ישבו אותה שעה תושבי ירושלים.
 
שלמה אפשטיין, מוימה בפי כל, שעד לאותה שעה היה חובש אלמוני, בחר בדרך אחרת. מסורת בית אבא ובית סבא שעליה גדל, מסורת של נתינה ללא גבול לזולת, וקידוש ערכים יהודיים – הכריעה. נכדו של רבי בצלאל אפשטיין מלומז'ה וצאצאו של רבי יונתן אייבשיץ, עשה רק את חשבון חבריו הזקוקים לעזרתו. בהתעלמו כליל מן הפגזים המתרסקים סביבו רץ מפצוע לפצוע, כשהוא חובש פצעים, מעודד, מנחם – עד שמצא את מותו.
 
"הוא נתן לי את החיים", מספר יוסף חגואל, צנחן, אשר נקלע אל תוך רחוב הדמים. שתי רגליו רוסקו ברסיסי פגזים, זב דם החל לחפש לעצמו מסתור. הוא שמע את הפגזים מתקרבים בשריקה וחבריו קראו לו לתפוס מחסה. רובם ככולם היו פצועים, שתרו בחשיכה למצוא לעצמם גבשושית כלשהי, תל עפר או מכיתת סלע, להסתיר מאחוריהם לפחות את הראש. יוסף חגואל לא יכול היה לעשות אפילו זאת. רגליו המרוטשות מיאנו להישמע לו. או אז, בחשיכה, הרגיש לפתע יד חמה על פניו וקול שקט אומר לו: "זה יהיה בסדר, אתה תבריא..."
 
"שלמה אפשטיין החובש שהכרתי בימי הכוננות, כרע על ברכיו לידי, ליטף אותי, הוציא תחבושת וחבש את פצעיי, שמעתי קולות שקראו לו להסתלק, חששתי שמא יעזוב אותי, ובאותו זמן רציתי שילך, וכי למה ימותו שניים?"
 
שלמה נשאר לצידו של חגואל עד שנשמעה שריקתו של הפגז הגורלי. שלמה גהר על חגואל הפצוע וחיפה בגופו על חברו. הפגז התפוצץ במרחק מטרים ספורים מהם, וגופו של שלמה אפשטיין קלט את רסיסיו. חגואל ניצל.
 
כל המשפחה באה לברית
 
סיפור הגבורה של החובש ששילם בחייו על עזרתו לפצוע, הפך לסיפור המזוהה ביותר עם מלחמת ששת הימים. השיר "בלדה לחובש" שהולחן שנתיים לאחר המלחמה נחשב (בטעות) לתיאור מדויק של המקרה, וגרם עם השמעתו משבר אמוציונאלי כה קשה, עד שנאסרה השמעתו. למעשה נכתב השיר 13 שנה לפני מלחמת ששת הימים והוא לא כוון למקרה כזה או אחר, אולם המיתוס סביב השיר נשאר.
 
כמה חודשים לאחר סיום המלחמה קיבלו הוריו של שלמה צל"ש עם עיטור העוז מהרמטכ"ל, והסיפור הפך לשם דבר. במהלך השנים כבר לא זכרו בדיוק את שמו של החובש ומי בדיוק היה הפצוע, אולם הסיפור הפך לסיפור מיתולוגי הממחיש גבורה יהודית ומסירות מהי.
 
40 שנה אחרי, יצאנו לחפש את הנפשות הפועלות. הפצוע, יוסף חגואל, סב לנכדים מתגורר כיום ביהוד. גם אחרי 40 שנה לא כהו רגשות הכרת הטוב שלו. "אני זוכר בכל יום שאני חי בזכותו של שלמה אפשטיין", הוא מספר, "קיבלתי את החיים מאלוקים במתנה". ארבע שנים לאחר מלחמת ששת הימים נכרתה ברית דמים נוספת בין משפחת חגואל למשפחת אפשטיין. שלושה ימים לפני יום היארצייט נולד ליוסף בן בכור.  
 
