אחד ועוד אחד שווה..
שלום כאן שוב רפי, היועץ הזוגי. לפי הכותרת, הבנתם נכון. אתם יודעים, כבר אין עבודה בתחום הטיפול הזוגי...
שלום כאן שוב רפי, היועץ הזוגי. לפי הכותרת, הבנתם נכון. אתם יודעים, כבר אין עבודה בתחום הטיפול הזוגי. מיזה זמן שאני מחכה לאיזה זוג שיהיה, שיריב קצת, שיזרוק כיסא, נעל, גרב, פקק, מילה לא במקום, משהו, אך איין. לאן נעלמתם זוגות מאותגרים יקרים שלי? זהו! החלטתי שאני עושה הסבה לראיית חשבון..
סתם, מה פתאום, נראה לכם? זוגות רבו ויריבו עד בוא המשיח ועד בכלל. [פייגי: 'נתן המשיח הגיע'. נתן: 'עוד פעם את נסחפת'?! פייגי: 'בוא תראה, הנה החמור הלבן'. נתן: 'זה לא לבן, זה אופייט'.]
אז מה פשר הכותרת?! הסכיתו וקראו.
בסימן הימים הקרבים – ימי חג מתן תורה, עליו מסופר כי היו בו עם ישראל במצב של 'כאיש אחד בלב אחד', נצא לבדוק מהו הסטטוס האידיאלי במערכת הנישואין? האם נכון יהא להיות ישות אחת הנקראת 'זוג', תוך ביטול ה'אני' היחידני של כל אחד מבני הזוג, לטובת ישות זו?
ובכן לאחר עיון בספרות התורנית [וזו שאינה.] נמצא, כי דווקא בנייתה ופריחתה של הישות החדשה הנקראת זוג, תתוחזק כיאות, אך ורק אם כל אחד יקבל את מקומו היחידני, על אישיותו וצרכיו הייחודיים.
ראשית נפתח בדברים ברורים של הרב הצדיק רבי שמשון פינקוס זצ"ל ['תפארת שמשון' בראשית עמ' מ'.] וכה דבריו: רבים מן הדרשנים מרבים לדבר ב'שבע ברכות' וכדו', אודות האחדות בין איש לאשתו, אשר הם ומעשיהם מעתה, אחד. 'אך כשנתבונן נראה שבאמת הם אחד שהוא שניים. הרבה קלקול בשלום בית, נגרם מטעות בהבנת האחדות. המחשבה שהבעל והאישה הם אחד, ממש גורמת לצרות רבות בשלימות הבית היהודי. הרי במציאות הבעל והאישה הם שני גופים נפרדים גם לאחר נישואיהם.. מטרת ותפקיד חיי הנישואין לאחד את שני הנפרדים לתכלית אחת- להקים במשותף בית, לגדל במשותף את ילדיהם, ובזה תתקיים המטרה 'והיו לבשר אחד', אך לעולם לא תשתנה המציאות שהם יהפכו להיות אחד ממש. המשמעות הברורה של היות הבעל והאישה שני גופים נפרדים היא שלכל אחד יש את התכונות האישיות שלו את הרצונות של עצמו את הדברים שהוא אוהב.. יש לחדד את ההבנה וההרגשה שבתוך בית אחד חיים שני אנשים נפרדים. בתוך האחדות קיימות הרגשות נפרדות וגישות שונות.. ההבנה הזאת היא אחת מהנסיונות הקשים של חיי הנישואין ואפילו שנים אחרי החתונה. בכל אלפי פרטי החיים המשותפים בא לידי ביטוי ההבדל בחושים הנפרדים בין שניהם. העבודה הנדרשת היא לגשר ולהתפשר, לוותר ולהתקרב ובזה יצליחו להיות אחד'.
נמצאנו למדים מדברי הרב פינקוס, שמהות הנישואין והזוגיות אינה ביטול התכונות והרצונות האישיים והייחודיים, שהרי זה בלתי אפשרי, מבחינה מציאותית..
אם לדוגמה נתן ברווקותו אהב שחור ופייגי, לבן, הם לא יאהבו לפתע לאחר נישואיהם, אפור.. אם הוא אהב מסעדה בשרית והיא חלבית, הם לא יאהבו מעתה פרווה. אם היא אהבה הרבה ₪, והוא אהב משחקי ירייה, הם לא יאהבו לפתע 'שח – מט'. בקיצור, הבנתם. [רק עוד אחד מבטיח: אם הוא אהב לבקר בברסלב, והיא בישראל, הם לא יאהבו לפתע לבקר באתר 'ברסלב – ישראל'. בעצם מי לא אוהב?]
אדרבה מחשבה כזו גורמת לקלקול ולצרות רבות בשלום הבית [וכפי שנפרט לקמן.] שכן תובנה זו באה לידי ביטוי באלפי פרטי החיים המשותפים, אלא תכלית הזוג כ'זוג', היא להוביל מהלך מוסכם- מתוך אחדות, בו כל אחד בא על סיפוקו צרכיו האישיים תוך 'איפשור' של בן זוגו לכך. וכפי שמציין הרב פינקוס, תובנה זו אינה תמיד קלה לעיכול ומהווה את אחד מהניסיונות הקשים של חיי הנישואין.
מתוך ניסיוני והתמצאותי בחומר, ניתן להצביע על ארבעה קשיים מרכזיים, כאשר אין את מובחנות זו- בה כל אחד מבני הזוג בא לידי ביטוי על תכונותיו וצרכיו האישיים:
- הרגשת 'חנק'- לאחר תקופת האופורייה, בה כל אחד מבני הזוג אינו מרגיש 'הקרבה' בביטול ה'אני', ואף שמח בכך, מגיע שלב ההתפכחות: הזוג המתאחד לאחד טוטאלי, בו אין מקום לשני [-ה-נ' בצירי] 'אני', אלא רק 'אנחנו' יחידני, ירגיש בן הזוג, תסכול רב, הן מהצטברות 'חסכים', במסגרת רצונותיו ותכונותיו הנחנקות ע"י ביטול ה'אני האישי' שלו. והן מכניסת 'אני אחר' אל תוך עולמו שלו- החונק אותו ואינו מאפשר הרגשת שחרור.
- חוסר אפשרות תמיכה בבן הזוג- כאשר הזוג אינו שני – 'אני', אלא ישות אחת, אנו מוצאים כי בן הזוג שאינו מובחן כ'אני ייחודי', נסחף אחר הסיטואציה, לאמור: כשבן זוגי קורס, אני קורס עימו כי אנחנו הלא אחד! או אז, במקום שהאחד יתמוך בשני, שניהם נזקקים לתומך שלישי. בעיניי, כשבא אליי זוג או יחידני ופורקים סצנות עצובות, פעמים טרגדיות קשות כמחלות, סבל הילדים לזוג מאותגר – הסובלים סבל רב, וכדו', ולא פעם תוך כדי הדברים יורדות לפציינט דמעות כמים, טעות חמורה היא לי, לבכות עימו. אולי זה משדר יותר אמפתיה שמבינים אותו לאשורו, אך המטופל אינו מרגיש תמיכה- שיש מישהו חזק להיתמך בו. [אני נזכר כי הגב' חני ווינרוט ע"ה – אשר חיזקה אלפים ורבבות תוך כדי מחלתה – חשוכת המרפא, סיפרה כי פעמיים הלכה לפסיכולוגיות שונות שלאחר שסיפרה להן את דבר מחלתה, ישבו שעה ארוכה ובכו איתה יחד, התוצאה לא הייתה 'מלבבת' מבחינת האחרונה.]
- ניהול ויכוח על מי מנוחות – כאשר אין בני הזוג מובחנים כשני 'אני' שונים, כשיהא קונפליקט, סוג התקשורת יהא נוטה לסערה ואי פתרון מחמת אי הבנה של כל אחד את בן זוגו, משום שאם אנו 'אחד' מה פתאום שיהיו שתי דעות בכלל? אך כשהזוג מודע לכך שהם שני – 'אני' יחידניים, אפשר לנהל את הדיון בקור רוח, על בסיס ההבנה כי אני זה אני על כל מחשבותיי ובן זוגי הוא אחר על כל מחשבותיו, וזה בסדר ולגיטימי שיעלו שתי דעות שונות.
- ערך עצמי ירוד וערך ירוד של בן הזוג, בעיני בן זוגו- פעמים כשבן הזוג אינו מובחן ומובדל כ'אני יחידני' הוא עלול להרגיש בעיני עצמו כ'ילד' [כפי שנראה בדוגמה בסמוך], חסר עמוד שדרה, ופעמים שאף בן הזוג עלול לזלזל בו ולומר משפט כמו 'בעלי לא גבר'.
אחד מהזוגות הראשונים אשר פנו אליי ליעוץ, לפני מס' שנים היו הזוג טוביה וצפיחית [שמות בדויים, אלא מה?!] והרי לכם אתגרם בקיצור: לטוביה היה מאוד קשה כשצפיחית הייתה מבקרת את בחיר ליבה, באיזו נקודה שתהא. אך שימו לב לחידוד: לא מפריע לטוביה כלל הביקורת אלא העומד מאחוריה, קרי: לאשתי לא טוב. את הרגשה זו, אין טוביה יכול לשאת! כך שלא יועיל כ"כ ללמד את צפיחית לבקר 'נכון' – לא באופן 'מאשים', בעיתוי נכון וכדו', כי תמיד ה'גרעין' יישאר: לאשתי לא טוב! טוביה מדגים לי שחרף אהבתו למשחק ה'שח' הוא אינו משחק עם רעייתו, שמא הוא ינצח את זוגתו, ואינו יכול לסבול זאת. הוא מוסיף 'אני מרגיש ילד'! צפיחית שתחי' מצידה משוועת: 'תן לי להיעלב בלי הפרעות! מותר לי לרטון על משהו בלי שתתחולל דרמה אצלך. אני הולכת על ביצים' מלהצביע על דבר שלא בא לי טוב בעין'.
כשבחנתי את האינטראקציה ביניהם + ציטוטים מתוך פגישתינו נחשפתי לעובדה, כי טוביה אינו מובחן כ'אני' יחידני כלל, אלא רואה אותו ורעייתו כ'אחד'. החל בשיח – ה'קוצי – מוצי', אליה, בפגישתינו, המשך בעובדה כי וויכוח ביניהם, הס מלהזכיר, הלא הם 'אחד'. וכלה בעובדה כי בתחילת המפגש מתארת לי צפיחו'ש כמה בעלה מקסים ועושה הכל למענה.. 'הוא כל יום קם איתי בשש בבוקר ומלווה אותי לתחנת האוטובוס לעבודה'.. היא מספרת בעיניים בורקות..
תגידו אתם! מזה אם לא זוג שהם אחד ויחיד ללא שום מובחנות. ללא שום אינדבדואליות. לא פלא כי טוביה מתרסק אחרי כל גחמת הרגשה שלילית של אשתו [-קושי 2 לעיל.] הלא הם אחד, עם עולם רגשי אחד! כמה טבעי הוא שהיא מרגישה חנוקה באומרה תן לי להיעלב בשקט [-קושי 1 לעיל] כמו גם דימויו העצמי כילד [-קושי 4 לעיל] שגם היא מאוד לגיטימי.
מכאן כמובן קצרה הדרך לישועתם בדמות העבודה על מובחנותו של טוביה.
לסיכום: כנראה עבר המון זמן מאז ששמעתם את התרגיל הבא, אז הנה לכם תזכורת: אחד ועוד אחד שווה שתים. לא אחד. בהצלחה.
הכותב, רפי ב"ש כהן, הינו יועץ זוגי מוסמך, שסיים בהצטיינות את לימודיו וקיבל המלצה נדירה מהמנהל האקדמי. מיזה מספר שנים הוא מקיים 'גמ"ח יעוץ זוגי' – על ידו כבר נהנו, עשרות זוגות. [בטלפון ובמייל חינם. לפגישות, מחיר סמלי.] – REFAELC37@GMAIL.COM
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור