אותה גברת?

חשבתי שכבר מזמן אני לא שם,
במקום בו מייחסים לאנשים משמעויות
חיצוניות ודעות קדומות. אבל כמה
הופתעתי לגלות ש… אני שם???

חשבתי שכבר מזמן עזבתי ונטשתי את השלב שבו אני מייחסת לאנשים משמעויות חיצוניות ודעות קדומות.

אתם יודעים איך זה, ההבדל בין חשיבה לבין הלכה למעשה, כלומר התוצאות בשטח יכולות לפעמים להיות הבדל של שמים וארץ.

לפני כשבועיים, בערך, פגשתי במסגרת העבודה אישה שדמותה החיצונית ודיוקן פניה לא נתנו לי מנוח, ולו בשל העובדה שאותה גברת הזכירה לי "שתי טיפות מים" מישהי מהעבר.

המוח עובד כל כך מהר שאתה אפילו לא מספיק לעכל דברים. ישר ‘קפצו’ לי כל מיני זיכרונות מן העבר לגבי אותה דמות שהגברת מזכירה לי, ובלי לחשוב יותר מידי על זה, ו/או להתייחס לבן אדם שעומד מולי כבן אדם בפני עצמו, אישיות שונה לגמרי, קטלגתי אותה בדיוק כפי שקטלגתי את הדמות מהעבר.

המחשבה הרי מזינה את העשייה שלנו, את הלך הרוח ואת התגובה בפועל, לכן היא גם לא איחרה לבוא. נוכח הימצאותה בשטח, פניי הרצינו, נהייתי קפואה וחסרת סבלנות ולא טרחתי להסתיר את חוסר רצוני בנוכחותה לידי. אני מודה, זאת הייתה תגובה מאוד לא סימפטית בלשון המעטה, אבל הרגשתי שאני כביכול לא יכולה להשתלט על זה ואולי גם לא כל כך רוצה. הדמות שאותה גברת הזכירה לי מתויקת אצלי בזיכרון כדמות שלילית, הרסנית ודוחה, וכנראה זו גם הסיבה שהגבתי בחוסר סבלנות ובאפאטיות מרגיזה כלפי אותה גברת.

היא באה והתיישבה לידי. לחץ הדם שלי עלה ומפלס חוסר הסבלנות שלי, שממילא היה כבר נמוך, זעק הצילו. וכנגדו, הלב הזרים כמויות דם גבוהות מן הרגיל לכל חלקי הגוף, כי האדרנלין שלי חגג.

‘אוי לא, רק לא זה… שלא תעז להתקרב אלי…’ אמרתי בליבי. אני ממש לא מעוניינת לדבר איתה ובטח לא להחליף איתה שום מילה.

"אז איך קוראים לך ומה את עושה?" היא ניסתה לפתוח איתי בשיחה סתמית.

עניתי באופן קונקרטי כשחיוך מאולץ על פניי ולחיי מאדימות.

השאלות לא נגמרו. היא המשיכה במטח ארטילרי ובשאלות מפגיזות ואני אומרת בליבי: ‘אההה… כמה שאני צודקת, לא רק שהיא דומה חיצונית לאותה הדמות היא גם חטטנית כמוה ושואלת שאלות חצופות ונוברות’. היא הסתכלה לי בעיניים והיה לה מבט חודרני ועמוק. לא להאמין! אפילו זגוגית עיניה וריצוד אישוניה הזכירו לי את אותה הדמות. יישרתי אליה מבט בחזרה והרגשתי ממש את אותה הדמות הישנה והזכורה לרעה, כאילו היא היושבת מולי. בשלב הזה לא יכולתי להסתיר את הדחייה שלי כלפיה והתחלתי לענות בזלזול רב, ולו רק כדי שתניח לי וזהו. ‘גם לי יש גבולות’ אמרתי לעצמי, עם כל הכבוד לניסיון שלי להיות נחמדה אני מהר מאוד יכולה להפוך למפלצת דורסנית, וכדי להימנע ממצב שכזה העדפתי לענות בדרך בה עניתי כדי שהיא תבין שאינני מעוניינת להמשיך לדבר איתה. היא לא מעניינת אותי ואני גם ממש לא מעוניינת לעניין אותה.