"גם כאן אפשר לראות את יד ההשגחה, כי הלידה התעכבה והתעכבה, ובסוף אשתי ילדה בדיוק בתאריך הזה. ביום שהוצאתי את אשתי מבית החולים, עליתי לקבר של שלמה כפני שאני עושה כל שנה. פגשתי שם שתי נשים ונער בן 13. הנשים, בנות דודות של שלמה, סיפרו לנער את הסיפור. אמרתי להן שאני החייל ששלמה הציל, וסיפרתי להם שנולד לי בן, ושנדרתי נדר לקרוא לבן הבכור שלי על שם שלמה ז"ל. הן התרגשו מאוד. ביקשתי מהן להזמין את הוריו של שלמה לברית, למחרת הן התקשרו ואמרו לי שכולם יגיעו, כ-30 בני משפחתו של שלמה. הפגישה היתה מרגשת במיוחד, אביו של שלמה ז"ל היה הסנדק של הבן שלי, וגם הברית הזו הפכה לשיחת היום. בשנים שעברו השתדלתי לשמור על קשר, אבל בשלב מסוים הרגשתי שכואב להם לראות אותי ואת הבן שלי והקשר פסק".
 
מכתב לכל ילד
 
ההיכרות בין חגואל לאפשטיין החלה עוד מימי הכוננות שלפני המלחמה. חגואל היה רגם, ואפשטיין החובש הפלוגתי. "שלמה היה בחור צנוע, שתקן וקצת נחבא אל הכלים. כל מי שהכיר אותו סיפר שהיתה לו נשמה של זהב, אבל אנחנו, כל הפלוגה למדנו את זה באופן אישי.
 
יום אחד קיבלנו חבילות עם מכתבים. כל חבילה היתה מלווה במכתב של ילד שכתב אלינו כמה מילים. נשארו הרבה חבילות כי הגיעו יותר חבילות ממספר האנשים שהיו לנו ביחידה. כל חייל, למרות העייפות והמתח שהצטברו בו, ישב וענה לילד שכתב מכתב בחבילה שלו, אבל כאמור נשארו עוד מכתבים שנשארו בלי מענה. שלמה אמר שהילדים האלה נורא יצטערו וייפגעו, כי הם מצפים לקבל תשובה אחרי שהשקיעו מאמץ, והוא אסף את המכתבים וענה לכל אחד אישית כאילו הוא כותב לילדים שלו".
 
"לשלמה היה לב של זהב", מספרת אחותו, חנה ארז. "תמיד אחרי שבן אדם נפטר מספרים עליו דברים טובים, אבל אצל שלמה זה באמת היה נכון, והסיום של החיים שלו היה המשך טבעי לדרך החיים שלו – דרך של נתינה ללא גבול לזולת. שלמה ספג את הערכים של הנתינה לזולת, ולאחר מותו כשאמרו לנו שמגיע לו צל"ש – לא כל כך הבנו על מה. היה לנו ברור וטבעי שהוא ינהג כפי שנהג. מי שהכיר את 'מוימה' (שלמה, בשם הכינוי שלו), ידע שאצלו זה היה מובן מאליו".
 
ערב מלחמת ששת הימים עזב שלמה את הקיבוץ בו התגורר, והדרים לאילת. כמה שבועות קודם לכן הוא פגש חבר ילדות שירש אחוזה גדולה בקונגו, אותו חבר ביקש משלמה לנסוע איתו, ושלמה נענה יותר מתוך רצון לעזור לחבר מאשר כל דבר אחר.
 
נקבר תחת שם אחר
 
"הוא היה צנוע מאד", מספרת אחותו, "הסתפק במעט שהיה לו. שלמה רצה לעזור לאותו חבר בקונגו, ולכן עזב את הקיבוץ. הוא ירד לאילת על מנת לעבוד ולחסוך כסף לכרטיס, ואז התחיל גיוס המילואים. למעשה, צו הגיוס לא הגיע אליו, כי לא היה בכתובת המקורית שלו, אבל שלמה לא חיכה שיחפשו אותו ומיד התייצב. ביום הראשון למלחמה הוא נהרג. בתקופת ההמתנה הממושכת למלחמה, הוא שלח לאמי כמה וכמה גלויות, את הגלויה האחרונה ששלח נשאה בכיס הסינר שלה.
 
באותה תקופה זה לא היה כמו היום שמיד מודיעים למשפחות. שבועות אחרי סיום המלחמה לא ידענו מה קרה, אם הוא חי או מת. ליבה של אמא בישר לה רעות, והיא היתה מלטפת את הגלויה בידה, ומתרפקת על השורות הסתמיות שכתב".
 
