כו באב  / יום רביעי 04 אוגוסט 2021 | פרשת השבוע: ראה
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית הילולת הצדיקים ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה
   יום הולדת     חנוכה     עשרה בטבת     ט"ו בשבט             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
יום הזיכרון  
 
דף ראשיחגים ומועדיםיום הזיכרוןהלם קרב
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

הלם קרב    

הלם קרב



זכור תמיד ארז, אתה לא לבד. אתה שומע אותי, אתה לא לבד, ואף פעם לא היית לבד, גם לא במלחמה!!! קח את כוח הרצון וההתמדה וצעד איתם קדימה, עם מבט לעתיד טוב יותר.

 



דודי נקש בהיסוס על דלתו של הבוס.
 
"היכנס, היכנס", האיצה בו המזכירה היעילה של המנכ"ל, "הוא ממתין לך".
 
דודיק התגבר על ה"פרפרים" בבטן, פסע פנימה אל ה"קודש" ונפגש עם החיוך הכי גדול שראה מעודו במשרד המפואר הזה. "שב, דודיק, שב", הזמין אותו ה"ביג בוס" בלהיטות שאינה אופיינית לו, "אני זקוק לעזרתך בעניין אישי ביותר".
 
"אני כולי לשרותך", הגיב דודיק בהכנעה.
 
איש פרקטי היה מני כץ המנכ"ל האגדי של מפעלי הפלסטיק בו עבד דודיק כמהנדס בקרת איכות. הוא ניגש ישר ולעניין בלי גינונים מיותרים. "זהו הבחור שהוא נשוא השיחה שלנו. ארז, בני הבכור בן ה-24", אמר בהצביעו על תמונת חייל במדי טנקיסט, התלויה על הקיר. "ארז נלחם בקרבות העקובים מדם ברמת הגולן במלחמת יום הכיפור. כאן בתמונה הוא במיטבו – נהג טנק מצטיין, עדיין לפני המלחמה הארורה ההיא", סיפר במרירות.
 
דודיק התבונן בחייל המוצק המביט אליו בעיני תום בגוון תכלת. תווי פניו היו דומות לאביו הקשוח, אבל העיניים, העיניים היו מעולם אחר, רכות וחולמניות – בסתירה גמורה לעיני הנץ של אביו.
 
"העיניים זה מאמא שלו, בטח הרגשת!"
 
"כן, אבל השאר ממש העתק מוצלח של אבא שלו. כשמו כן הוא נראה בחור כארז", ניחם אותו דודיק.
 
מני כץ חייך חיוך קלוש של נחת, אבל מיד חזר למציאות, גחן קדימה ולחש בקול סדוק משל היה בוש במילים שהגה. "הלום קרב, הילד, אתה שומע דודיק, כך אמרו הרופאים. "הפרעה פוסט טראומטית" כך זה נקרא במינוחים שלהם. בשפת הרחוב קוראים לזה הלם קרב. ואני אומר לך דודיק, בשפה שלי – הילד שלי מרוסק, אבוד, נשמה תועה בעולם".
 
דודיק השפיל את מבטו. היה קשה לו להישיר מבט לעיני הנץ שהיו עכשיו לחות.
 
"כשהדרדר מצבו אשפזו אותו בבית חולים פסיכיאטרי. זה היה נורא! עכשיו הוא בחוץ אבל לא רואים את האור בקצה המנהרה. אני ממש מיואש!". מני כץ תלה בו מבט בתחינה – מן הסתם שיער שדודיק תמה מדוע סימן אותו ככתובת להתמודדות עם הבעיה שלו. "אתה איש חכם דודיק, והיו לך כבר מספר הצלחות עם אנשים שעזרת להם בדרך. אנא שים את ארז שלי על סדר היום שלך".
 
כשדודיק יצא מן המשרד חשב לעצמו שמני כץ נסחף. הוא באמת מיואש אם פנה אליו לעזרה, שהרי איננו איש מקצוע בתחום הנפש. אבל כמו תמיד, טוב ליבו היקשה עליו לסרב. הוא נתן לעצמו להיסחף אחר המאורעות.
 
* * *
 
בכניסה להר הרצל נפגש לראשונה עם ארז. הראש הנוטה להקריח קצת הטעה אותו, אבל עיני התכלת היו שייכות ללא ספק לארז, בנו של הבוס. התום והחיוּת היו מהן והלאה. היה זה ביום אביבי והם הלכו מעדנות בשבילים הפסטורליים של הר הרצל בינות לגינות טבולות הירק והפרחים הססגוניים.
 
"אתה רוצה לשמוע על המלחמה?" שאל ארז, "בדרך כלל מתחילים מזה".
 
ממש לא, אני בכלל לא פסיכולוג. אני מעדיף לדבר על מה שאתה עושה היום".
 
"בעצם כלום, שום דבר מיוחד".
 
"אז מניין הגוף האתלטי שלך? זה לא נהיה מכך שעושים כלום?!" הקשה עליו דודיק.
 
"אה, זה מחדר כושר", אורו פניו, "כל יום אני הולך לחדר כושר להתאמן. זה לא משהו מיוחד, אבל אני מאוד אוהב את זה", התנצל.
 
"מצוין, כושר גופני זה דבר נפלא. הלוואי שאני הייתי יכול להתמיד בזה".
 
"כן, צריך בזה הרבה התמדה וכוח רצון. כך אני אומר גם לנערים שבאים להתחיל להתאמן ומבקשים ממני שאדריך אותם בבחירת תוכנית האימונים הנאותה".
 
"יפה! אז אתה גם מנחה לחדר כושר גופני. בטח אוהבים אותך החבר'ה הצעירים שם".
 
"מאוד", התלהב ארז וזיק של אור ניצת בעיני התכלת הכבויות.
 
"אז למה אתה אומר שאתה לא עושה כלום? תראה כמה תכונות צריך בשביל לעשות את הכלום הזה – התמדה, כוח רצון, ידע באימון גופני ואת הכושר ללמד ולגרום לסובבים אותך לאהוב אותך. זה המון!!!" מנה דודיק בהתלהבות.
 
"לא חשבתי על זה אף פעם כך", הודה ארז בהפתעה, ונימה דקה של קורת רוח נשזרה בדבריו.
 
"כדאי שתקדיש לכך מחשבה".
 
הם המשיכו לשוחח ולפסוע בשבילים עד שהגיעו לחלקה הצבאית שבהר המנוחות. "איזה צרוף מקרים שהגענו לפה לבית הקברות הצבאי, בו נמצאים חלק מהחברים שלי".
 
"שום דבר אינו מקרה", חלק עליו דודיק.
 
הם הביטו במצבות של הנופלים במלחמת יום הכיפורים. "ילדים, ממש ילדים. תסתכל בשמות: זוהר בן 18.5, דני בן 19.5, קובי בן 19 – ילדים. ילדים הלכנו למלחמה. אלה שלא חזרו נשארו ילדים – יפים וצעירים, אבל, אנחנו ששבנו מן התופת – הפכנו בין לילה לזקנים בני 1000 שנה", קולו הנידף והרועד של ארז בישר על סערת הנפש בה הוא נתון, ודודיק שחש בכך הציע לו לשבת. הם ישבו על הספסל בין הקברים. ושתקו. דודיק התאזר בסבלנות עד שתפתח איזושהי "דלת"...
 
"אני לא רוצה לדבר על המלחמה, אבל, במקום הזה – הכל צף ועולה מחדש".
 
"תרגיש בנוח", הרגיע אותו דודיק.
 
ארז נשם עמוק והחל לדבר: "היינו בקרבות הקשים ברמה באזור נפח. הטנקים לא היו מזוודים כראוי ונגמרה לנו התחמושת. הטנקים הסורים עלו עלינו בעדיפות מספרית ומהר מאוד חיסלו את רוב ה"כלים" שלנו. הטנק שלי ספג פגיעה בצריח. אני נפגעתי, אבל הצלחתי לחלץ את עצמי מתא הנהג. איש מצוות הטנק שלי לא נשאר בחיים... זחלתי פצוע מהטנק העולה בלהבות בבקעה הטרשית. מסביבי עמדו שלדים של מפלצות הברזל, מעלים אודים עשנים, משל היו מתבוננים באדישות במאמצי ההמלטות שלי מן התופת. זחלתי באיטיות מורטת עצבים ותחושה נוראה של בדידות הפכה לאגרוף שכיווץ בכאב את ליבי...
 
איני יודע משום מה, אבל, באותם הרגעים של ה"לבד" הנורא הזה, הציפו אותי זיכרונות למאורע שקרה לי בילדותי, בהיותי כבן חמש. זה היה בבית הילדים בקיבוץ. קדחתי מחום. זחלתי מהמיטה לכיוון השירותים. מסביב שכבו הילדים, במיטות קומתיים וליוו אותי במבטים אדישים. זחלתי שם על הרצפה והרגשתי לבד בין עשרות העיניים הקרות המציצות אלי בסקרנות... וכך נמשך המסע אל חדר השירותים כנצח לבד, בלי יד מלטפת של אמא. "איפה את אמא?" זעקו קירות ליבי ללא מענה... שנים אחרי זה גילתה לי אמא שלי שאף היא הייתה קורבן לשיטה. היא הייתה עומדת מתחת לחלון בית התינוקות, שומעת את בכיי, ומתחננת בדמעות למטפלת התורנית שתיתן לה להחזיק את תינוקה הרך בזרועותיה. היה צריך לשלם את הקרבן למען השוויון המוחלט גם באהבת אם, ואמא הייתה מושבת ריקם...
 
ה"לבד" הזה של בית הילדים רדף אחרי עד לשדה הקרב והכה בי שם ללא רחם. איפה הם כולם? היכן הם אלה ששלחו אותי למלחמה? מדוע אני זוחל פה לבד הרחק מהבית? זעקתי מנהמת הלב... כשחזרתי הביתה, עדיין לא ידענו שאני סובל מהלם קרב. בכל בוקר הייתה אמא אוספת מהכרית שלי את השערות שנשרו לי במהלך הלילה. "למה נושרות לך השערות, ארז, מה קרה לך שם במלחמה ההיא?" הייתה שואלת אותי בעיניים לחות, כשליבה נקרע לגזרים בקרבה. שתקתי. מה יכולתי להגיד לה. ידעתי שקרה לי משהו נורא אבל לא ידעתי מה... כשהתופעה נמשכה ועוד שערות נשרו, החליטו לשלוח אותי לפסיכולוג".
 
"וזה עזר?"
 
"מעט מדי בשביל השעות הרבות שהשקעתי בזה. כל פעם הייתי צריך לשחזר מחדש את החוויה של הקרבות. זה רק חיזק את ה'פלשבקים' שטרפו את דעתי, עד שלבסוף אשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי. הגעתי למקום הנורא הזה, בו החולים הולכים במסע סיזיפי הלוך ושוב במסדרון הארוך, ואחים גברתנים מחלקים תרופות במקום אחיות רחמניות.
 
אחד החולים ניגש אלי וב'דוגריות' האופיינית לאנשים במקום הזה, פנה אלי ללא גינונים מיותרים: "שמעתי שאתה סובל מהלם קרב. גם אני נמצא פה בגלל הלם קרב", הביך אותי. "כמה זמן אתה פה?" גיששתי אצלו בהיסוס. "חמש שנים בסך הכל, עם הפסקות ופה ושם".
 
הייתי המום! באותם רגעים לא ידעתי שהבחור הזה מעולם לא נטל חלק בשום קרב, אבל ידעתי בוודאות שעלי לצאת מפה בכל מחיר ובמהירות האפשרית. אינני רוצה לחזור לאירועי המלחמה בשום אופן, אבל מה אעשה שהמראות, הקולות והריחות רודפים אותי ללא רחם ואינם מניחים לי להשתחרר? בלילות אני מתעורר בבעתה מזעקות הפצועים, שלא יכולתי להושיע ומריחות השריפה ההולכים ומתפשטים בחלל החדר שלי. אני ילד שמנת שכלוא לכל ימי חייו בכלא הזה שעשוי מסורגי זיכרונותיי. למה כל זה קרה דווקא לי?"
 
דודיק נגע קלות בכתפיו של ארז אשר שחו מעומס הרגשות, משל היה רוצה לשאת איתו בעול. "אולי ארז לא היית כל כך לבד, שהרי למרות הכל נשארת בחיים וחזרת בסופו של דבר הביתה?"
 
"למה אתה מתכוון?" התקשה ארז הנסער להבין.
 
"בוא נמשיך לשוחח תוך כדי הליכה, זה הרבה יותר טוב מלעמוד במקום. גיליתי שכאשר הולכים ומדברים על נושא שדורש פיתרון, התנועה גורמת לתחושה של התקדמות והשגת מטרה. במקרים רבים בסוף הדרך נמצאים הרבה יותר קרוב לפיתרון".
 
ארז ניאות, והם המשיכו בתנועה בתוך השבילים שבהר הרצל. דודיק נשם עמוק ושינס את כוחותיו למשימה שלא הייתה קלה כלל וכלל.
 
"סיפרת על עצמך בגילוי לב מדהים ולכן גם אני מרגיש חופשי לחשוף את עצמי בפניך. המפגש הראשון שלי עם סבל בעולם היה אצל אימי. בהתחלה לא הבחנו בסימנים המעידים על קינון המחלה. פה ושם גילתה ירידה בזיכרון, או התבלבלה בניווט במהלך הנהיגה. כאשר חוסר השליטה בנהיגה הפך מסוכן, החלטנו אבא ואני למנוע אותה משימוש ברכב. לקחנו אותה לבדיקה רפואית. הדיאגנוזה הייתה חד-משמעית – אלצהיימר, למרות שבגיל צעיר זו תופעה נדירה.
 
לאבא הייתה זו בשורה קשה, משום שאמא הייתה כל עולמו, אבל הוא קיבל אותה בגבורה. אבא היה בעל אישיות מאוד חזקה. במלחמת העולם השנייה ברח מהגטו והצטרף לפרטיזנים ביוגוסלביה. הוא וחבריו מיררו לנאצים את החיים בפעולות גרילה נועזות שביצעו. הנאצים הכינו להם מארב והם נלכדו בתוך בונקר. רימון שהושלך לתוך הבונקר החשיך את עולמו של אבא ומאור עיניו כבה לעולם. המרצחים הארורים עינו את הפרטיזנים הפצועים שנותרו בבונקר בעינויי תופת ורק בדרך נס נשאר אבא בחיים.
 
הצלקות שהותירו בו מעללי הנאצים גמרו לו ביעותים, ובלילות הייתי מתעורר מזעקות האימים שלו. אבא, למרות מגבלת העיוורון שלו התמסר לעשות למען אמא הכל. כשהתפקוד שלה הידרדר מבחינה מנטאלית עשינו כל מאמץ שלא למסור אותה למוסד סיעודי. בשלב מסוים המוח במחלה הזו הולך ומתנוון ואמא זיהתה אותנו רק בניד עפעף קל. אחר כך הכל נגמר. ישבנו שבעה. הדאגה מה יעלה בגורלו של אבא, שנשאר בודד ועזוב עם כלב נחייה בלבד, טרדה את מנוחתי. שוחחנו על כך ושאלתי את אבא: "מה יהיה עכשיו?"
 
הוא ענה לי בזו הלשון: "אתה יודע בני, חיות האדם הנאציות לא שברו את רוחי גם בעינויים הקשים ביותר שעברו על בשרי. ניצחתי אותם. הם אבדו מן העולם ואני הגשמתי את חלומי – הקמתי בית פה בארץ ישראל! גם המוות של אמא לא ישבור אותי. אחשוק שיניים ואמשיך. אתה יודע למה? בבית אבי, סבא שלך, למדתי משפט שמלווה אותי כל החיים: "דע לך שלכל עשב ועשב יש לו מלאך שמכה אותו ואומר לו גדל". לכל יצור בעולם אפילו פשוט כעשב יש מלאך שממונה על גידולו. המלאך הטוב הזה שומר עלינו, נותן לנו מכות קלילות ועדינות מתוך המון אהבה, כדי לזרז אותנו שנפרח ונגדל. לפעמים מקבלים מכה יותר כואבת אך היא מגדלת אותנו ומרוממת את כוחות הנפש. היא מגלה לנו את מאגרי הכוחות הבלתי נדלים שיש לנו. החיים מלאים ניסיונות וקשיים. בלי מכות אי אפשר לגדול! ואם מצליחים לזכור שהמכה זה לא במקרה, כי אין מקרה בעולם והכל מכוון מלמעלה, אלא המכה באה ממלאך טוב – אז יותר קל להתגבר על כל הייסורים שבעולם".
 
אלו היו המילים של אבא שאף הוא כמוך, סבל מביעותים בלילות. אבא והמלאך שלו כנראה מסתדרים לא רע, מפני שבאופן יחסי למצבו, אבא מתמודד די יפה וחי חיים מאושרים עד כמה שידו מגעת.
 
ארז ידיד, במקום לחשוב שכל מה שקרה לך זה מקרי בלבד ולהיות מתוסכל, כדאי להתבונן איזה מאגרים של כוחות נפש אפשר לשאוב ממצוקה וסבל. במקום לדשדש בעבר קח את הכישרונות שלך, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודה שלך בחדר כושר. קח את כוח הרצון, ההתמדה והיכולת ללמד ולהדריך וצעד איתם קדימה עם מבט לעתיד טוב יותר.
 
זכור תמיד ארז, אתה לא לבד. אתה שומע אותי, אתה לא לבד, ואף פעם לא היית לבד, גם לא במלחמה!!!"
 
ארז נעץ מבטו בפרחים שבצידי הדרך. הוא הצביע על פרח סחלב קמול ואמר בחיוך אירוני: "המלאך שלו קצת עצל, תביט איך הוא נראה".
 
דודיק לא נבהל. הוא הצביע על סחלב יפה, שהשתחץ בגאון בעלי הכותרת היפים שלו. "נכון, אבל למלאך של הפרח הזה יש כושר גופני טוב – הוא יודע איך לתת מכות..."




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של י. פרידל
   חזור לדף הבית של יום הזיכרון




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 


  1 תגובות למאמר זה    לקריאת כל התגובות ברצף  
  1.
  איזו זכות אפשר ללמד על הקיבוצניקים שהתאכזרו לילדיהם??
שמוליק ב29/04/2009 15:04:43
     
 

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
     
  •  
     
  •  
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים