אוצרות רוחניים ונכסים אמיתיים

פרשת ויקהל פקודי – אוצרות רוחניים ונכסים אמיתיים

ויקהל – "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שמות לו ו)

משה אוסף מבני ישראל תרומו עבור הקודש. בני ישראל מגלים רצון רז ותושייה גדולה עד אשר יוצא כרוז אשר מבקש "תודה רבה אבל מספיק, יש לנו יותר מדי תרומות, כסף, זהב ותכשיטים".

בפרשה זו נלמד יסוד חשוב ונדבך מהותי לחיים, בכל פעולה ופעולה בחיינו ניתן לעשות שימוש חיובי או חלילה שלילי.

בחירה טובה ושימוש נכון!

בפרשת השבוע הקודמת בני ישראל תורמים לבניית עגל הזהב תרומות של תכשיטים וזהב, השימוש שנעשה בתרומות היה שלילי ביותר, מחריב לדורותיו! זהו שימוש קלוקל אש התבערה ממש שעד היום אנחנו משלמים את המחיר של אותו מעשה.. לעומת זאת. בפרשתנו אנו עדים לכך שבני ישראל עושים מעשה נשגב ומרומם בתרומות בעבור בניית המקדש, כל כך מתרגשים וששים לתת עוד ועוד ביד נדיבה ובלב רחב עד אשר ישנה כמות מספקה ואפילו מעבר לכך, עד אשר נצרך לעצור אותם בכך שמשה מעביר קול במחנה.

 ניתן דוגמא נוספת, אנחנו רב היום מדברים – וידוע שמילה אשר יצאה מהפה לא ניתן להחזירה.. האם אנו אומרים מילים טובות ומשמחות שבונות את האדם השני או חלילה מעליבות ופוגעות? כלומר, בכל מעשה קיימות שתי בחירות לכאן או לכאן, לטוב או למוטב, לעשיה חיובית ובונה או חלילה להחריב ולהרוס. קדושה או טומאה.

מכאן המסקנה המתבקשת – בכל פעולה ועשייה נבדוק את הבחירות שלנו. האם הן נכונות מבחינת דעת אמת ורצון אלוקי.

פקודי – "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח כא)

זוהי פרשה אחרונה בספר שמות, שבה פוקדים, כלומר סופרים/מונים את תרומותיהם של בני ישראל למשכן הקודש, ככתוב "אלה פיקודי המשכן". 

אוצרות רוחניים

חז"ל מלמדים שהמילים "אלה פיקודי המשכן", מתייחסים שזה מה שיש לאדם. כלומר לא הכסף שהוא צובר אלא מה שהוא מחלק ונותן לצדקות וחסדים. זה מה ששמור לו כפיקודיו. אוצרותיו הרוחניים שמלווים אותו כל ימי חייו וגם נקפים לו לעולם הבא.

נכסים אמיתיים

בפורטוגל חי יהודי עשיר מאד , חכם וצדיק אשר שימש כשר אוצר של המלך. יום אחד החליט המלך לבדוק את דון אברבנאל, האם הוא נאמן לו. קרא אליו ובקש ממנו לבדוק את נכסיו ואוצרותיו בכמה הם מסתכמים. "ספור את כל רכושך!" ציווה המלך.

חישב ובדק דון יצחק את שווי הרכוש , הגיע לסכום כלשהו אותו מסר למלך. המלך נדהם מטוטאל החישוב, שהרי לדעתו זה היה נמוך פי כמה וכמה מונים ממה שיש לו בפועל. כעס המלך מאד וקרא לדון יצחק, "שקרן! מדוע רימיתי אותי? הרי יש לך אחוזות, שדות, שטחים, ארמונות ואתה אדם עשיר גדול. כיצד ייתכן שזה סיכום אוצרותייך?!".

"חלילה", ענה דון יצחק, "איני שקרן, אכן ברשותי כל הנכסים שציינת, אבל אלו הם אינם שלי – אני יכול להפסיד אותם, אתה יכול להלאים אותם אם תרצה, זהו רכוש שאם בורא עולם רוצה הוא יכול לקחת אותו ממני ביעף. אבל כל הרכוש האמתי שלי, אותו כתבתי לך , אשר מסתכם בסכום הנ"ל, והוא הכסף אותו נתתי לצדקה, לתרומות ואותו גם אף אחד לא יכול לקחת לי. אלו הם הנכסים האמיתיים שלי!"