אבא שלך גר איתכם?

 

 

אני זוכר אותו עד היום.

 

קראו לו שלומי. הוא היה ילד גבוה, רזה, שדוף משהו, בעל עיניים גדולות ומראה סגפן. הוא לא היה מדבר הרבה, אבל כשדיבר עשה רושם מפוחד מאוד.

 

שלומי היה ילד שכאילו כל העולם התארגן ליזום מזימות שונות ומשונות נגדו. כשהיה תינוק פעוט, קרתה לאחיו תאונת דרכים, שגררה את כל תשומת הלב ממנו. הילד עבר ממשפחה אומנת אחת למשפחה אומנת אחרת וכך הלאה. שנה תמימה הוא בכלל לא היה בבית, והוריו היו מבקרים אותו מדי פעם. גם כשחזר הביתה, היו הכל עסוקים בילד הפצוע, כך טענה אמא שלי. שלומי נפל בין הכסאות, כמו שאומרים.

 

הוא לא היה כישרוני במיוחד ובגיל שלוש התגלו אצלו קצת ‘חריקות’ בלמידה. הוא לא קלט כמו כולם. לאבא שלו לא היה זמן לשבת איתו, אז הוא לקח מורה פרטי, שאולי השכיל ללמד אותו אבל לא נתן לו את החום והאהבה הנדרשים.

 

כאשר מלאו לשלומי ארבע קרו שתי טרגדיות גדולות בחייו. הטרגדיה הראשונה היתה פטירתו של אחיו הפצוע, שנותח מספר פעמים ובניתוח האחרון קיבל זיהום עקשן שלא הסכים להרפות מן הילד האומלל. בסופו של דבר, הוא נפטר למגינת לב המשפחה. הם היו חמישה ילדים ונותרו ארבעה.

 

האב היה שבור מאוד מפטירת הבן. הוא לא הצליח להתאושש, הוא לא הלך לעבודה, האם לא תפקדה גם כן. האם הרגישה שהיא צריכה לטפל לא רק בעצמה ובילדים אלא גם בבעלה. היא לא עמדה בכך. החבילה התפרקה מספר חודשים אחרי פטירת הבן. האב היה כל כך עסוק בעצמו וביגונו עד שלא טרח אפילו לבקר את הילדים. לא היתה לילדים האלה דמות של אבא.

 

וכך המשיך שלומי לגדול, כאשר תדיר היה נראה בוכה. החברים הבינו שלא כדאי אפילו להציק לו, כי הוא לא יכול להיות ‘קרבן’, מפני שהוא התגלמות האומללות. לא ניתן היה לגעת בו. הוא היה מפוחד ומבוהל כמו זבוב החובט בכוס זכוכית ומנסה לצאת מן המלכודת הכפויה עליו, אך גם יודע שבחוץ החיים מרים פי כמה וכמה.

 

בכיתה ח’ יזם המורה שלנו פרויקט מיוחד, שבו כל ילד חזק לומד עם ילד חלש שעה בשבוע. זו לא היתה ההגדרה המעשית של הזוגות. אבל על פי החלוקה של המורה  הבנו בעצמנו את ההגדרה. המורה שלנו היה מיוחד והיו לו רעיונות רבים. אחד הרעיונות שלו היה לעודד ילדים בינוניים ברמה גבוהה, להעניק משלהם. אני הייתי אחד מאותם ילדים בינוניים, שרצה לתת להם דחיפה הגונה קדימה. אז קיבלתי לידי את שלומי. היה עלינו ללמוד בכל שבוע במשך שעה, לחזור על הלימוד. היה ברור שאני מדבר ושלומי מקשיב.

 

לא אוכל לומר ששמחתי על הרעיון, אך מכיוון שהיו לי חברים במעמדי שקיבלו, למרבית ההשפלה, ילדים חזקים שיקדמו אותם, הבנתי שאני צריך לשמוח בחלקי, על כך שאני נמצא במעמד שבו ביכולתי לתרום למישהו. ובעצם, זו היתה גולת הכותרת שלי. באופן רשמי נכנסתי לצד החזק של ילדי הכיתה והמורה תפס שתי ציפורים בבת אחת: דחיפה בשבילי ודחיפה לשלומי, שנראה היה שמאום כבר לא יעזור לו. למעשה, הייתי ילד עם יכולות טובות, אלא שראשי ורובי היה מונח בשטויות ובמשחקים. המורה חס על עתידי והחליט לפתוח לי צוהר לעולם האמיתי. צוהר שהתחיל בשלומי.

 

אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי עם שלומי. מעולם לא דיברתי עם הילד הזה, שלא רק היה נראה עצוב אלא גם מוזנח ועלוב. שלומי כמעט לא דיבר. הזמנתי אותו לביתי, מפני שכך המורה הנחה אותי, באופן אישי, לעשות. איני יודע האם מפני ששמע שהורי הם בעלי חסד או מפני שכך הקב"ה רצה, שהורי יפגשו אותו.

 

אני רק זוכר איך שלומי הגיע אלינו הביתה, והסתכל בעיניים גדולות סביבו. כשראה את אבי חוזר הביתה, לארוחת ערב, ומקבל בשמחה את פני הילדים שבבית, יצאו עיניו מחוריהן. אבא תפס מיד שמישהו מסתכל עליו. וגילה את שלומי. הוא ניגש אליו בלבביות, הושיט לו יד וברך אותו לשלום. שלומי השיב בחיוך מבויש.

 

אחר כך שלומי שאל אותי אם כל יום אבא שלנו מגיע לבקר…הבנתי שהוא נמצא בכלל בעולם אחר. התברר, שאימו לא זכתה לתמיכת המשפחה על החלטתה והיא התמודדה לבדה עם גלי החיים שאיימו להטביעה. היא לא הסכינה לגילויי רחמנות ולפרץ של נדיבות, וסירבה בכל תוקף להתארח בשבתות ובחגים אצל שכנים או מכרים. האב היה מגיע מידי פעם לקחת את הילדים, שבוע – כן, חודשיים – לא. אבא של שלומי, למרבית הפלא, דווקא השתקם. נישא שוב, ונולדו לו ילדים שהיה עליו לטפל בהם. העבר הזכיר לו חיים רעים. הוא מילא את חובתו אחת למספר חודשים, אבל לא מעבר לכך. אמרו לנו, שבכל פעם שראה את ילדיו הגדולים, ראה בעצם את כישלונו בנישואיו הראשונים ואת הדיכאון שאליו נפל.

 

כך או כך, שלומי מעולם לא הכיר חיים רגילים. הוא ידע שיש בתים שהאבות נמצאים יותר בבית. אבל ישנים בבית?!

 

למרות שהיה בן שתים-עשרה, בגלל תקשורת לקויה, הוא פשוט לא התמצא במצב הנורמאלי המאפיין חיי משפחה תקינים. כששאל את השאלה הזו, התכוונתי לענות לו בפשטות שאבא גר אצלנו. אלא ששוקי, אחי הצעיר, שמע את השאלה והתגלגל מצחוק. "שמעת, אבא, חבר של נח שואל אם אתה מגיע לבקר אותנו. איזו שאלה מצחיקה…" בן השש השתטח מצחוק על הרצפה, אבל אבא היה רציני מאוד. הוא הסתכל על אמא ואמא הסתכלה עליו, ושניהם ביחד הסתכלו על שלומי…הבנתי שהם מאוד מאוד מרחמים עליו.

 

זה שימח אותי והרגיז אותי. שימח אותי כי הרגשתי חשוב שהחבר שלי מצליח להסב את תשומת ליבם, והרגיז אותי מפני שחשתי שהוא הפך להיות יותר חשוב ממני.

 

אחר כך ניגש אבא ללמוד איתנו. הוא ישב בין שנינו והסביר לנו את החומר הנלמד. פעמים רבות הניח אבא יד על כתפי תוך כדי לימוד. זו היתה תחושה מגוננת, שגרמה לי להבין שאבא מאוד אוהב אותי ומאוד רוצה בהתקדמותי. אלא שאותו יום לא הייתי מסוגל ליהנות מכך. פשוט… מפני שאבי הניח יד גם על כתפו של שלומי. ‘מה פתאום, הוא בכלל לא אבא שלו. מה פתאום הוא מתייחס כה יפה?’ שאלתי את עצמי.

 

שלומי היה נראה נבוך מתשומת הלב שהורעפה עליו. כשסיימנו ללמוד, אמא הציעה ששלומי ישאר לארוחת הערב. היא שאלה אותו מה הוא אוכל לארוחת ערב. "לחם", הוא אמר. "וממרח?" שאלה אמא. "לא יודע, לחם", חזר ואמר שוב, כאילו היה חסר דעת. "אהה, וגם לבן", נזכר לבסוף…

 

אמא מרחה לו לחם בגבינה. טיגנה לו חביתה, וגדשה את הצלחת שלו בסלט ירקות צבעוני. "זה בריא, תאכל", האיצה בו.

 

הוא נדהם מן הארוחה ואכל בשתיקה. אחר כך אמא שאלה אם הוא אוהב שוקו. הוא אמר שכן. אבל אני ראיתי עליו שהוא בכלל לא יודע מה זה שוקו. הוא סיפר שאצלם שותים חלב מהמקרר ודי.

 

כשהוא סיים גם את המעדן, אבא הודיע לו שהוא מוזמן אלינו גם למחרת. עשיתי פרצוף כזה של ילד מתמרד, אבל אבא לא נתן לי להמשיך עם הפרצופים אלא האיץ בי שגם אני אזמין אותו. ושלומי באמת הגיע.

 

זו היתה הפעם הראשונה שהוא קיבל יחס אנושי, תשומת לב אמיתית. אמו חיה במשבר אמיתי בשל עברה, אביו בנה לו חיים חדשים. אחיו ואחיותיו זכרו ימים יפים יותר, ומהם שאבו את הכוח להמשיך הלאה. ורק שלומי היה אומלל. אחיו ואחיותיו הגדולים היו ילדים מוצלחים שדרכם היתה סלולה פחות או יותר. ורק שלומי הקטן, הלא יוצלח, היה נחבא אל הפינה.

 

היו לי הרבה ויכוחים עם הורי בנושא של שלומי. הם לקחו אותו כפרויקט של חסד ורחמים. אחרי הכל, שלומי בא מבית טוב הוא היה ילד טוב ואיכותי, הוא זכה לחינוך איכותי מאימו. אולי נוקשה, אבל חינוך טוב. הוא תרם לאחי בכך שידעו שלשלומי מתנהגים יפה. כי שלומי לא זכה במה שאנחנו זכינו.

 

אני יכול למלא דפים על גבי דפים בהתנהגות שלי אל שלומי. תחילה הייתי גאה בתשומת הלב שניתנה לו, המורה היה מאושר וחזר ואמר לי, שאנחנו עושים חסד בל יתואר.

 

אחר כך הורי גילו שאני הופך לילד מתוסכל. כשאבא שלי היה פונה אל שלומי הייתי מתפוצץ מקנאה. שלומי הבין שהוא עומד בדרכי, אבל הוא גם נלחם על הזכות שלו לאב.

 

שנה אחר כך דרכנו נפרדו, כל אחד מאיתנו הלך ללמוד במקום לימודים אחר.

 

דרך אגב, אני רוצה להדגיש ששלומי כבר עבר להתגורר בביתנו באופן כמעט רשמי. אמו היתה עסוקה בהשאת ילדיה הבוגרים ובחובות שהשתרגו עד מעל לצווארה. היא לא עקבה אחר התפתחותו של שלומי, בכלל, אם כי התמסרה אליו ושלחה לו ביגוד מכובס. אבל יחס ותשומת לב הוא קיבל אצל הורי. ואבי אכן היה הכל בשבילו.

 

אבא היה הולך לשמוע על מצבו בלימודים, אבא היה מגיע ללמוד איתו מידי פעם. הילד פשוט ידע שיש לו גב חזק, בזכות אבא שלי, ולא פעם חבריו פשוט התבלבלו והיו משוכנעים שלשלומי יש אבא…

 

הורי בעצם נתנו לשלומי את חייו. קומתו של שלומי גבהה, הוא רכש ביטחון עצמי. אבי, בעצם האזנתו וקבלתו את הילד, שינה לגמרי את אישיותו. אפשר לומר שהוא ניצל בדקה האחרונה.

 

שלומי התארש לפני. אני חושב שזה היה הקש ששבר את גב הגמל.

 

הורי טרחו רבות בנישואיו, והשמחה של אבי היתה כה מושלמת עד שאמרתי לו בלי מחשבה, שאפשר היה לחשוב שאני לו בנו האמיתי ושלומי הוא בנו.

 

אבא ענה לי, שיש דברים שאפשר להסביר לילדים רק בגילאים בוגרים יותר. ואת זה הוא אמר לי למרות שבאותו זמן כבר הייתי בוגר.

 

התארשתי כעבור שנה, שמחת הורי היתה מושלמת, למרות כל ציפיותיי הקודרות. אני חושב ששילמתי מחיר למען עתידו של שלומי. אך עדיין לא ידעתי עד כמה היה המחיר משתלם.

 

היתה לי שיחה עם שלומי יום לפני החתונה, כשהוא בא לעזור ולהעביר דברים לדירתי החדשה, הוא התנהג אלי כמו אח לכל דבר, למרות שכבר הקים משפחה והיה אבא לתינוק קטן.

 

"אתה לא יודע כמה טוב לך, אתה מתחתן, יש לך הורים דואגים, הורים מסורים. אתה לא יודע להעריך", אמר לי שלומי.

 

הוא היה כל כך שונה מן הפעם הראשונה שבא אלינו הביתה. ובמקום לשמוח על מה שאמר, חשתי קנאה עמוקה.

 

"אפשר לחשוב שההורים שלי לא שמחו איתך, תאמין לי, יותר ממני", אמרתי לו.

 

"נדמה לך", שלומי נשאר רציני. היום אני אבא, ותדע שהורים הם הורים, ובשביל ההורים, הילדים הכי חשובים. הוריך גמלו איתי חסד עצום, אבל שלא תשווה בכלל ביני לבינך. תאמין לי. אני אבא בעצמי".

 

וזה היה הרגע שבו נסגר מעגל.

 

אני חושב שבשיחה הזו התחלתי להבין מה הורי עשו בשבילו, מה המחיר שאני שילמתי – בקצת קנאה ותו לא. יכול להיות שהיה ניתן לגמד יותר את הקנאה הזו. אולי היתה דרך לטפל בה. (הורי לא מזמינים את שנינו ביחד לשבת בגלל זה, עד כדי כך).

 

אבל כשאני שומע על המשפחה הנפלאה של שלומי, על ילדיו המחוננים, אני יודע לומר שהכל היה שווה. אני מקריב את קנאת ילדותי על מזבח הנתינה, ואני לא מתפלא שהצוות החינוכי מגדיר את ילדי כ"עמודי החסד בכיתה".

 

תודות לחינוכם של הורי. תודות לשלומי. תודות לכך שהתבגרתי והבנתי את מה שלא הצלחתי להבין בצעירותי.

 

 

(מתוך "שעה טובה")