כו באב  / יום רביעי 04 אוגוסט 2021 | פרשת השבוע: ראה
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית הילולת הצדיקים ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה
   סיפורים אישיים     אור חוזר             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
סיפורים אישיים  
 
דף ראשיסיפורים מהחייםסיפורים אישייםחצי הכוס המלאה
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

חצי הכוס המלאה    

חצי הכוס המלאה



"תסתכל על חצי הכוס המלאה" אנחנו יודעים לדלקם. אבל כשזה מגיע אלינו? לא, אנחנו מעדיפים להיות קורבנות תמימים של השעה. לכוס שני חצאים, על מה אתם מסתכלים?

 



"תסתכל על חצי הכוס המלאה"
אנחנו יודעים לדלקם. אבל כשזה מגיע
אלינו? לא, אנחנו מעדיפים להיות
קורבנות תמימים של השעה. לכוס שני
חצאים, על מה אתם מסתכלים?
 
 
כולם יודעים לדקלם (ויפה מאוד) "תראה את חצי הכוס המלאה, זה היה יכול להיות יותר גרוע" כשקורה משהו למישהו. אבל בכנות, אף אחד לא אוהב לשמוע את המשפט הזה כשהוא בעצמו חווה קושי או אירוע לא מפרגן. אדרבה, אנחנו מעדיפים לחשוב שאנו קורבנות תמימים שהגיעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אנחנו מעדיפים לחשוב שהחיים הם רצף אירועים אקראי בלי שום הצדקות וסיבות ללמה זה קורה לנו. אנחנו מעדיפים לטמון את הראש באדמה כמו בת יענה ולא לקחת אחריות על כלום. כשהחיים סוטרים לנו בפנים, אנחנו מתמקדים בחוסר ההגינות שיש בהכל ומלטפים, עם טונות של רחמים עצמיים, את הלחי הכואבת והסמוקה מהסטירה.
 
קיבלתי סטירה כזו בפנים לפני שבועיים. בעצם, הייתה זו סטירה בקרסול. הילדים קפצו על הטרמפולינה בחצר. כדי להראות לי את "הביצועים" שלהם הם ביקשו שאגיע ואראה אותם קופצים להנאתם. כשהתינוק בידיי יצאתי לחצר, ואז הגעתי למדרגה התחתונה ושמעתי קראאאאאאאאש כשכף רגלי התעקמה ונפלתי על הרצפה, וכל זה כשהתינוק בידיים שלי! (תודה לא-ל לא קרה לו כלום). התחלתי לצעוק כמו חיית פרא מרוב כאבים, צורחת על הילדים שילכו לקרוא לאחד השכנים. הבכור רץ לחפש מישהו, ואילו שני האחרים חזרו לטרמפולינה והמשיכו לקפוץ. בסופו של דבר, בני חזר הביתה עם השכנה מהקומה הרביעית, והיא זו שעזרה לי ביומיים הכואבים הבאים. את הקרסול נקעתי, אבל הייתי צריכה לנוח במיטה כמה ימים ולהיעזר בקביים על מנת ללכת.
 
טוב, כולנו יודעים שבמצבים כאלה אנחנו צריכים לגייס את כוח האמונה שבנו, להאמין שכל מה שקורה הוא רק לטובתנו ולטובתנו הנצחית. כן, אני יכולה לחשוב על מיליון ואחת סיבות למה זה קרה, הנקע בקרסול, אבל אני רוצה להתמקד במשהו אחר: על חצי הכוס המלאה של המצב. ההתמקדות הזאת עוזרת לאדם במצבים כואבים לעשות סוויץ' רציני של איך שהוא מקבל את הדברים שקורים לו בחיים, ומסייעת עוד יותר בהשגת התיקון הרוחני שיש לנו לעשות. אחרת, המסר מבורא עולם יהיה לשווא, משום שזה לא עורר את הרצון לעשות חשבון נפש ולבדוק את עצמנו.
 
אז הנה מה שראיתי:
 
לא רוצה אפילו לחשוב על זה, אבל זה היה יכול לקרות, חלילה, לאחד הילדים. תודה לא-ל שאני זו שנפלתי ולא הם.
 
יכולתי ליפול על הפנים, והתינוק היה נפגע חלילה.
 
התינוק היה יכול ליפול לי מהידיים.
 
יכולתי לשבור את הקרסול.
 
יכולתי לשבור עוד/או חלק אחר בגוף אם הייתי נופלת על הפנים.
 
אם השכנה לא הייתה בבית הייתי צריכה להזמין אמבולנס ולקחת איתי ארבעה ילדים לחדר מיון. הגענו לזמנים טובים!
 
לצילום הרנטגן, שחיכיתי לו בסך הכל 20 דקות, יכולתי לחכות שעות על גבי שעות.
 
לאורך כל התהליך הייתי צריכה לסבול כאב בלתי נסבל. תודה לא-ל, החלק הזוועתי של הכאב היה רק בהתחלה והאנדורפין שבורא עולם יצר בנו תפס פיקוד, ולא משככי הכאבים למיניהם.
 
בדרך הביתה, השכנה הסיעה אותי למקום בו אפשר לקבל קביים בלי תשלום. זה היה כבר אחרי שמונה בערב והמקום היה אמור להיות סגור, אבל לא, הוא היה פתוח. כשהשכנה שלי שאלה את הבחור איך זה שהם עדיין פתוחים בשעה כזו, הוא אמר לה: "לא יודע. היינו כבר צריכים לסגור". כשיצאנו מהחנייה ראיתי שהם כיבו את האורות והחלו לסגור את המקום.
 
אחרי שחזרתי הביתה הילדים הסכימו (מה שלא קורה בכלל) להיכנס למיטות בלי שום ריבים, צעקות וכן כיוצא בזה.
 
נרדמתי ליד התינוק, דבר שאני מאוד אוהבת לעשות.
 
נחתי. בדרך כלל אני מאוד עסוקה בסידור הבית והבלגאן שהילדים עושים. באותו יום, למחרת ובימים שלאחר מכן – אני בחופש.
 
קראתי.
 
כתבתי.
 
ראיתי מ'יד ראשונה' את האחדות שיש בכלל עם ישראל. השכנים עברו לגור לידנו לפני כחודש ואני בקושי מכירה אותם. אבל הם, אנשים מקסימים, עשו כל שביכולתם לעזור לי. שכנתי היקרה עזרה לי בבקרים להכין את הילדים למסגרות הלימוד שלהם, והיא גם זו שלקחה אותם.
 
הבת של השכנה הייתה בחופש, לכן יכלה לעזור לי בכל שעה משעות היום.
 
זה היה יכול לקרות בתחילתו של המסע שבעלי נטל בו חלק ביחד עם צוות ברסלב ישראל לארצות הברית לפני כשלושה שבועות (למשך שלושה שבועות) אבל זה קרה יום לפני שהוא חזר הביתה.
 
כן, הרבה מסרים נפלאים אפשר ללמוד ממקרה מצער שאנו חווים. הכל תלוי איך אנחנו מסתכלים על זה.
 
ולמרות שהמשפט הזה מזכיר לי אישה זקנה עם משקפיים גדולות ונשמעת כמו מי שמדבר מהאף, אבל "תראה את חצי הכוס המלאה" הוא המפתח לחיים מלאים בשמחה אמיתית!





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של רחלי רקלס
   חזור לדף הבית של סיפורים אישיים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 


  1 תגובות למאמר זה    לקריאת כל התגובות ברצף  
  1.
  וואו.. ממש ריגשת אותי
איתי11/02/2013 20:05:36
     
 

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
     
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים