70 פנים לתורה | פרשת משפטים

פרשת משפטים עוסקת בדיני ממונות, בעניינים שבין אדם לחברו, בסוגיות שמובילות לכך שלפעמים המציאות תובעת עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן..

וזה דבר ידוע מדבריהם שזה הפסוק אינו כפשוטו אלא הוא לעניין ממון, שהמזיק צריך לשלם לניזק דמי אותו איבר שהזיק לו, ולא שיוציאו לו עין או יורידו לו יד כפשוטו. גם הפסוק "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" נדרש לעניין ממון. ולמדו זאת ממה שנאמר "יִנָּתֶן בּוֹ" דבר הניתן מיד ליד כממון.

גם הכתוב "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" שמדבר על אשה שהגיבה באלימות כדי לגונן על בעלה, אין הכוונה שקוצצים יד האישה, אלא היא משלמת ממון דמי בושתו. וכן הכתוב "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"  לא כפשוטו, והוא נדרש לאיסור בישול כל בשר עם חלב, ולא רק של הגדי עם אמו, וכן הכתוב "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" היינו הבעלים של השור המזיק, ובאמת לא הורגים אותו,  וכך יש עוד לא מעט מקראות שמפשטם משמע אלף, ובאים חכמים ואומרים זה לא אלף, זה בית, ומוציאים את המקרא מפשוטו.

וצריכים להבין, מאחר ואין הכוונה באלה הפסוקים ככתבם וכלשונם, מדוע נכתבו כך? מדוע לא לכתוב את הכוונה המדויקת ובכך למנוע בלבולים וספקות? לשאלה זו מספר תשובות. תשובה אחת אומרת שבאמת כך ראוי היה שייעשה. מי שהוציא לחברו עין מן הראוי היה שיוציאו לו את העין גם כן, רק שחכמים אומרים שהנהגה זו לא מדויקת משפטית ולכן אי אפשר לקיימה למעשה.

תשובה נוספת אומרת "שבעים פנים לתורה" היינו שכל פסוק ניתן להבנה באופנים רבים וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע, כמו פטיש שמפורר סלע אחד לפירורים רבים, כך כל פסוק כשמעמיקים בו מקבל משמעויות רבות, ואם הייתה נכתבת התורה במשמעות הפשוטה בלבד, בלשון כוללת ובכוונה אחת, לא היינו יכולים להבין ולדעת את כל סתרי החכמה והבינה, שהתורה הצפינה בדבריה ולא פירשה. כי דברי תורה יש להם פנימיות וחיצוניות, גלוי ונסתר, שנאמר "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" כלומר שהכתובים נאמרו באופן אחד, אך המשמעות בהם היא רבת פנים.

דוגמא לדבר, באומרו חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה שהדין הוא שהחובל בחברו, חייב בחמשה דברים צער, בושת, נזק, ריפוי ושבת, אך אין הדבר כפשוטו, כי איך יכולים ב"ד לצמצם ולעשות לחובל כמו שעשה הוא, אולי יצטער ויוזק יותר או פחות ממה שעשה, ולעולם לא נוכל לשער זאת, לכן אמרו חכמים שהפיצוי הראוי הוא פיצוי ממוני ולא גופני, ומה שהתורה משתמשת בביטוי גופני זה כדי שיבין המזיק שכך היה ראוי לעשות לו על הדבר החמור שעשה כנ"ל.

איך שלא יהיה, מפסוקים אלו הנדרשים הפוך ממשמעותם אנו למדים, שגם הפשט הוא לא פשוט, ועד כמה דורש כל כתוב בתורה עיון ולימוד, כי לכל פסוק המון דרכי התבוננות והמון גוונים, וטוב לו לאדם שיעמיק תמיד ויחדד את השכל, כי זה עיקר האדם, וזה צלם האלוקים שבקרבו.