חזרתי הביתה בסערת רגשות וחשבתי: הרי לא ייתכן לעשות השלכה כל כך בוטה על בן אדם שאני בכלל לא מכירה, בבחינת זר לחלוטין! איך אפשר לפתח אנטי ברמות כאלה מפחידות למישהי שלא עשתה לי כלום, ואפילו ניסתה להתחבב עלי ולהכיר אותי? איך יכולתי להגיב אליה בצורה כה מזלזלת, בעוד שהיא לא עשתה מאומה מלבד היותה דומה לדמות שלילית שהכרתי בעבר? ובעצם, מה זה אומר עלי?…

שאלות שפשוט לא נתנו לי מנוח.

כי זה באמת לא מובן. איך אפשר לקחת אדם שהכרת בזה הרגע ולהלביש עליו סטיגמות, ערכים שליליים, דעות קדומות ועוד כל מיני תכונות שלא שייכות לו בכלל, רק בגלל שהוא דומה פיזית לבן אדם אחר? היא לא עשתה לי כלום ואני לא מסמפתת אותה רק בגלל הדמיון (תרתי משמע)?

בערב ביקשתי לעשות הפרד ומשול. נזכרתי באותה דמות שלילית מהעבר, ובכל מיני מצבים וסיטואציות שונות שנתקלתי בהן איתה, והבנתי שמה שאני חושבת עליה כבר נטמע בזיכרון ובתחושות שלי. אני למעשה הדבקתי עליה תוויות והכנסתי אותה ל’מדף המתאים’ (מבחינתי כמובן) בגלל מה שחוויתי איתה. ואילו עם הגברת החדשה שפגשתי היום אין לי דבר וחצי דבר, אני בכלל לא מכירה אותה, אני לא יודעת מי היא, בקושי יודעת את שמה… וכבר הספקתי לקטלג אותה וליישם עליה מסקנות שקשורות למישהי אחרת בגלל חוויות מן העבר?!

הבנתי שבעצם הבעיה איתי, בזווית הראיה שלי על העולם ובהתבוננות הקלוקלת והמוטעית שלי. הבנתי שמתוך פחד ורצון להגן על עצמי הגבתי כפי שהגבתי. הבנתי שהתגובה שלי הייתה אוטומטית ומכאנית לגמרי מבלי להפעיל שיקול דעת והיגיון בריא. ואם כך, מה שגרם לי להגיב כך היו הפחדים וניסיונות העבר.

אחרי תובנה מעמיקה שכזו, הבנתי שזה לא נכון להתנהג כך כלפי בני אדם. אבל, וכאן נכנס אבל גדול מאוד, זה בעצם מה שאנחנו עושים, או יותר נכון הדרך בה אנו מגיבים במצבים שונים שחווינו ונראים לנו דומים. ברם, המסקנה הנוספת המתבקשת הייתה שזה בהחלט לא היה הוגן כלפיה, ואת המעוות צריך לתקן.

למחרת בבוקר נפגשנו שוב, והפעם הייתה חביבה יותר מתמיד. נסכתי על שפתיי חיוך רחב והושטתי יד לשלום. הסרתי את הפחדים והחששות, את המחשבה הטיפשית על הדמיון בין שתיהן והחיבור הלא ברור בסטיגמה מעוותת ושקרית.

ניגשתי אליה. דיברתי איתה. וראו איזה פלא, הצלחנו לשוחח ולפטפט ואפילו החלפנו כתובות מייל בנינו. מה אגיד לכם, הכרתי בן אדם נפלא ושונה בתכלית ממה שחשבתי שהיא, קסם של בחורה ועדינת נפש.

בסוף היום הודיתי לקדוש-ברוך-הוא על הטובה הגדולה והנצחית שעשה איתי, על כך שעזר לי לסלק מחשבות שליליות שמוזנות מסטיגמות, מניסיונות שליליים וחוויות עבר לא נעימות. כל כך שמחתי שבורא עולם עזר לי להתגבר על ההסתכלות השגויה שנבעה מתוך מגננה חסרת טעם, ולשנות את יחסי אליה. וכמובן, לקבל את ההזדמנות לעשות זאת. הרי כל מקרה לגופו, אז למה לשפוט ולהדביק סטיגמות בגלל מראה חיצוני?