כו באב  / יום רביעי 04 אוגוסט 2021 | פרשת השבוע: ראה
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית הילולת הצדיקים ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה
   סיפורים אישיים     אור חוזר             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
סיפורים אישיים  
 
דף ראשיסיפורים מהחייםסיפורים אישייםאל תספרו את הסיפור שלי
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

אל תספרו את הסיפור שלי    

אל תספרו את הסיפור שלי



אם את יכולה לשתף אנשים בחיוכים שלך, למה שלא תשתפי אותם גם בדמעות שלך?" היו המילים שדחפו אותי לספר לכם את הסיפור שלי.

 



ביום הראשון שלי בכיתה א' הייתי כל כך שמחה רק מעצם ההרגשה שאהיה מוקפת בחברות חדשות.

 

אחד הזיכרונות המאוד חזקים מאותם ימים הוא מאחת ההפסקות, כששני ילדים מכיתה ד' רצו לעברי כשהם אומרים משהו כמו "תולעת שיער, יש לך שערות תולעים..." האמת, לא כל כך הבנתי למה הם מתכוונים, אבל לאט לאט הרמתי את היד אל הראש והרגשתי שאני נוגעת במשהו. הייתה זו תולעת גדולה מאוד שמישהו הניח על הראש שלי.

 

הילדים האלה, וכל אלה שהצטרפו לחגיגה, היו בטוחים שאשתולל מפחד בגלל שנגעתי בתולעת. אז זהו, מה שהם לא ידעו זה שגדלתי במקום שכל הזוחלים למיניהם ממש לא הפחידו אותי, הם היו שם בכל פינה כמעט. לא צרחתי ולא עשיתי שום דבר היסטרי. פשוט, הוצאתי את התולעת מעל הראש והמשכתי את היום שלי.

 

מאמרים נוספים בנושא:

לקפוץ לאש

אתה יכול לעוף

ויש גם צעד ראשון

 

אבל בתוך בתוכי נפגעתי רק מעצם המחשבה שמישהו מסוגל לעשות דברים כאלה, לי או לכל אדם אחר. האמת, זה אפילו מעורר דאגה שיש כאלה אנשים שחושבים שזה יהיה כיף כשמישהו אחר הופך למוקד מתיחה עלובה וכולם מסביב צוחקים.

 

'תישארי רגועה. תהיי עם היד על הדופק בכל מה שקשור לרגשות שלך. תוודאי שכולם חושבים שאת בסדר, אפילו אם בפנים זה לא. לא משנה מה קורה, אל תיתני להם להרגיש ולראות מה עובר עליך, שאת בוכה'... מאיפה חשבתי על מושגים כאלה בכיתה א'? רק השם יודע.

 

במבט לאחור, עד כמה שאני יכולה לזכור, אני חושבת שהתנהגות כזו מתארת באופן עקרוני אדם מופנם, ואני מטבעי אדם מופנם שמסתיר את פרטי חייו בתוך קונכייה, לא מוכנה לשתף אף אחד בחיי. ואם משהו בפרטים האלה מרגיש כואב ולא נעים, מביך או כל תחושה אחרת, תהיו בטוחים במאת האחוזים שאני נועלת אותם על מנעולים ובריחים, קוברת אותם מתחת לאדמה הכי עמוק שאפשר כדי שבטעות לא יצוצו על פני השטח, אל תודעת הציבור.

 

יום אחד, לפני שמונה שנים בערך, אמא ואני יצאנו לטיול קצר. תוך כדי ההליכה סיפרתי לה על 'חוק הרגשות' שלי – לא בוכה אף פעם (או מפגינה את הרגשות) ליד אנשים.

 

אלא שכמו תמיד, בכל הפעמים בהן אני צריכה עצה מעשית וטובה, אני יכולה לסמוך על התגובה התכליתית שמגיעה עד ללב העניין מאמא.

 

"אם את יכולה לשתף אנשים בחיוכים שלך, למה שלא תשתפי אותם גם בדמעות שלך?"

 

נו, לא משהו מספיק חזק לחשוב עליו?...

 

אם אני זוכרת נכון, המייל הראשון שלי לרב אליעזר רפאל ברוידא, בערך ב-2008, התחיל עם הבקשה המודגשת: "בבקשה, אל תספרו את הסיפור שלי באתר שלכם... זה משהוא מאוד אישי וכואב, אבל אני צריכה עזרה".

 

כשאני חושבת על המייל הזה ששלחתי לו אז, אני עדיין מרגישה חלק מאותם רגשות שהרגשתי אז. הייתי מיואשת, אבודה, פגועה, והיום אני גם מבינה שהייתי מלאה בהמון, אבל המון, אגו.

 

מצחיק. אני מחפשת באינטרנט (משהו שנראה לי מאוד מוזר) רב בישראל שיעזור לי, כי הסיפורים שמתפרסמים באתר בו הוא כותב נתנו לי הצצה אל האמת! רציתי עזרה ורציתי לגלות עוד היבטים על האמת, אבל לא רציתי שהסיפור שלי יפורסם כי הוא מאוד כואב לי.

 

באותו זמן לא חשבתי בכלל על כך שהסיפורים שקראתי ושנתנו לי תקווה, השראה ועזרו לי להמשיך הלאה ולחזור שוב ושוב לאתר, שבסופו של דבר גם לימד אותי להוציא דברים – גם הם כאבו לאנשים שסיפרו אותם!

 

'תעזרו לי, אבל אל תפרסמו את סיפור שלי (אפילו שהוא יכול לעזור למישהו אחר) בגלל שאני לא רוצה שאנשים אחרים ידעו שאני צריכה עזרה'. זה היה באופן הכי מובהק שיכול להיות הדיבורים של האגו שלי, לא שלי.

 

אולי גם זה יעניין אתכם:

אבא'לה, הגיע הזמן להזיז דברים

לזרוק את השכל

זה מתחיל כאן

רישיון לנצח

להזיז סלעים

 

הרב ברוידא עזר לי מאוד ובלי לפרסם את הסיפור שלי. זו הייתה הפעם הראשונה בה הצלחתי להיפתח באמת ולשמור על הכנות מול אדם אחר (ועצמי) בגלל העובדה שאני צריכה עזרה ועצה נכונה להמשך הדרך. הקב"ה הוביל אותי למקור של טוב ואמת. ההתקרבות שלי חזרה עם מפת דרכים שהובילה אותי למסלול שבורא עולם ייעד בשבילי, זה שכל כך רציתי לצעוד עליו – המסלול שלי!

 

אני צוחקת כשאני חושבת על התגובה שלי אז, כי אם היו אומרים לי שבעוד שבע-שמונה שנים אשמח לשתף אנשים בסיפורים של חיי, בשיעורים מאלפים, תובנות ותקוות להמשך, לא יודעת אם בכלל הייתי מאמינה שזו תהיה אני.

 

וכשבורא עולם הוביל אותי בעדינות המתוקה שלו אל השביל המיועד לי, זה שהוא הכין רק לי, למקום בו אצליח לצמוח ברוחניות שלי הכי טוב, הרגשתי איך דברים רבים הרבה משתנים בחיי, ולטובה. אחד מהם הוא המוכנות להיפתח ולשתף באמת של מי שאני, מהיכן באתי ובאמונה שעוזרת לי להמשיך הלאה – דווקא במקום המאוד ציבורי הזה.

 

תפילתי היא שהסיפורים שלי, שהדברים שלא פעם העליתי על הכתב ופורסמו ברבים, יהיו קרן אור של האמונה בעולם ויעודדו עוד אנשים לצאת למסע הכי מרתק – הצעידה על שביל חייהם.





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של ג'ניפר וודוורד
   חזור לדף הבית של סיפורים אישיים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
היציאה הבאה?               חגורה שחורה באמונה               אותה סירה
 
 היציאה הבאה?  חגורה שחורה באמונה  אותה סירה


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
  •  
     
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים