אופס! עשיתי את זה שוב!
זה מה שקורה כשאני בשוונג, ולא של הניקיונות, אלא של לזרוק וכל מה שנראה לי מיותר, דביק ושל בעלי כמובן... אופס! אבל רחלי רקלס עשתה את זה שוב!
שבוע שעבר, אחרי שהשכבתי את הילדים לישון, התעורר בי דחף לא ברור לסדר את המדף של בעלי בארון הבגדים שלנו.
לצורך הפרוטוקול, אני ממש מצטערת שלא צילמתי את המדף כדי שתראו ותבינו על איזה אסון אני מדברת. שקיות אחת על השנייה, מטבעות כסף מפוזרות וכל מיני דברים מוזרים שרק השם יודע מהם היו דבוקים למדף ונייר/פלסטיק לרעהו.
מכיוון שהחבר הקטן שלי, נתן המתוק, החליט שהוא רוצה לישון במיטה שלי, ובגלל שהאור בחדר יפריע לו, פתחתי במסע שכנועים והסברתי לו למה כדאי ועדיף לו לישון במיטה שלו. אך מכיוון ששום דבר לא הצליח לשכנע אותו מכל הטיעונים שטענתי מול ילד מתוק בן שלוש, בסוף ובלית ברירה, שלפתי את האיום הנורא: אני פותחת במתקפת נשיקות בלתי פוסקת. נתן השתכנע וחזר לחדר שלו.
חזרתי למדף. אחרי מבט מעמיק עליו החלטתי שחצי ממנו הולך לפח. וזה מה שעשיתי.
כמה שעות קדימה – דויד, בעלי היקר, חזר הביתה ורצה את מה שכל הגברים רוצים כשהם חוזרים הביתה – אוכל. מכיוון שזה היה ביום חמישי, יום שבו אוכלים "אוכל מהיר", הראיתי לו את המנה המהירה והזריזה שהוא צריך רק לחמם. הוא רצה לראות את השקית של הקבבים הצמחוניים שקניתי כדי להבין ממה הם מורכבים, ואני הצבעתי על פח הזבל.
"איך אני אמור לאכול אם אני לא יודע כמה קלוריות יש בקבבים האלה?" הוא שאל.
"למה אתה מודאג, מיסטר יוניברס?" שאלתי. "זה לא שאתה עומד להיראות אחרת אם תאכל עשרים קלוריות פחות או יותר?…" למה אמרתי לו את זה? למה כתבתי את זה?
מאמרים נוספים בנושא:
אז התווכחנו על זה קצת, ולבסוף הוא החליט ללכת ולפשפש בפח כדי לגלות כמה קלוריות יש בקבבים שיעשו את דרכם לקיבתו. ובעודו צועד לכיוון הפח וערימת הזבל שהייתה בו, הוא שם לב שיש בו כמה דברים מוכרים.
אממממ…
הוא הוציא את השקית שהצליח לזהות והניח אותה על השיש. ניסיתי להתעלם ממה שהוא עשה, אבל אחרי כמה שניות הוא קרא לי.
"מה זה? ולמה את תמיד זורקת לי את הדברים שלי???" הוא היה מאווווווווד עצבני כשהוציא את אחד החפצים, משקפיים, ונופף איתם מול הפנים שלי. "מה?" שאלתי עם מבט תמים. "אף פעם לא ראיתי אותם לפני כן!"… "זה בגלל" והוא לקח נשימה עמוקה, "שרק עכשיו קניתי אותם!"…
כאילו, אופס!
"זה מה שקורה כשאתה כזה מרושל!" החזרתי-החטפתי לו בחזרה. ואז, מזגנו שני כוסות של יין וישבנו לשתות ביחד על הספה.
חשבתי לכתוב לכם על זה כי פסח ממש במרחק נגיעה, טוב שתיים. וזה אומר, שכולם פתאום נכנסים לשוונג המוזר הזה של הניקיון. מכיוון שאני טיפוס שכל הזמן נמצא בשוונג של ניקיונות חשבתי לעבור לשוונג מסוג אחר – זריקת חפצים לא רצויים והכרחיים (לעניות דעתי, כן) אתם יודעים, לכבוד פסח.
אז מה הנקודה שלי? הבנתי שהניקיון לפסח דומה מאוד לתפילה האישית. אם עושים אותה כל השנה לא נתקלים בדברים לא צפויים בחיים, או בפח של הזבל.
רגע. זה אפילו לא נשמע הגיוני. האם הפתעות הן לא דבר צפוי? כלומר, אם זה היה צפוי אז איך זה יכול להיות הפתעה?
אלוקים, אני כזאת עמוקה…
בכל אופן, תפילה אישית ובמיוחד חשבון נפש והערכה העצמית שאדם עושה כל יום, הם כמו ניקיון של פסח, רק כל השנה כולה.
למה?
כי אין שום מצב בעולם שאדם יכול לזכור מה הוא עשה – נכון או לא נכון, למשל, תשעה חודשים אחרי שמשהו קרה. אני לא זוכרת מה עשיתי לפני חמש דקות, אז איך אפשר לעשות תשובה על משהו שלא זוכרים בכלל? ואם לא עשינו תשובה על המעשים שלנו, הרי שיצרנו במו ידינו דינים על עצמנו.
זה עצוב, אבל זאת האמת.
כל יום יש לנו הזדמנות של כמה דקות, לפחות בהתחלה, להתבונן על עצמנו, לעשות חשבון נפש כדי שנוכל להסתכל בבירור על מה שאנחנו צריכים לעבוד ולתקן.
כי אם לא ננסה לשפר ולתקן את עצמנו, המידות השליליות שלנו יכולות לסיים בפח הזבל, ליד המשקפיים של בעלי.
ואל תגידו שלא אמרתי, כי זאת בושה גדולה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור