אחד למיליון

לא האמנתי שאמצא תורם מתאים שיהיה חבל הצלה בשבילי, וגם לא האמנתי שאמצא אי פעם את החצי השני שלי – לשניהם נתתי סיכוי של אחד למיליון...

6 דק' קריאה

פרדריק בטש

פורסם בתאריך 06.04.21

לא האמנתי שאמצא תורם מתאים
שיהיה חבל הצלה בשבילי, וגם לא
האמנתי שאמצא אי פעם את החצי
השני שלי – לשניהם נתתי סיכוי של
אחד למיליון…

זה היה בשנה השלישית ללימודי כאן בארץ ישראל, באמצע ספטמבר לקראת אוקטובר – אז התחלתי להרגיש כאבי ראש תמידיים, שהובילו להקאות קשות, לקראת נובמבר. חשבתי שמדובר באוכל מקולקל שאכלתי, אלרגיה או איזה חיידק. לא דאגתי יותר מדי, גם לא התרגשתי, הנחתי שכל התופעות הללו פשוט יחלפו וארגיש טוב יותר. ובכל זאת, עשיתי בדיקת MRI בגלל שחשבתי שאני סובל מזיהום בסינוסים, דבר שגורם לכאבים כרוניים. כמו כן, כדי להזיז קצת את העניינים, עשיתי דיקור סיני בתקווה שזה ישפר את כאבי המיגרנה וההקאות שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מיומי.

באחד מן הימים החליטה אימי החליטה להגיע לביקור בארץ, אצל אחי, ואני, שלמדתי אז בישיבה באותו זמן, הגעתי לביקור וגם בגלל שהיה זה יום הולדתי, חודש דצמבר, ממש לפני חנוכה. אחי נסע לשדה תעופה כדי לאסוף את אימי. הוא אמר לה שלא יכולתי להצטרף בגלל שאני לא מרגיש טוב, דבר שהדאיג אותה. אולם דאגתה גברה עוד יותר ברגע שראתה אותי – חיוור ורזה. איבדתי קרוב ל-15 ק"ג. ההקאות עשו את שלהן. אבל מפליא הדבר – בשבת לא הקאתי. לא משנה מה אכלתי, הכל נשאר בפנים.

חברתה של אימי, שהיא גם רופאה בישראל, המליצה לנו לפנות לבית החולים הדסה עין כרם, לשם הגענו בערב הראשון של חנוכה ועשו לי בדיקת דם. הרופאים ניגשים שוב ולוקחים דגימות דם נוספות, הם לא האמינו למראה עיניהם – הערכים המספריים שיצאו בבדיקות היו לא הגיוניים. לחץ הדם שלי היה 175/115, ותוצאות הבדיקות גילו שיש לי כשל כלייתי. הכליות שלי מתפקדות רק 10%!!! כמו סבלתי מאנמיה ומתת-תזונה, בגלל ההקאות.

הייתי בהלם. לא ציפיתי לשמוע פסיק ממה שאובחן באותו ערב על ידי הרופאים. בו במקום התחלתי טיפול דיאליזה והתחלתי שהות, שבהמשך התבררה, לא קצרה בכלל בין כותלי בית החולים. אבל לא הייתי לבד. משפחה, חברים ורבנים מהישיבה הגיעו כל הזמן. כך עבר הזמן ואיתו עוד מספר בדיקות שבעזרתן הרופאים קבעו בוודאות שהקריאטינין בדם לא תקין. הערך המספרי היה 13 בזמן שבמצב תקין צריך להיות 1 או 1.5. שוב בדיקות ומספר ניתוחים שלא תמיד הצליחו. אחרי ניסיון ביופסיה כושל – דימום פנימי וקרישי דם שהתגלו בשלפוחית השתן אותם היה צריך לנקז החוצה בעזרת קטטר. זה לא מצליח. חיברו לי קטטר חיצוני דרך הירך. אבל ברוך השם מדובר בסיבוכים קלים, יחסית, לעומת בעיות או סיבוכים רציניים יותר שעלולים להתפתח.

