י"ט באב  / יום רביעי 28 יולי 2021 | פרשת השבוע: עקב
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית הילולת הצדיקים ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה
   צמיחה אישית     צמיחה רוחנית     רוחניות ואמונה     מסעות רוחניים             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
תפילה ומדיטציה  
 
דף ראשירוחניותתפילה ומדיטציהבסרט הזה עוד לא היינו
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

בסרט הזה עוד לא היינו    

בסרט הזה עוד לא היינו



השם בורא כל יום מציאות אחרת, שונה, עלילה מושלמת, סרט חדש. ואני מוצאת את עצמי כל יום בתוך סיפור אחר. לגמרי. כזה שלא הייתי בו אתמול ולא אהיה בו מחר.

 



השם בורא כל יום מציאות אחרת, שונה,
עלילה מושלמת, סרט חדש. ואני מוצאת את
עצמי כל יום בתוך סיפור אחר. לגמרי. כזה
שלא הייתי בו אתמול ולא אהיה בו מחר. והיום
זה באמת היה סרט עוצר נשימה.
 
 
היה אחר צהריים בלי שום התרחשויות מיוחדות, לכן קשה לתאר איך זה בדיוק התרחש, ומה עבר עלי שמצאתי את עצמי בשש וחצי מוקפת מטבח הפוך שקשה לדמיין, ובו ילד עייף ורעב, תינוקת עצבנית ובוכייה, ילדה שלומדת למבחן בהנדסה (אתי!) בעזרת מד-זווית, מחק, עיפרון, חוברת, מחברת ודפים באמצע הכל, ונוסף על כך גם קערה של מיקסר ובה עיסת עוגיות המחכה בדממה להיאפות לתפארת.
 
איך בדיוק נוצרה המציאות הלא הגיונית הזאת?
ולמה לא נערכנו מראש?
ואיך מצאתי את עצמי לא משתלטת?
ואיפה היו הגדולות?
ומה גרם לתינוקת להיות חסרת מנוחה?
ולאן נעלמו דפי החזרה שחילקה המורה, אלה שבלעדיהם היינו צריכות לנחש מתוך הספר איך לומדים ועל מה המבחן?
 
על כל השאלות האלה אין בכלל תשובות. גם אין מילים להסביר.
 
פשוט השם בורא כל יום מציאות אחרת, שונה, עלילה מושלמת, סרט חדש. ואני מוצאת את עצמי כל יום בתוך סיפור אחר. לגמרי. כזה שלא הייתי בו אתמול ולא אהיה בו מחר.
 
והיום זה באמת היה סרט עוצר נשימה. ומעצבן. ומלוכלך. ומיילל. ואשם.
 
הסעיף האחרון הוא כמובן שמעניק את הטון הרגוז המשתלט על הכל.
 
אני הייתי אשמה שלילדה אין השכפולים הנחוצים, והיא אינה יודעת לשבת בחדר שלה בשעה סבירה כמו שלוש אחר הצהריים, ללמוד בשלווה, לדעת הכל ולסדר אחר כך את הילקוט בשלמות – כי איפה הם הרגלי הלמידה שהייתי אמורה להקנות לה?
 
הייתי עוד יותר אשמה שהילד העייף, שכל רצונו הוא ארוחת ערב זריזה, מקלחת מהירה והשכבה מוקדמת, צריך לחכות עד שאגמור להרגיע את התינוקת. ונפלתי לגמרי, כאשר ראיתי אותו מחזיק מספרי פרחים ענקיים ובא לגזור את המזנון של הסלון (במקום חלק, לא על השריטות הקודמות חלילה), והרמתי עליו קול צעקה שהבהיל אפילו אותי.
 
לא יכולתי להדיח כלים, לטאטא או לסדר. הייתי חייבת לענות על השאלות על זוויות קהות, להכין חביתה ולהחליף טיטול. הכל נערם והצטבר, ובתווך, כמו רובינזון קרוזו שנטרפה עליו ספינתו, עמדתי אני, וכמעט נטרפה על דעתי.
 
הצעקה הזועמת, היא שהוכיחה לי שאחר הצהריים הזה אינו דומה למשהו הגיוני, ושבעצם אני לא מצליחה להצליח. הכעס שפרץ ממני הוכיח לי מה אני באמת מרגישה. נשברתי.
 
בטון מתון יותר, הסברתי לילד הנעלב את עמדתי בענייני מזנון ומספריים. ופניתי למטבח בחזרה. שם, תוך הפניית גב לילדים ופרצוף לכיור, פניתי אליו בכנות.
 
"אבא, בבקשה, בוא להציל אותי. תראה מה הולך כאן מסביב. תראה מה הולך בתוכי. אני שונאת הנדסה! אני לא מוכנה ללמוד עם הילדה שלי למבחנים! מה, גם את זה אני חייבת?! תראה איך נראה כאן הכל מסביב. כולם מבולבלים, ואני מלאת עצבנות איומה. תציל אותי אבא בבקשה".
 
היתה שם גם דמעונת אחת, ששטפה את זוויות העין ונבלעה, כמו שפריץ כזה של מים עם חומר ניקוי, שמתלווה למגבים של שמשת האוטו. לאחר מכן מיד חזרתי לעניין של כמה גרמים יש בקילו, ואיך אפשר למדוד פיל במאזניים.
 
"מה דיברת שמה?" שאלה הילד העייף, חד העין.
 
