איך מרפאים לב שבור?

כל אדם בליבו פנימה נושא צלקת
זועקת של בושה. וזה קורה במקום בו
הוא נתקל באזלת יד, כשהוא רוצה
רק לברוח. מישהו יודע איך מרפאים
לב שבור?
 
 
'ילד שכזה', נאנחו מאחורי גבו המורים, 'שום דבר טוב לא ייצא ממנו'. לקביעה הזו היה תקדים ארוך ומייגע. בגיל צעיר היו אלו מעשי שובבות. המורים הזהירו, ההורים גערו. שנות הנערוּת רק העפילו את מעשי השובבות לכדי פורענות. הנער מנוער לגמרי מכל זיק משמעת. לא רק המורים סברו כך, הוא עצמו האמין בזה כל ליבו.
 
אין לדעת איך היה המעשה מסתיים, אלמלא מודעה קטנה בה נתקל האב השבור בדיוק ביום בו שוגר הבן יקיר הביתה לצמיתות. מישהו הציע שם ללמוד עם נערים. נקבעה פגישה אליה הגיע הנער בגרירת רגליים וחוסר עניין. המחנך, איש ישיש ונעים סבר, התגלה כאדם מעניין, שופע שמחה ורצינות גם יחד. הנער העיקש ניסה את כוחו בכל מיני תעלולים. בשיעורים הבאים העצים את תעלוליו, מבקש למצוא סדק צר בחומת השלווה של המחנך. שום דבר. האיש קרוץ מחומר בלתי ידוע. הזמן וההתמדה חוללו בעזרה גדולה משמים נפלאות. בליבו השבור של נער הפרא נספגו מאות מילים טובות, הלכו והצטברו נקודות של אור. אט אט, התפוגגה לה הדמות הסוררת ואת מקומה תפס נער חמד. ויום אחד התרחש הנס, הוא מצא את עצמו בפנים.   
 
* * *
 
אין חרפה לוהטת יותר מזו אותה מטיח האדם כלפי עצמו. והדבר קורה לכל אחד במקום בו הוא נתקל באוזלת ידו. שם, במקום הכמוס מן העין, הוא חש את עצמו חדל אישים כמו אחרון הנכשלים. כל אדם יודע היטב מה טוב וראוי לעשות, איזו דרך ישרה שיבור לו האדם ומאילו מעשים ראוי להימלט. העולם אומרים, שאילו היה עם הארץ הגדול ביותר מקיים את מה שהוא יודע, היה נעשה צדיק מופלג. ידיעות, ברוך השם, אינן חסרות לנו. היכולת למשול בעצמנו ולהוביל את הנפש אל המקומות הרצויים, זה מה שחסר לנו.
 
התחושה היותר מאמללת היא זו של הכבול בידי עצמו. אף אדם אינו אוהב להיות משולל חירות. הנפש מבקשת דרור. יתירה מזו, ממשלה. אנשים רבים אסורים בידי רודנים עריצים, ועוד רבים יותר אסורים בידי עצמם. הטבעים והיצרים, שעה שהם אינם מרוסנים בתבונה ודעת הופכים לעריצים האכזריים ביותר כלפי הנפש. בעוד עריצים בני בשר רודים בגוף, עריצי היצר רודים בנפש פנימה. מחרימים ממנה את החירות הפנימית, את זכויותיה הנעלות ביותר.
 
לכל אדם נקודות חולשה משל עצמו. יתכן ובמידות מסוימות שולט הוא בעצמו ביד ברזל. מושל על יצריו ומפקח בשכל ישר על נטיותיו. אך בה בשעה, בנושא אחר, הרי הוא אסור לחלוטין בידי עצמו. אדם יכול להתנהג כגיבור ותקיף עשרים ושלוש שעות ביממה, ובשעה אחת להיות עבד עולם לטבע חזק שגבר עליו. את החולשה הזו קל אולי להסתיר מעיני בני אדם, אך היא צורבת היטב מבפנים. במסתריו, יודע כל אדם עד היכן מגיעה יכולת השלטון שלו. והעובדה שדווקא מול עצמו הוא חסר אונים רק מעצימה את החרפה.
 
מקבלים תורה היום!
 
הכוח היחיד המסוגל להעניק לנו רסן ברזל לכל מידה, טבע ויצר, היא התורה הקדושה. זהו מטה האלוקים המקנה לאוחז בו באמת ממשלה ותוקף (עיין ליקוטי הלכות, מלמדים ד'). בשעה שהלב שבור מכישלונות וחרפות שבאו בעקבותיהן, בשעה שאדם מוצא את עצמו שוב ושוב באותה המלכודת, הדבר הנחוץ לו ביותר הוא קבלת התורה מחדש.
 
וקבלת תורה מחדש מהי? לקבל את הנקודה המדברת אלי ממש!
 
את התורה הקדושה קיבלנו לפני אלפי שנים. אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף. ובכל זאת, בכל שנה מחדש מספרת לנו התורה הקדושה על מתן תורה, כאילו לא נקראה הפרשה הזו (פרשת יתרו) גם בשנה שעברה. לומר לך, שהתורה חייבת להתקבל בכל פעם מחדש.
 
לא לחינם כרוכה פרשת קבלת התורה בתוך הפרשה אותה הוסיף יתרו חותן משה. את קריאת מעשה מתן תורה אנו פותחים עם יתרו הגר. ומה עניין גר – לשעבר כומר לכל עבודה זרה, אצל מתן תורה? כאן בדיוק טמון הסוד הגדול של קבלת התורה בהווה. במקום בו הלב שלנו סדוק בבושה אנו חשים בעצם מיותרים. כאילו נאמר לנו, אין לכם חלק בתורה! והנה ראיה, אינכם מסוגלים לקיימה! האמירה הזו מצליחה לשכנע כל אדם במוקדם או במאוחר. ואחרי סך מסוים של מעידות מגיע כל כושל למסקנה: 'כזה אני, וזהו'. לשם כך, דווקא הפרשה החצובה ממרומי הר סיני הלוהט ביראת הרוממות של מתן תורה, פותחת עם מי שעשוי להיראות בעיני עצמו ואחרים כאדם המיותר ביותר בעולם. יתרו, אומר רבי נתן מברסלב מלשון יתר – מיותר. משום שהוא זה שזכה לתקן את בחינת 'מותרות', התאוות וכל דבר מיותר (ליקוטי הלכות, תפילין ו').
 
התורה מדברת אלינו
 
החורבן האיום ביותר שעושה בלב פנימה את החרפה היא תחושת ה'אינני שייך'. אדם מרגיש כמי שאינו שייך לקדושה, כמי שדברי תורה אינם מדברים אליו ועליו, ואין לך מחשבה איומה והרסנית מזו. קבלת תורה, משמעותה, שדברי תורה מתקבלים על הלב. הנפש מוצאת את מקומה בקדושה. בכל רגע מאירה בלב פנימה נקודת הדעת והאור השייכת לי בזה הרגע ובזה המצב ממש.
 
את הלימוד הנשגב הזה מלמד אותנו יתרו. אם סברנו שאין בידינו את הרסן והממשלה להנהיג את עצמנו בנתיבות הקדושה, ובאמתחתנו ראיות למכביר, הרי לנו יתרו – האדם שסגד כל ימיו לכל פיתוי של עבודה זרה, וברגע שהתעורר ובא ללמוד תורה ולהתגייר אומר הזהר הקדוש: "כדין אתייקר ואתעלא שמא דקודשא-בריך-הוא עילא ותתא". לא זו בלבד שנכנס בעצמו בשערי קדושה, אלא עם ישראל כולו זכה בעקבותיו לקבלת תורה (ליקוטי הלכות בכ"מ), ושמו של הקדוש-ברוך-הוא התייקר והתעלה למעלה ולמטה.
 
יש דרך לרפאות את פצעי הבושה, להשיב לידינו את רסן השלטון ולמצוא את עצמנו תמיד בתוך התורה. לשם כך יש לקבל את התורה מחדש והיום. אז קדימה, התחדשות!