בסופו של דבר, מבית החולים שוחררתי רק לאחר מספר חודשים, ואז הייתי צריך לעבור טיפולי דיאליזה קבועים – 3 פעמים בשבוע במשך ארבע שעות כל טיפול. בהמשך, הוטסתי בדחיפות למרפאתו של ד"ר מטלון, מרפאת דיאליזה, בניו יורק. הרופאים עדיין לא יכלו להגדיר ממה זה נגרם, הם ידעו רק את הדבר הבסיסי – שאני סובל מכשל כלייתי. נאמר לנו שעלינו לפנות לאחד המומחים הגדולים באבחונים והגדרת מצבים מעין אלה. אבל הוזהרנו מראש, שיהיה זה בלתי אפשרי להגיע לפגישה איתו (מרוב שהוא עסוק ומבוקש). בעזרת השם, הצלחנו ליצור קשר בשיחת הטלפון השלישית והמזכירה שלו גילתה הבנה, וגם הייתה בהלם כששמעה על המקרה שלי. היא הורתה לנו להעביר את כל המסמכים הרפואיים כדי שהרופא יבדוק אותם בהקדם, לפני שהוא טס לחו"ל לצורך הרצאות. שישה שבועות נוספים עברו עד שפגשנו אותו. הרופא החליט שהפתרון היחידי בשבילי הוא השתלת כליה.

המשכתי עם הדיאליזות שלוש פעמים בשבוע, הלוך וחזור מדיל שבניו ג'רסי למרכז הדיאליזות שבניו יורק. אימי – שלא עזבה אותי מאותה בדיקת דם ראשונה בארץ ישראל – ואני, הופנינו למרכז רפואי אחר בניו ג'רסי, מקום שבהחלט שלא היה בסדר העדיפויות שלנו, אבל להשם היו תוכניות אחרות, כי התברר שמרכז רפואי זה טוב יותר מהמקום אליו רצינו לפנות לפני כן.

שהיתי שם במשך מספר חודשים תוך כדי חיפוש אחרי אפשרויות השתלה. במקביל, בדקנו מהי מדיניות בתי החולים בנושא זה ובנושא התורמים, ובכלל, מהי האפשרות הטובה ביותר בשבילי. התורם הראשון היה בחור בן 25 שכל רצונו היה רק לעשות חסד. הוא הגיע בעקבות מודעה שפורסמה בעיתונות היהודית על ידי מישהו, ואחרי הבדיקות הנחוצות התברר שאין התאמה מוחלטת. אחרי בדיקות נוספות התברר שיש לו יותר מדי פרוטאין בשתן, לכן מועמדותו נפסלה אך היה עליו להיות בפיקוח רפואי כדי לוודא שלא יתפתחו אצלו, חלילה, בעיות בכליות.

נרשמתי באתר המיועד לאנשים הזקוקים לתרומות איברים – שם אפשר להירשם כתורם או כמי שזקוק לתרומה, דומה לאתרי היכרויות הפועלים און-ליין. וכך, המתנו לתרומה המתאימה. בנוסף לאתר זה, הכנסתי את שמי לרשימות נוספות של אנשים הזקוקים להשתלה. החולים מדורגים ברשימות אלה בהתאם לסוג הדם שלהם ובסדר של 'כל הקודם זוכה' וכשמישהו נפטר ותורם את איבריו – יוצרים קשר עם אנשים ברשימה כדי להתאים להם איברים.