"דיברתי עם השם", אמרתי, לא מנסה להעמיד פנים בכלל. "אמרתי לו שיש כאן כזה בלגן ואני לא מצליחה להתארגן. ביקשתי ממנו שיעזור לי".
 
לאט, כמו תמונה שעולה על תמונה במסך, התחלף בי משהו.
 
רבע שעה אחר כך עוד הייתי מבחוץ באותה סיטואציה.
 
החביתה כבר היתה על הצלחת. עכשיו הכנתי סנדוויצ'ים, מרחיקה את הסכין מידיה המנסות לאחוז של התינוקת שעלי, ומתבוננות בזווית העין בשאלת העשרה: אם שני חתולים ושלושה חתלתולים שוקלים תשעה קילוגרמים, ושלושה חתולים עם שישה חתלתולים שוקלים לא זוכרת כמה קילוגרמים, כמה שוקל כל חתול וכמה כל חתלתול?
 
הילד נטל ידיים, נגס ביס מהלחם, ומצא את קליפות הביצים שבהן השתמשתי לעיסת העוגיות. הוא שלח יד בוחנת לשברים הלבנים ופצפץ אותם. והתבונן בי מזווית עינו לדעת מה ייעשה בו.
 
"אתה יודע, אפשר לעשות מלאכה של הדבקה מקליפות של ביצים", אמרתי לו.
 
"כן?" התלהב הילד, "אז אני אבקש מהרב'ה שלי".
 
"מצוין", חייכתי מאוזן לאוזן, "הוא בטח ישמח, הרב'ה".
 
השווינו בין מלבן למקבילית. הביס החמישי והשישי נבלעו. התנורים צפצפו לאות שהעוגיות סיימו את אפייתן. התינוקת המשיכה ליילל וניסתה לאחוז את העיפרון בקצהו. מכיוון מחברת יהדות באו שתי שאלות השקפתיות בעניין עם ישראל ואומות העולם.
 
נטלתי ידיים ואכלתי סנדוויץ'. תאמינו או לא, הרגשתי את הטעם. אכלתי במתינות, בתוך כל הבלגן, בירכתי ברכת המזון, לקחתי את הילד שסיים לאכול, להתקלח, השכבתי במצב רוח רגוע את התינוקת, והחמאתי לילדת ההנדסה שלי שהיא יודעת את החומר נהדר ורואים שהקשיבה יפה בשיעורים. הודו להשם!
 
בחיוך מרוצה היא אספה את עצמה ואת כל החפצים (בערך), מהמטבח, ופנתה לישון, כשהיא מסכמת – "וואו, כמה שעות למדתי למבחן הזה! עכשיו בטוחה שאני אקבל יותר מתשעים".
 
וכמה אני? שאלתי את עצמי, "בעזרת השם", איחלתי לה.
 
אחרי שעה או קצת יותר, כשהיה שקט יחסי, ואני פניתי למלאכת שיקום ההריסות, חשבתי: מהיום, לא מעניין אותי יותר שום דיווח חיצוני.
 
אם מישהי, אחות או חברה, תספר לי שהלכה לקניות או לרופא שיניים, או שיצאה לפיקניק או ששטפה את כל הבית, או שניקתה את התנור לפסח במסיר שומנים או שאפתה עוגת קצפת בת שלוש קומות, או שתפרה לעצמה שמלת כלולות או החזיקה על הידיים תינוק שסבל מכאב אוזניים, או עשתה מלאכה מקליפות ביצים עם הילד (מפני שהרב'ה לא הסכים בסוף) – שום דיווח חיצוני לא מרשים אותי יותר, כי גם אני "אפיתי היום עוגיות בריאות ולמדתי עם הילדה למבחן".
 
השאלה מה עבר עלי בינתיים. מה קרה לי מבפנים.
 
לכן, הבטחתי לעצמי, מהיום, בתגובה לכל דיווח חיצוני, אני רוצה לדעת רק דבר אחד – "היה לך כיף עם זה?"
 
חבטת את השטיחים שלוש שעות – והיה לך כיף? לקחת חופשה בת שלושה ימים – והיה לך כיף? קנית שבע חליפות בשש מכירות – והיה לך כיף? בישלת והקפאת ארוחות לחמישה ימים – והיה לך כיף?
 
כי אם כן, אז יופי.
 
ואם לא...
 
אז היה לך גיהינום של לחץ, או של עומס, או של אשמה או של כישלון, או – מה שהכי שכיח – של חוסר שליטה והתפרקות המציאות, אם היה לך לא כיף בכלל – אז כדאי לך בפעם הבאה להפנות את הגב לילדים ולקרוא לעזרה.
 
איך שיוצא, עם שפריץ בעיניים או בלי, אחרי הצעקה מפילת האימה, או מה שרצוי – לפני. לבקש מהשם.
 
הוא רואה, הוא יודע, הוא רוצה לעזור. הוא לא טרוד ביהדות או בהנדסה כעת. והוא גם לא מאשים.
 
תראי שהרע יתחלף, ויהיה לך אפילו כיף.
  
 
(מתוך מגזין "משפחה") 




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של שרה לב
   חזור לדף הבית של תפילה ומדיטציה




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
להעיר את הלב               סוגרים חשבון               על מה חולקים?
 
 להעיר את הלב  סוגרים חשבון  על מה חולקים?


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
     
  •  
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים