אדר לא שמח

שנים שאני מנסה בחודש הכי
מצחיק של השנה להיות בשמחה.
השנה, גם כשקיבלנו אותו פעמים אני
לא מרגישה את זה. למה רבקה לוי
לא מצליחה לשמוח בחודש אדר?
 
 
אדר כבר כאן, השנה במנה כפולה, ולי עדיין קשה איתו.
 
כן, אני יודעת שאנחנו צריכים להיות סופר שמחים כל השנה ובמיוחד בחודש אדר, והשנה יש לנו אותו מנה כפולה. אבל מה שקורה בפועל הוא, ברגע שכל השירים 'השמחים' מתחילים להישמע בחוצות אני נופלת למעין תרדמה רוחנית, וזה משהו שקורה לי כבר כמה שנים.
 
בשנה שעברה, הרגשתי כל כך לחוצה מבחינה רוחנית כשאדר הופיע. בדקה ה-90 נרשמתי לטיסה לאומן, ממש כמה ימים לפני פורים. חזרתי רגועה, אבל זה החזיק יומיים עד שעוד סיבוב טילים מעזה התחיל, מיד אחרי חגיגות החג.
 
שנה לפני כן, הייתי הרוסה וכואבת בגלל הרצח של משפחת פוגל הי"ד מהישוב איתמר, גם כן בחודש אדר. טרוריסטים נכנסו לבית ורצחו הורים ושלושה ילדים בדם קר.
 
שנה לפני כן, אני חושבת שאדר היה די שקט. אבל באדר שלפניו (בשנה שלפני כן) הייתי בעיצומה של "שנת הפחד", אז נסעתי בפעם הראשונה לאומן. זו הייתה גם שנה סוערת עם גשמים ביום פורים בירושלים והסביבה, מה שגרם להצפה בבית שלי. כתוצאה מכך נהיה קצר בתנור ולא יכולתי לאפות את מה שרציתי לכבוד סעודת פורים ולשמח את האורחים שהגיעו מרחוק.
 
מאמרים נוספים בנושא:
בשבילי? פעמיים שמחה!
הסוד הכי שמח
מתי? בכל מצב!
משולש  השמחה
 
שנה לפני כן, בן של השכנים שלנו נרצח בישיבת "מרכז הרב" ביחד עם עוד כמה בחורים, זה היה בראש חודש אדר.
 
שנה לפני כן, עברנו לעיר אחרת מיד אחרי פורים ולא הספקתי לארוז והייתי בלחץ נוראי מכל הסעודה של פורים. ובפורים הראשון שלי בישראל, את רוב חודש אדר ביליתי במיטה כשאני חולה עם מחלת הדיזנטריה (מי חשב שהמחלה הזו עוד קיימת?!…) סעודת פורים הייתה הפעם הראשונה שקמתי מהמיטה, לאכול משהו אחרי שבוע שלא הכנסתי כמעט כלום לפה.
 
אז כמו שאתם מבינים, הרקורד של חודש אדר פלוס השמחה המיוחדת שלו הם לא הצד החזק אצלי. בדרך כלל, לפני פורים, אלוקים כאילו לוחץ על איזה כפתור ואני מתחילה להרגיש שמחה, פחות או יותר.
 
השנה, למרות המינון הכפול שקיבלנו, זה לא קרה.
 
בשנים האחרונות אני מנסה להגיע לאור  הנסתר של פורים, שיכול לעשות ניסים וישועות נפלאות בחיינו, אם רק נצליח להגיע אליו ולנצל אותו. איך? עם תפילה. השנה, כמו בשנה שעברה, השקעתי הרבה מאמצים בתפילה כי אני באמת, אבל באמת, צריכה כמה ניסים גדולים בחיים שלי ושל עוד כמה אנשים. בדרך כלל, כשאני מתפללת אני מרגישה נפלא. אבל, משום מה, ככל שהתפללתי הרגשתי שאני 'חוזרת אחורה'. ניסיתי לתקן את הבעיה הזו עם (ניחשתם נכון) תפילה, ועוד תפילה, אבל לא הצלחתי להרגיש את השמחה ככל שהדקות חלפו.
 
בחזרה לשנה שעברה.
 
קמתי מוקדם ביום פורים ועשיתי את ההתבודדות כמה שעות לפני קריאת מגילת  אסתר בבית הכנסת. היה לי מצב רוח טוב, אבל מה שקרה שם היה הקש ששבר את גב הגמל. למה? כשילדים מגיעים לבית הכנסת עם כל מיני תופים ונפצים שמחרישים את האוזניים וגורמים לאנשים להיבהל, וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שאי אפשר לשמוע כך את המגילה, זה באמת מעצבן. תוסיפו לזה גם את קול הרעשנים המוזרים שישנם היום (לא הרגילים והמוכרים) וקיבלתם מרשם בדוק לעינוי אמיתי.
 
חזרתי הביתה אומללה. ניסיתי להתפלל קצת, ניסיתי לתופף קצת בתופי הבונגו שלי, ניסיתי לאכול קצת שוקולד, ניסית לשמוע קצת מוסיקה שמחה, אבל האומללות כאילו עטפה אותי. הרמתי ידיים. "היום הזה כבר לא אהיה שמחה", אמרתי לעצמי ופרצתי בבכי קורע לב.
 
שלוש שעות בכיתי ביום הכי שמח בשנה! הגפתי את התריסים ונכנסתי למיטה, מנסה להתעלם מכל האנשים השמחים והמחופשים בחוץ עם משלוחי המנות איש לרעהו.
 