התורם הנוסף היה פטריק, אדם דתי נוצרי משיקאגו שמאמץ 9 ילדים. פטריק התקשר כל יום כדי לברר כיצד אני מרגיש ואיך אפשר לזרז את תהליך ההמתנה ולעבור את הניתוח בהקדם האפשרי. הוא בהחלט אדם מיוחד שנשלח משמים. דואג ואכפתי. פטריק ניסה לעזור לחבר שלו שהיה במצב זה אך לא נמצא כמתאים, ומאז, נשבע לעזור לאחרים הסובלים ממחלה זו. פטריק לא הרפה ופעל סביב השעון, עד שיום אחד נפגש עם חבר קרוב שלנו, שעבר את הבדיקות הנחוצות, ונמצא כתורם מתאים.

התפילות שלנו נענו, יש לנו תורם!

כל מה שהיינו צריכים בשלב זה הוא רק בית חולים בו נבצע את ההשתלה. עכשיו עמדו מספר קשיים לפנינו. בבתי החולים יש מדיניות שהיא חלק מחוקי האתיקה – הם לא אפשרו לקבל תרומות אם לא מדובר במישהו מבני המשפחה או חבר קרוב, ואם שיקרת להם (והם יגלו את זה) אז הם לא יבצעו את הניתוח. לפני שתורם הורשה לתרום איבר – הוא היה צריך לעבור סדרת בדיקות ושאלות כדי לוודא שהוא כשיר ומתאים. כל זה הוסיף מתח לא רצוי והמתנה לא רצויה, בפרט כשהדברים נראים כסגורים וההשתלה 'ביד'.

באמצע חודש יולי אימי הגיעה לשיעורו של הרב ריימונד באדה, בבית הכנסת בפארק אבניו, דיל, ניו ג'רסי. באותו ערב ירד גשם חזק ונשים רבות נשארו בבית הכנסת עד שתחלוף הסופה. אימי, בהיותה אדם חברותי מאוד, החלה לדבר עם שתי בחורות רווקות שאף הן המתינו בפנים. הן התפעלו מהרצון של אימי לעשות מסיבת-ברכות ועל כך שקראה על השפעתה העצומה בשמים, ועל מה שמסוגלת לעשות מילה פשוטה כמו "אמן". אימי התפעלה מאוד מאחת הבנות שהוציאה מתיקה את היומן ושאלה: "בסדר. אני לא עסוקה – באיזה יום אפשר לעשות את המסיבה?". סדרת טלפונים, והמסיבה יצאה לדרך. שפע של עוגות ועוגיות ושאר מטעמים, לצורך הברכות, מילאו את השולחנות. זכו הנשים הצדקניות שהרבנית רוחמה שיין הגיעה למסיבה ונטלה חלק בברכות, בקול רם, הסבירה ושוחחה עם הנשים ואף בירכה אותי שאחלים במהרה.

שבת הגיעה. היה זה בזמן סעודה שנייה כשהטלפון צלצל (היינו חייבים להיות כל הזמן בכוננות). המזכירה האלקטרונית קיבלה את ההודעה הבאה: "שלום. מדברים מהמרכז להשתלות כליה ואתה – פרדריק בטש – הזוכה המאושר בלוטו!!! מזל טוב, זכית בהתאמה מושלמת של אחד למיליון בכליה. צור עימנו קשר בהקדם האפשרי". כמו שאתם מתארים לעצמכם – הלב שלנו צנח לרצפה. יצרנו קשר מיידי והתבקשנו להגיע למחרת כדי לבצע את ההשתלה. בחור בן 24 מטקסס הובהל לבית החולים, אך נפטר, כתוצאה מטביעה – ואחרי שנבחן – נמצא כתורם המתאים והמושלם בשבילי.