במשך שבועות ארוכים לא ידעה משפחת אפשטיין מה עלה בגורלו של בנה עד שקרוב משפחה ששרת בצבא בדרגה בכירה, הצליח לגלות ששלמה נקבר תחת שם אחר בירושלים. "מהצבא שאלו אם נרצה שיעבירו אותו לחיפה, אבל אמא אמרה שמוימה נולד בירושלים אז שיישאר קבור בירושלים. למעשה אנחנו חיפאיים, אבל אמא נסעה ללדת בירושלים את הבן הבכור שלה, כדי שתוכל להיעזר באחותה. כמה שבועות לאחר שגילינו את קברו של מוימה, הודיע לנו אותו קרוב משפחה שעומדים להעניק לו צל"ש. לאמא זה לא שינה. מאז שמוימה מת ועד ליום מותה היא נראתה כמו פתיליה. הברזלים מחזיקים מבחוץ אבל בפנים יש רק פיח, אין שלהבת. היא כבתה ודעכה עד שנפטרה מצער בתחילת שנות ה-80".
 
זינק קדימה עם האלונקה
 
"מאז ומעולם", מספר יוסף חגואל, "זה תמיד היה שם. הסיפור סופר ותואר שוב ושוב, אני הרי עולה כל שנה לקברו ומרגיש כל הזמן את קשר הדמים בינינו, בני ידע מאז ומעולם את הסיפור".
 
הקשר הפלוגתי בין השניים הפך לקשר עקוב מדם בלילה שבו פרצה המלחמה, כשהחלה הפלוגה לנוע לכיוון שיח ג'ראח, כדי לכבוש את מוזיאון רוקפלר.
 
"הלכנו לקראת היעד. האחרון בטור היה שלמה החובש. את פנינו קידם מטר ארטילריה עז. כאשר הגענו לרחוב עצמו, ספגנו את הפגיעות הראשונות. מכיוון חזית הפלוגה, מלפנים, צעקו את הצעקה הידועה שמקפיאה לך את הדם: "חובש!" שלמה זינק קדימה עם האלונקה. בינתיים קיבלנו פקודה לסגת קצת, עד שיפרצו את הגדרות של המתחם הירדני. ראיתי את שלמה ועוד כמה חיילים רצים במהירות עם האלונקה שעליה שכב הפצוע, והיה נדמה לי שהכרתי אותו. ואז פגז מרגמה נחת קרוב אלינו, ממש ביני לבין האלונקה, הרגשתי איך אני מתרומם באוויר. עפתי גבוה מאוד, וכאשר נפלתי על הקרקע הרגשתי ששתי הרגליים שלי שותתות דם. פחדתי להסתכל, הייתי בטוח ששתי הרגליים שלי נקטעו. חייל אחד לקח אותי על הגב למרפאה הגדודית, אבל היא לא היתה קיימת. הכניסו אותי לתוך מקלט, וסביבי היו עוד פצועים. חיכינו שיגיע החובש, ואני זוכר ששאלתי מעניין במי הוא יטפל קודם. הוא ניגש אליי", מספר יוסף.
 
"אפשטיין התחיל לחתוך את המכנסיים שלי כדי לראות את הפצעים. פתאום התחילו הפצועים לצעוק: "הם מפגיזים אותנו, הפגזים מתקרבים אלינו". זה נמשך שניות הכל מסביב בער ומישהו צעק: "לברוח מהשטח, מי שיכול שיסתלק". אנשים התחיל לצאת או לזחול. שלמה היה מאחורי. הוא ניסה לעזור לי להיעמד אבל לא יכולתי. הרגליים היו פצועות ולא נשמעו לי. נפלתי שוב, וניסיתי לזחול לעבר הקיר כדי למצוא מחסה.
 
כשגררתי את עצמי לקיר שמעתי שריקה, וידעתי שזהו זה, אני הולך למות. שלמה צעק לי "אל תדאג, אל תדאג", דחף אותי קצת והצמיד אותי לקיר", וכאן מתחיל האוטומט בקולו של חגואל להיסדק, ולמרות עשרות הפעמים שהסיפור סופר על ידו הוא שוב מתרגש. "אני שכבתי, והוא, שלמה, נשכב מעלי וכיסה אותי. לא הספקתי לומר מילה, זה לקחת שניות מעטות והפגז נפל שני מטרים מאיתנו. זה היה פגז מרגמה 81 מ"מ. שנינו עפנו לגובה והרגשתי שאני נקרע משלמה. כשנפלתי על הארץ לא יכולתי לדעת אם אני מת או חי. כאילו נקרעתי לחתיכות. מההדף הרגשתי שהבטן שלי נקרעה לי מהגוף.
 
הייתי ספוג דם, ולא ידעתי שזה גם הדם של שלמה. עצמתי עיניים כי לא רציתי לראות מה נשאר לי מהגוף שלי. כמו מתוך ערפל שמעתי אנשים מדברים על הפציעה שלי, והרגשתי שמרימים אותי על אלונקה, שאלתי איפה שלמה, ומה קרה לו, ולא ענו לי".
 
חגואל איבד את ההכרה, והתעורר בבית החולים. רק אחרי ששאל כמה פעמים איפה שלמה אמרו לו שהוא נהרג. "כשקמתי אני זוכר את עצמי צועק: 'אני אשם, אני הרגתי את שלמה, אני לא רוצה לחיות במקומו. אין לי זכות, אלה החיים שלו', דברים כאלה, הייתי פצוע קשה. שכבתי ימים רבים בחדר מבודד, והסיכויים שלי לחיות היו די קלושים. אחים ואחיות, רופאים ובני משפחה באו אלי ואמרו לי: 'יוסף, תילחם על חייך, אתה צעיר, אתה מסוגל להתגבר', ואני אמרתי להם: 'על חיי? אלה החיים שלי? אלה החיים של שלמה אפשטיין. הוא נתן לי אותם בהלוואה. לי אין חיים משל עצמי'.
 
כשהם השיבו לי שככה זה במלחמה, כשאחד נהרג למען שהאחר יחיה, אמרתי להם שהם לא מבינים. אני יודע שבמלחמה נהרגים, אני יודע שלפעמים זה האחד בשביל האחר, אבל כאן זה היה שונה כל כך. זה לא שנלחמנו ושלמה חיפה עלי באש. זה לא ששכבתי פצוע והוא בא לחלץ אותי ונהרג. שלמה פשוט שכב עלי וחטף את כל הרסיסים הנוראיים, והם עברו דך הגוף שלו והרגו אותו, ונכנסו לגוף שלי חלשים ורק פצעו אותי. לכן אני חי הוא נגמר.
 
בשלב מסוים השלמתי עם זה שאני לא יודע חשבונות שמים. אני מרגיש שחיי ניתנו לי במתנה בשנת 67' וזהו יום הולדתי האמיתי. אני בן של אלוקים. במהלך השנים קרו לי עוד ניסים. גם במלחמת יום כיפור נפלו פגזים שניה אחרי שזזתי משם, ובכלל, יצא לי שם של אחד שלא כדאי לעמוד לידו, כי מי שעומד סמוך אלי מקבל צל"ש".
 
כשהעניק הרמטכ"ל את תעודת הציון לשבח לשלמה אפשטיין ז"ל, בטקס אפוף קדרות שנערך בקריה בתל אביב, התנשא קול אחד מעל לגניחות העצורות. היתה זו זעקת אמו של שלמה אפשטיין: "אלוקים, למה אותו?"
 
אדם אחד עשוי היה להשיב לה, אך הוא היה רחוק, בבית החולים. היה זה יוסף חגואל, שחייו ניתנו לו במתנה מידי החובש שבחר בגבורה יהודית להציל אותו.
   
  
(באדיבות מגזין "משפחה")




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של א. נתנאל
   חזור לדף הבית של יום הזיכרון




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
עצמאות, כאן ועכשיו!               על מגש של כסף               לאן דרכינו פונות?
 
 עצמאות, כאן ועכשיו!  על מגש של כסף  לאן דרכינו פונות?


  5 תגובות למאמר זה    לקריאת כל התגובות ברצף  
  1.
  סיפור מרגש מאד
משה01/02/2016 13:22:37
     
 
  2.
  סיפור גבורה אמיץ מאוד
ללא שם,20/04/2012 16:08:48
     
 
  3.
  מפגש עם מר חגואל-השלמה חיילית בחיל הרפואה
שמעון04/09/2011 03:31:28
     
 
  4.
  מעוניין בשיחה עם יוסף חגואל
שמשון נחום10/10/2010 13:09:54
     
 
  5.
  שלמה אפשטיין הוא בן דוד של אימי
רונית ש29/04/2009 12:49:49
     
 

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
     
  •  
     
  •  
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים