אבא, זאת אני?

זה שוב פעם קורה.
 
נשימה עמוקה, דמעה קטנה, ומחשבה אחת כואבת-מנחמת: "זה יעבור מהר, אהיה גיבורה… אבא, תן לי כוח!…"
 
כן. זה מה שהיה בשנה שעברה, לפני שתיים, ושלוש… ותמיד.
 
הילדים מנופפים לשלום, ואחר כך… שבים לעיסוקים שלהם ומצפים למתנות שאבא יביא. ואני… אני נותרת מאחור, קטנה כל כך מול התחושות המאיימות, מרגישה פתאום בודדה, חסרת אונים. מרוקנת מבפנים, ולא משנה לי בכלל שיש עוד אלף כמוני בכל העיר. ערב חג, והוא נסע…
 
למזלי, אין הרבה זמן לרחמים עצמיים. הילדים והיומיום תובעים את שלהם. והכאב? נדחק לו לפינה נסתרת.
 
במקומו של הכאב מנסות לפלס להן דרך המחשבות הטובות, ועולים להם גם הדיבורים המרגיעים: 'הוא נסע לצדיק, הוא יחזור עם כוחות מחודשים, הוא יביא איתו הביתה השפעות שרק אצל רבי נחמן אפשר לקבל. הוא הרי העיד על עצמו, "ראש השנה שלי עולה על הכל"…'
 
מודה באשמה, כפי שאמרתי, היו אלו רק בגדר 'מחשבות', לכל היותר 'דיבורים', אך ליבי? חלל בקרבי. רחוק מלהרגיש כך.
 
ומהפינה הנסתרת מזכיר לי הכאב שוב את קיומו.
 
* * *
 
גיששנו את דרכנו בין העצים, ובסופה של צעידה קלה עמדנו בהשתאות מול הנהר.
 
הנהר? כן, זה של ה'תשליך'.
 
שמים תכולים, המון ירוק מסביב, וזרימת מים אינסופית. אי אפשר שלא לחוש את המקום. עצמתי את עיניי חזק וניסיתי לשוות למקום המדהים הזה מראה עטוף בלבן טהור, עשוי טבעת אחת גדולה של אנשים המקיפים אותו. "כאן, במקום הזה", לחשתי לחברתי, "בעוד 40 יום יעמדו המוני חסידים, ובמעמד אדיר וקדוש יקיימו את התשליך…"
 
התיישבתי על סלע צדדית, בוחנת את המקום, מילותיי נאלמו למול היופי הבראשיתי הזה. חברתי התרחקה מעט לפינה משלה וכך נותרתי לבדי… אני ובוראי.
 
"אבא, אבא'לה המתוק, כמה זמן לא דיברנו? מתי בכלל היה לי זמן להסתכל על השמים?! נכון אתה רוצה את התפילה שלי מהלב, את המילים הפשוטות שלי… תן לי מילים… מה עושים מול העוצמה הזו?" שתקתי. האזנתי לדממה, בהיתי במים הזורמים להם. ברבור אחד שט לו ורוח נעימה מלטפת.
 
ניגון מתוק מלא ערגה החל מתנגן לו מפי. זאת אני? כן זו אני. לא, זה הוא. הוא שם לי את הניגון בפה. בלב. ומשם – הכל עולה ועולה. משהו קורה שם בפנים. בנשמה.
 
הנה זה קורה לי. התבודדות מהסוג העמוק-עמוק.
 
המילים יוצאות ונשפכות להן, ללא שליטה, אני שמחה ומודה על ההזדמנות שהוא מעניק לי ולא נותנת לשום דבר לעצור אותי. ואני מספרת לו הכל, כמה אני רוצה להיות טובה, "כמה אני אוהבת אותך אבא!", מספרת לו על הטוב שיש בי וגם על הלא-טוב… מילים… מילים… דמעות… ושוב מילים… על העבר, על העתיד, על עצמי, על העולם, על השבת, ועל החג… שתיקה… ניגון… דיבור… אינסוף טוב הורעף עלי.
 
* * *
 
הייתי באומן.
 
בשלהי הקיץ, במרוץ החיים של בית-ילדים-עבודה-סירים-כביסות-קייטנות-מכולת-טלפונים-חתונות-ו…. הוא עצר את הכל ולקח אותי לשם. איזה טוב השם!
 
מתקשה למצוא את המילים. טיפול עמוק? ניתוח? כנראה שהרבה מעבר לזה.
 
רבי נחמן העיד על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים, והוא ידע מה שהוא עשה לנו שם. חזרתי בן אדם חדש. יהודיה חדשה, אמא חדשה, רעיה חדשה. חזרתי מלאת אנרגיות, מה שלא הצלחתי כמובן לקבל בשום שנה בחופשת הקיץ המשפחתית (והמתישה…). הנפש קיבלה את שאיוותה: קרבת אלוקים לי טוב! ממש כמו שכתוב.
 
רבי נחמן מברסלב היה אומר במילים פשוטות – שהעולם הזה מטעה אותנו לגמרי! אי! כמה קשה היה לחזור לארץ.
 
כי שם באומן, הרגשנו תחושת "מעין עולם הבא". אכן, היה שם ניתוח, כואב, עמוק, תפילות והרבה דמעות, וגם הרבה ישועות!
 
אבל הישועה הגדולה ביותר הייתה הזכות לחוש בכל המסע הרוחני הזה את השפעת הצדיק על פנימיותנו, את המהלכים ברבדים העמוקים ביותר שבנפש, ללא כל שליטה והתערבות מצידנו. פשוט, לתת לו לפעול. לתקן את התיקון כפי שהבטיח למי שיבוא על קברו.
 
רגע אחד של חולשה נפשית-גופנית בלי יכולת להניע איבר, ורגע אחר של עוצמה אדירה המתפשטת בכל הגוף וממלאת אותו בחיות קדושה, בתפילות וכיסופים… שבת קודש אצל רבי נחמן… אה, גן עדן ממש.
 
תיקון הכללי! תהילים! פתאום אני מגלה כיצד פסוק אחר פסוק בספר התהילים נקשרים אלי ואל מציאות חיי, כיצד זה נכתב הספר הקדוש הזה בדיוק מפליא? "הדריכני באמתך כי אתה אלוקי ישעי אותך קיוויתי…" (תהילים כה, ה). ועוד פסוק, ועוד פסוק. הכל מתעורר. התפילה מלאת מתיקות. הכל מקבל חיות. מי ישן בכלל באומן? כוח מיוחד יש לצדיק להחיות נרדמים.
 
קיבלתי כוחות מיוחדים, כוחות שלא ידעתי שהם קיימים, או שלא ידעתי שאני יכולה להכיל אותם.
 
אבא, זאת אני?
 
* * *
 
שם באומן היו כל מיני, ואהבתי אותן. אהבתי באהבת אמת כל אחת ואחת שראיתי. אהבת ישראל אמיתית. לא יכולתי שלא לומר מילה טובה למי שעברה לידי. הן היו כולן נשמות כל כך טובות וטהורות.
 
איך לא ידעתי שכל יהודיה היא כל כך מיוחדת וייחודית?
 
ושוב, שאלתי אותו: "אבא, זאת אני?", לכאורה כן, זו אני!, "לא! אבא זה אתה! אתה משפיע עלי בזכות הצדיק שטמון כאן. אתה מרעיף עלי את האור הגדול הזה. את הטוב הזה. אבא! תבטיח לי שגם כשנחזור לארץ תמשיך עלי את הטוב הזה, תיתן לי להמשיך לראות רק את הטוב שממך, את הטוב שבעצמי, את הטוב שבכל יהודי. להמשיך להרגיש אותך תמיד במציאות חיי. ודווקא שם, בזמנים שאנו שקועים בחיי העולם הזה, בבקשה אבא, תיכנס לכל הפינות האלו ותיתן לי שם להמשיך לחוש את מציאותך, ברחמים… נתת לי לטעום מהטוב האמיתי. לא, לא עוד טעם של טוב מזויף. כי ידעתי טעמו של יין הונגרי…"
 
* * *
 
שבוע שעבר, לפני ערב ראש השנה תשע"ד, שוב זכיתי לארוז מזוודה, חולצות, קיטל, מגבות ועוגיות. אבל הפעם, השארתי הרבה מקום פנוי במזוודה, כי אנחנו צריכים לקבל משם הרבה דברים טובים בחזרה.
 
וליבי? מתרונן מיין (הונגרי, כמובן).
 
גמר חתימה טובה ושנזכה לכל הישועות!