אז תראו כמה ניסים כלולים כאן, חוץ מהנס של הכליה עצמו. הראשון, הבחור מת מטביעה שלא פגעה לו בכליות בכלל. השני, הכליה הייתה ברמת התאמה 6 מבחינת האנטיגן (חומר המעורר יצירת נוגדנים), שזה כמו להוציא את 6 המספרים הזוכים בלוטו, והסיכויים הם אחד למיליון! (פטריק, שהיה מוכן לתרום את הכליה שלו, היה מתאים אבל הערך המספרי של האנטיגן היה 3 – אז העובדה שבתי החולים דחו את ההשתלה הייתה למעשה ברכה גדולה, כי עכשיו יש לי סיכוי טוב יותר עם התאמה מושלמת). השלישי, היו שני אנשים לפניי ברשימה, אבל אחד מהם לא הרגיש טוב ולכן לא היה מסוגל לעשות את ההשתלה, והשני עבר השתלה באותו בוקר, כך שאני הייתי הבא בתור. הרביעי, סוג הדם שלי הוא AB מינוס, שזהו סוג דם נדיר וזה גרם לי לדלג על 7 שנות המתנה ברשימה. החמישי, ההשתלה הטובה ביותר היא כאשר התורם קרוב מאוד לגיל של הזקוק להשתלה, ואם אפשר גם מאותו מין זה עדיף, ואני הייתי בן 22 והתורם בן 24. היבט נוסף לטיעון זה הוא, שהתורם בן 24, דבר המראה על כך שהשם מקדים את התרופה למכה. אחרון, אבל לא הכי פחות חשוב, הוא שאימי שמעה על מנתח מסוים והיא רצתה שהוא זה שיבצע את ההשתלה בבית חולים אחר, לפני שקיבלנו את הטלפון של הזוכה ב"לוטו". המנתח הזה נמצא במדינת קולומביה. ניסינו להעביר אליו את המסמכים בפקס אבל משום מה הם לא עברו. ניסינו שוב ושוב, והם לא עברו. אם הם היו עוברים, לא הייתי מקבל את הכליה במרכז בו אני מטופל. השם רצה שאשאר שם, זה היה ברור.

הגעתי לבדיקות וההשתלה התבצעה יום למחרת. הכל קרה כל כך מהר עד שאפילו לא היה לי זמן לפחד. ישועת השם כהרף עין ואין זמן לחשוב על כלום. הניתוח התקיים ביום ההילולה של האריז"ל הקדוש זי"ע. מבית החולים שוחררתי עם כליה מתפקדת!!! אחרי שמונה ימים. את סעודת ההודיה שלי עשיתי בט"ו באב, ומכאן התחילה דרך המלך וההחלמה.

לאורך כל הזמן הזה, אימי שמרה על קשר עם אותה בחורה שעזרה לה לארגן את מסיבת הברכות המיוחדת, עד שהן הפכו לחברות ממש. כן, מאותו ערב גשום וסוער. אימי ניסתה לעזור לבחורה הזו בעניין השידוכים, ומידי פעם שוחחו השתיים בטלפון. לקראת חודש מאי, אימי התקשרה אליה וניסתה לשדך לה מישהו שהיא הכירה והעריכה מאוד. אבל הבחור לא התקשר ולא יצר שום קשר.

האם להמתין? לנסות בחור אחר? אימי חשבה לרגע ואמרה לה: "לא, תשכחי מכולם – אני רוצה אותך בשביל הבן שלי".

"אם הוא כמוך", השיבה הבחורה, "אז אני בהחלט מוכנה לנסות – אני אוהבת אותך…"

באותו חודש נפגשנו ובסוף הקיץ התארסנו. פגשתי את הנשמה התאומה שלי, החצי השני שלי, ו"זכיתי בלוטו". השם בירך אותי בהתאמה של אחד למיליון… שוב.

זה הסיפור שלי אותו רציתי לפרסם כדי להודות להשם על כל הניסים שעשה לי ולמשפחתי, ואני מקווה שהוא יחזק ויעודד אנשים רבים, בפרט את חולי הכליות ואנשים הזקוקים לתרומות – אל תתייאשו, אל תוותרו. השם אוהב את כולנו. כי גם כשדברים נראים קודרים ולא ברורים, דעו שיש תוכנית מוכנה. אנחנו בידיים טובות!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה