אחרי האורות

מוסף, ולא "הדבר בעצמו".

 

 

דווקא עכשיו, אחרי חג החנוכה והאורות המתוקים שהביא עמו, רציתי לכתוב קצת על אורות.

 

אני זוכרת את אותו הרגע בו שמעתי לראשונה על הביטוי הסלנגי – "להיות באורות".

 

היה זה בערך כשנה אחרי שגיליתי מקרוב את רבי נחמן מברסלב והתחלתי לחזור בתשובה. 

 

אחרי שנה של הליכה עם הקב"ה יד ביד (כשהוא זה שמוביל, כמובן), של שמחה פנימית חזקה וחיוך שלא מש מעל פניי, גם כשלא הכי קל. אחרי שנה של עיניים בורקות, התחזקות באמונה והיווכחות בהשגחה הפרטית של ה’ עלי, עין בעין, בקיצור – אחרי שנה של "להיות באורות".

 

ופתאום, כמו משום מקום, חוויתי נפילה, בעקבות משבר אישי קטן. זה לא שהיה חדש לי "ליפול", אלא שפתאום כבר לא היה לי כל כך קל לקום ולהמשיך הלאה. אם בעבר אחרי נפילה, הייתי קמה בקלילות, מנערת את בגדיי וממשיכה קדימה בכוחות מחודשים, כמעט מבלי להסתכל לאחור, הרי שעכשיו זה הלך ונהיה, איך לומר, קצת…יותר…מסובך…

 

פתאום, האמונה ש "הכל קורה לטובה" לא ממש ניחמה, והשמחה והחיוך התמידיים – כבר לא באו כל כך בטבעיות, והעצבות, שכל כך הרחקתי ממני לאורך כל השנה היפה הזו, איימה להשתלט שוב על חיי…

 

יותר מכל, פחדתי. כל כך פחדתי שאחזור שוב להיות כמו פעם, כמו לפני התשובה. ולא הבנתי איפה כל הדרך שעשיתי עד עכשיו, ולאן נעלמה כל האמונה וההתלהבות. וקרבת ה’ הטובה, האם אזכה להרגיש אותה שוב?!

 

כשסיפרתי לבן הדוד שלי, בעל וותק רב ממני בתשובה, על מה שעובר עלי, הוא לא התרגש, אלא רק חייך. וכדרכם של ברסלברים אמיתיים ניחם אותי ואמר לי: "יופי. עכשיו את מתחילה לחזור בתשובה".

 

"רק עכשיו?!" נדהמתי. "סליחה, אתה מתבלבל" עניתי לו, "אני כבר שנה בתשובה, עכשיו אולי אני, חלילה, חוזרת להתחלה… תראה מה קורה איתי, אתה לא שם לב שנפלתי מהאמונה?!…"

 

ואז הוא אמר לי:

 

"עד עכשיו היית "באורות". זה לא היית את באמת, זה היה ה’ שנשא אותך על כפיו והוביל אותך, כמו תינוק שעדיין לא יכול ללכת לבד, בגלל זה היה לך קל יותר. אבל עכשיו, עלית מדרגה, והוא חושב שאת מספיק גדולה וחזקה כדי ללכת בעצמך. רק עכשיו את מתחילה באמת לעבוד, להאמין…"

 

ואז, לראשונה, שמעתי על המושג "להיות באורות". מצחיק לחשוב שזה היה דווקא באותו היום שהרגשתי כי איבדתי אותם.

 

הרגשתי כמו ילדה קטנה שזה עתה התחילה ללמוד לרכב על אופניים. בתחילה, כשעדיין לא הייתי מיומנת ולא היה לי שיווי משקל, רכבתי עם גלגלי עזר. כמה קל היה בשבילי אז לעקוף את הרוכבים האחרים, שפגשתי בדרך, כשכל פעם מישהו אחר מהם נפל או התעייף. אבל עכשיו, התאמנתי מספיק ולמדתי דבר או שניים על מסעות ועל אופניים, ואבא שלי חושב שאני כבר מספיק מוכנה להתקדם – להוריד את גלגלי העזר ולרכב כמו כולם, על אופניים רגילות.

 

אז בהתחלה מאבדים שיווי משקל ונופלים, וזה כואב, אבל לאט לאט לומדים לנסוע למרחקים קצת יותר ארוכים. העיקר הוא להאמין שגם כשלא רואים את גלגלי העזר, אבא תמיד נמצא לידי – משגיח שלא אפול, ושגם אם אפול – זה לא יהיה כואב מדי.

 

אבל אנחנו כמו פיטר פן, שלא מוכן להתבגר ורוצה להישאר ילד לנצח, ממשיכים לרדוף אחרי האורות, ושוכחים שהם בסך הכל "מתנה", ערך מוסף, ולא "הדבר בעצמו". שכל העבודה שלנו היא להמשיך לעבוד את ה’, באותה ההתלהבות וההתמדה, גם כשאין לנו את החיות והאור שכל כך התרגלנו אליהם. שגם להיות בתקופה של "אחרי האורות" הוא מבחן לא פחות משמעותי מאשר להיות איתם.

 

וכאן מגיע המבחן האמיתי שלנו. כי לקרוא את כל ספר תהילים פעמיים ולעשות גמילות חסדים לכל עבר, זה יפה מאד אבל לא ממש קשה כאשר אתה "מואר" ומרגיש את ה’ מחבק אותך בכל רגע.

 

המבחן האמיתי הוא להמשיך ולעשות את כל הטוב שהתרגלנו לעשות בכל יום – בתפילה, במעשים טובים, גם כשאין לנו את אותה ההתלהבות וגם כשאנחנו מרגישים קצת כבויים מבפנים. כל החוכמה היא לדעת לא "לשבור את המסגרת", גם כשהיא הופכת אפורה לרגע.

 

אם קיבלת על עצמך תפילה אחת ביום או כמה מזמורי תהילים קבועים, התבודדות או כל מעשה טוב אחר – אל תפסיק לעשותם ביום שאתה מרגיש קצת יותר כבד, קצת פחות "מחובר". להיפך, תמשיך, ובכל הכוח.

 

הרב שלמה אבינר מדמה את זה ל"עבודת קורבן התמיד" – שמקריבים בכל יום, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. ככה בכל יום, בבוקר ובערב, בלי דילוגים, ובלי "ואם ביום שלישי לא בא לי"…

 

זו המסירות, ההתמדה, הקביעות, שבכוחה נזכה בע"ה להיגאל בקרוב ולהקריב תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ועל כך צריך להתאמן כבר מעכשיו…

 

הרב שלום ארוש שליט"א נוהג להשיב, למי שמתלונן שקשה לו לעבוד את ה’ כאשר "אין לו אורות" – שכאן זה לא חברת חשמל. הוא צוחק ואומר שצריך להמשיך לעבוד את ה’ בשמחה, גם בלי האורות הנכספים שכה התמכרנו אליהם.

 

זוהי גאווה לרצות לעבוד את ה’ רק כשאנחנו "מוארים". הייתכן שלא נאה לנו לעבוד את ה’ בלי אורות?

 

דווקא כשקשה לך, כשאתה בלי "אורות" – ובכל זאת ממשיך – כאן אתה נמדד.

 

ה’ הוא חברת החשמל שלנו הממונה על כל האורות בעולם – ברצונו נתנם לנו – וברצונו נטלם מאיתנו. וכשנטלם מאיתנו – זה גם מאיתו יתברך, והוא רוצה לראות אותנו ממשיכים גם בלעדיהם – בלי השכר המיידי והממכר הזה הנקרא "אורות". רק כך נוכל להוכיח שאנחנו עובדים את ה’ לא בגלל ה"אורות" ולא בעבורם, אלא בשביל ה’ בלבד, לשם שמים.

 

בקרב אנשי ברסלב נוהגים לצחוק על התופעה ולשאול: מה המשותף בין חסידי ברסלב למכונית? ועונים: שניהם – או שהם ב"אורות", או שהם ב"תיקונים"….

 

אז נכון, אבא שלנו הוא הבעלים של חברת החשמל הגדולה והיחידה בתבל. המנכ"ל הדגול שלו בדור הזה, רבי נחמן מברסלב, מלא כולו אור שאי אפשר אפילו לתאר. ואנחנו, בגלל הייחוס המשפחתי המכובד שלנו, זוכים רוב הזמן לקבל מהם אורות בחינם.

 

אז מה, זה אומר שאסור לנו להמשיך גם כשיש לפעמים הפסקות חשמל?

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.