מאמרים נוספים בנושא:
משנכנס אדר, מגבירים את הווליום
סוחרי השמחה אף פעם לא נכנעים
פרופסור  שמחה
21 נקודות  לשמחה
 
איזה בלגאן! אני צריכה להתארגן לסעודת פורים אצל חברים, אבל לא הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה. בקושי קמתי. נראיתי נורא. הבכי עשה את שלו על הפנים שלי. ולהיות בחברת אנשים היה הדבר האחרון שרציתי. אבל הייתי אמיצה והלכתי. הסעודה הייתה בסדר. הייתי עם כמה חברות טובות ולא הייתי צריכה לדבר הרבה. אבל לקראת הקינוח הרגשתי איך העצבות שוב מתנפלת עלי. קמתי ויצאתי לכיוון הבית. מטרים ספורים אחרי הדלת חברה טובה ויקרה לליבי הלכה מולי. היא הסתכלה עלי והבינה מיד שהבלגאן חוגג לי בחיים. היא ליוותה אותי הביתה ותוך כדי קיבלתי ממנה שיחת עידוד מתוקה. הרגשתי שאני כישלון עלוב ביום הכי שמח וחשוב של השנה, אבל היא אמרה לי משהו מאוד עמוק.
 
היא ידעה שהייתה לי שנה מאוד 'מעניינת' עם הרבה אתגרים 'מעניינים' בחיי, אבל גם כאלה שלא בדיוק התמודדתי איתם באמת. זה היה מאוד קשה ולא הצלחתי להסתדר איתם. יותר מדי מעצבן, יותר מדי לוחץ, ערבבתי את הכל וביקשתי מבורא עולם שיעזור לי לפתור את כל הדבר המורכב הזה באיזו דרך 'קלינית', כך שלא אהיה מעורבת בתהליך.
 
רוב התפילות שעשיתי לפני ותוך כדי פורים היו בקשה מהבורא שיפתור ויסדר את כל הבלגאן שאני נמצאת ממש בתוכו. ביקשתי נס כי זה הדבר היחיד שיעזור לי כאן. אבל בחיים זה לא עובד ככה, לפחות בחיים שלי. אי אפשר להעמיד פנים שמשהו שמכאיב לנו לא קיים, שאנשים שפוגעים בנו לא קיימים, או שאנחנו 'בסדר' כשדברים גועשים בתוכנו ואנחנו באמת 'לא בסדר' איתם.
 
בפורים, כל הרגשות שלי על העניינים האלה פרצו החוצה כמו הר געש עם מלא דמעות. הייתי כל כך עצובה דווקא ביום הכי שמח של השנה, אבל חברה שלי אמרה לי משהו שהאיר את הכל באור אחר: "אלוקים מנקה אותך. אלוקים עונה לתפילות שלך. את רוצה התחלה חדשה? את מקבלת אותה בעזרת הניקיון הפנימי שאת עוברת. כל הדברים הלא טובים מהעבר פשוט יוצאים החוצה. וברגע שהם יהיו בחוץ, רחוק ממך, הוא ימלא אותך בכזה טוב, שמחה ודברים קדושים שלא חווית קודם לכן".
 
בפעם הראשונה באותו פורים ראיתי קרן אור. נכנסתי למיטה מוקדם וקמתי מוקדם למחרת. הרגשתי שברירית, אבל הרבה יותר טוב מאתמול. על כוס קפה, ביחד עם בעלי, ניסיתי לברר למה אלוקים בחר דווקא את היום הכי שמח בשנה ועשה אותי כל כך עצובה, והוא נתן לי עוד תובנה מדהימה: "גם לי היה הר של רגשות מודחקים בתוכי, הייתי צריך את שמחת פורים כדי להתמודד איתו. אם זה היה קורה ביום אחר, 'פחות שמח', זה היה הופך למשהו הרבה יותר גרוע. בטח הייתי זרוק על הרצפה כמה חודשים טובים בגלל הכבדות והעצבות".
 
כשאנחנו באמצע ניסיון, הכל נראה חשוך וכואב. פתאום עולות כל שאלות ה'למה אלוקים עושה לי את זה?'. פורים היה היום הכי טוב לטפל בדברים הכי כואבים של חיי. כן, דווקא ביום הכי שמח, ביום שכולם 'כאילו' עם מסכות ותחפושות, זה היום שהוא ניקה אותי מכל המסכות והשכבות שהפריעו לי בחיים. דווקא ביום בו הייתי צריכה לצאת בשלב כלשהו מחוץ לבית – להתלבש, להסתדר, למרוח חיוך על הפנים ולהצטרף לסעודה עם עוד שלוש משפחות. דווקא, כי ביום רגיל זה לא היה קורה.
 
הייתי צריכה את שמחת פורים כדי להתמודד עם הר העצבות שהיה בחיי. תפילות כן נענות, בקשות מתמלאות וניסים כן קורים. אבל לאלוקים יש את הדרך שלו לעזור לנו להתמודד עם דברים, את התוכניות שלו בשבילנו, והוא יודע למה. ולי נותר רק לבטוח בו ולהאמין שהוא עושה את הטוב ביותר בשבילי, שהוא אוהב אותי מאוד, ואם הייתי עצובה מאוד בפורים באותה שנה, זה סימן לדברים גדולים ונפלאים שעומדים להתרחש בחיי.