איכה?! הבית שהיה ואיננו
בדרכו חלף נפוליאון גם ברובע היהודי... וקולות נהי נשמעים מכל עבר. שאל: "מה זאת?" והסבירו לו, כי היהודים מתייפחים על מקדשם שנחרב. אמר הקיסר: "עם המתאבל על עברו...
בדרכו חלף נפוליאון גם ברובע היהודי… וקולות נהי נשמעים
מכל עבר. שאל: "מה זאת?" והסבירו לו, כי היהודים מתייפחים
על מקדשם שנחרב. אמר הקיסר: "עם המתאבל על עברו –
יש לו עתיד! עוד תהיה להם תקווה ותקומה!"
המילה "איכה" מלווה אותנו משבת חזון ועד תשעה באב. בפרשת דברים נאמר: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". במגילת רות חוזרת מילה זו כמה וכמה פעמים: "איכה ישבה בדד", "איכה יעיב באפו", "איכה יועם זהב".
משמעות ה"איכה" שבהפטרה ובמגילה, הינה ביטוי זועק על הנפילה הגדולה שהיתה לעם ישראל, אותה נפילה שהביאה לחורבן הבית. ביטוי המביע את השאלה הגדולה: "איך??" – איך וכיצד קרה הדבר?! עולם הפוך נראה כאן, עליונים למטה ותחתונים למעלה! הרי עם ישראל הוא העם הנבחר, בניו של הקב"ה – והנה מי שולט בהם? "עבדים משלו בנו". ומדוע? בגלל הירידה הגדולה, כשהתוצאה המושפלת והכואבת – "איכה יועם זהב ישנה הכתם הטוב, תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות", ועוד נאמר: "בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש", והכל כלול במה שנאמר: "השליך משמים ארץ תפארת ישראל".
מצב עגום זה נמשך עד עצם היום הזה. אם מביטים לימין ולשמאל, הרי שאפשר לראות התרחקות מן התורה ומן המצוות. רבים הם אשר שכחו את מעלתו וייחודו של עם ישראל כעם הנבחר, ומחקים בכל צעד ושעל את חוקות הגויים ומנהגיהם. גם הקומץ השומר על הגחלת עושה מאמצים להישאר בשיאו למרות הקשיים שבדרך, וכולם יודעים שרחוקים אנו מן השלימות, אשר היתה נחלת רבים מישראל כאשר המקדש עמד על תילו.
אז היתה השפעה עצומה של קדושה וטהרה, מההנהגה הגלויה של הקב"ה עם ישראל. העליה לירושלים וראיית כהנים בעבודתם וישראל במעמדם, היתה מחזקת יראת שמים ומרוממת את כל אחד. ומעל הכל, הבאת הקורבנות והכפרה, איפשרו לכל אדם מישראל ולהיטהר מעוונותיו ולשוב בתשובה שלימה. עתה כאשר איבדנו את כל זה, "שבר בכל יום ואנחה, רבתה בנו חלחלה, קרן ירדה עד עפר…נדמינו ככלי ריק, מכל נשארו ערומים…חיינו תלויים מנגד, זרים לראש ואנו לזנב. ומה נעשה וחטאינו עשו, הן אנו כלא היינו, דלים נבזים ושפלים. בני ניכר משלו בנו, אמרנו נגזרנו אבדנו. אדון הא-ל עולנו ושלח ישע לגאלנו" (מתוך תפילת חזרת שליח-הציבור של מוסף יום הכיפורים).
על פשר הירידה הנוראה ועל הגדרת המצב שבו נמצאים ישראל בעת ירידתם, מובאים בספר "שפתי חיים" הדברים הבאים (מתוך הגמרא, כתובות סו:) –
מעשה ברבן יוחנן בן זכאי, שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמר לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, בת מי את? השיבה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: זוכר אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין ועשים רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה אלא ביד בהמתם של אומה שפלה.
שואל מחבר הספר "נצח ישראל" – מה המקום לביטוי "אשריכם ישראל", בשעה עגומה כזו, כאשר בת ישראל מבית עשירים נזקקת ללקט שעורים מבין גללי בהמה של אומה שפלה? הרי מדובר כאן בשיא השפלות, כי שעורים הן מאכל בהמה, ואותם היא מוצאת בין הגלללים כבודדים שלא נתעכלו במעי הבהמה הפחותה ביותר, שהיתה בבעלות האומה השפלה ביותר. וכי על מחזה נורא זה, שייך לומר "אשריכם ישראל"?!
כדי להבין את שאלתו של ה"נצח ישראל", הקדמנו עם דבריו של רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי": כידוע ישנם בבריאה ארבעה סוגי נבראים: דומם, צומח, חי מדבר. רבי יהודה הלוי מוסיף סוג חמישי, והוא – עם ישראל. הרב מבריסק זצ"ל אמר בהמשך לדברי רבי יהודה הלוי, שאין לומר שכל אחד מהסוגים הינו תוספת על הסוג שמתחתיו. כלומר, אין לומר, למשל, שצומח הוא בעצם דומם בתוספת מעלה של כח הצמיחה, אלא הוא סוג מדרגה שונה לגמרי, וראייה לכך: הצומח בעת שפסקה צמיחתו, אינו יורד בדרגה והופך להיות דומם. וכן החי, דהיינו בעל החיים, אינו הופך להיות בעת מיתתו לצומח, אלא נעשה נבלה ונרקב. כך גם ישראל – כשהם יורדים ממדרגתם, כאשר אינם ממלאים את תפקידם בבריאה, הם אינם יורדים למדרגת שאר בני אדם, אלא מאבדים את כל ייחודם.
על זה בנוי תירוצו של ה"נצח ישראל". אין אצל עם ישראל מצב ביניים, אלא או שהם בשיא תפארתם בשלימות היאה להם, או שהם יורדים לגמרי. או שהם מושלים על כולם, או שכולם מושלים עליהם. נמצא שירידתם לשיא השפלות בעת התכחשותם לתפקידם, מעידה למעשה על ההשגחה הפרטית המיוחדת לישראל, המהווה הוכחה לרום מעלתם.
דבר זה ראה רבי יוחנן בן זכאי, במעשה הנ"ל של בת ישראל שליקטה שעורים מבין גללי החמורים. אומנם הוא ראה כאן את עוצם השפלות אשר אליה הגיע עם ישראל, אך עם זאת עמד מתוך כך על גדולתם. הוא בכה על המחזה המעציב, אך בה בשעה גם אמר "אשריכם ישראל". כי מתוך הירידה של שיא השפלות, נתגלתה גם מעלתם המיוחדת של ישראל שאין בהם מצב ביניים. אם בעת שאינם ממלאים תפיקדם הם יורדים עד עפר, יש בזה עדות לגודל מעלתם בעת שממלאים תפקידם שזוהי דרגתם האמיתית של ישראל. על זה אמר: "אשריכם ישראל".
רעיון זה עומד ביסודה של הקינה "אש תוקד בקרבי". מצד אחד – "בצאתי ממצרים", זהו המצב שבו היו ישראל ברום מעלתם. מאידך – "בצאתי מירושלים". כפי גדולתנו "בצאתי ממצרים", כך גם היתה הנפילה הנוראה"בצאתי מירושלים". לא ירידה אל הבינוניות אלא לשפל המדריגה, אותה ירידה עצמה, היא העדות על גדלותו וייחודו של עם ישראל.
הצער והכאב הפוקדים את המתבונן בדברים אלה, יכולים לעורר אותנו לגודל צער השכינה. גם אם בלב האבן שלנו אין אנו חשים את צער החורבן, יתכן לנו לחוש מעט עד כמה גדול צערו של אב שהגלה את בניו. מה עגום הוא מצבו של אב שבניו בגדו בו ובטובותיו הרבות שהרעיף עליהם, והפנו לו עורף והגיעו לשפל המדריגה. בעניין זה סיפר "המגיד" מדובנא את המשל הבא:
אישה אשר לא נפקדה במשך שנים רבות, זכתה להיפקד. והנה הגיע יום הלידה. בעלה עמד בפרוזדור הסמוך והתפלל שהכל יעבור בשלום. לפתע יצא אליו הרופא המיילד וגילה לו שהאישה והעובר נמצאים במצוקה קשה, ואפשר להציל רק אחד מהם. הבעל אמר כמובן לרופא שיציל את אשתו, שכן חייה קודמים לחיי העובר. אולם כששמעה זואת האישה, אמרה: מי יודע אם אזכה להפקד פעם נוספת, ומכיון שעתה זכיתי להביא ילד לעולם, רצוני שהוא יחיה והנני מוסרת את חיי למענו. על כן אנא הצילו אותו, גם אם זה יהיה על חשבון הצלתי. (מסתבר שמצד הדין היא לא צדקה, אך היא עמדה בתוקף על דעתה). תחנוני הבעל לא הועילו, האישה עמדה על דעתה באומרה שהיא מתנחמת בכך שיהיה לה שם ושארית בארץ, וציוותה את בעלה לדאוג לחינוך הילד.
הילד ניצל ונולד בריא ושלם, והאם הלכה לעולמה. בכל שנה היה יום ההולדת של הבן, יום השנה לפטירת אימו. בני המשפחה היו מתכנסים ביום זה ומעלים את זכרה של האם המסורה, אשר מסרה את חייה למען בנה. באותו מעמד היו לומדים משניות לעילוי נשמתה, והילד היה אומר קדיש. בה בשעה שהכל היו מתרגשים בעת אמירת קדיש על ידי הילד היתום שלא הכיר את אימו, הוא עצמו היה אומר את הקדיש מתוך מצב רוח עליז, ועיקר תשומת הלב הוקדשה למתנות שקיבל ליום הולדתו.
חוסר הרצינות שבה התייחס הילד לאמירת הקדיש ולהעלאת זכר אימו, כאב מאוד לאב. אולם הוא הבליג וראה בזה מעשה ילדות, וניחם את עצמו בתקווה שכאשר יגיע לגיל מצוות יבין הילד ויתנהג ביתר בגרות ורצינות. מה גדולה היתה אכזבת האב כאשר גם ביום הבר מצווה לא שינה הנער הרגלו, וכאשר שמע האב שהוא אומר את הקדיש בקלות דעת, התעלף. כששבה רוחו אליו אמר לו הילד: אינו יודע מה אתה רוצה ממני. אתם עצובים ביום הזה, כי הכרתם את אמי ואת מעלותיה, והעדרה משרה עליכם אבל. אבל אני לא הכרתיה, ואם כן אין לי שום רגש בעניין. לשמע הדברים התעלף האב בשנית.
כאשר התעורר מעלפונו, פנה האבא אל הנער ודיבר עמו קשות: כיצד הינך מעלה על דעתך להצדיק את מעשיך, על ידי התירוץ המפוקפק של חוסר רגש כלפי אישה שלא הכרת?? הלא יודע אתה היטב שלאישה זו הינך חייב את חייך, שכן היא מסרה את חייה למענך. האם אין זו סיבה מספיק טובה לעשות למענה את הדבר הקל והפשוט, אמירת קדיש בצורה מכובדת ורצינית? האינך חושב שעליך להשתדל בכל דבר שהוא רצונה, כדי להיטיב עימה ולגמול לה אף במעט על מה שעשתה למענך??
והנמשל לכך הוא, שאנו משקיטים את מצפוננו או לפחות מצדיקים את אי הרגשת צער החורבן בכך, שמעולם לא ראינו בעינינו ולא שמענו מפי עדי ראיה על גודל הדר בית מקדשנו. אי לכך אנו ממהרים לסלוח לעצמנו, על שאין לנו השגה בהפסד הגדול שהפסדנו ובשבר הנורא שהושברנו על ידי חורבנו. אולם גם אם נכון הדבר שאיננו מסוגלים להקיף את גודל האסון שקרה לנו, אין בכך הצדקה לאטימות הלב במה שנוגע לחורבן ולאבלות. שכן עדיין ישנה סיבה נוספת לאבל ולחורבן, המתחייבת גם אם לוקים אנו בקהיון חושים, כלומר צער השכינה.
מסופר שפעם אחת קרא אליו ה"חפץ חיים" אדם אחד ואמר לו: אתן לך סכום גדול של כסף, אם תמצא יהודי עני שאין לו אפילו כסא שאפשר לשבת עליו. לאחר זמן מה שב אותו אדם ואמר שאומנם מצא עניים, אך לא מצא עני מרוד כזה. אמר לו ה"החפץ חיים": ובכן, דע לך שהקב"ה הוא עני מכל העניים שמצאת, שכן אין כסאו שלם, משום שפך חמתו על עצים ואבנים, ואמר מוטב יכנס החץ בי, והחריב את ביתו. עתה הוא מנהם כביכול כיונה, ואומר: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות".
יום אחד בשנה פונה הקב"ה אלינו בבקשה ואומר לנו: ‘ראו, בני חביבי, על הכל ויתרתי לכם, הכל נתתי לכם. אנא חישבו לפחות ביום תשעה באב עלי ועל צערי. הנה גם לי יש ילדים והוצרכתי להגלותם מעל שולחני, ומה גדול הוא צערי’. אולם כאשר מגיע יום תשעה באב, אנו מחפשים אמצעים, כיצד לעבור את הצום בנקל. אנו תרים אחרי מניין שבו נאמרות הקינות במהירות, כדי שלא נצטרך לשבת שעות ארוכות על הארץ באמירתן. אחר כך אנו מבקשים חדר ממוזג שבו נוכל לישון שעות אחדות, כדי שהצום יעבור מהם.
"הכזה צום אבחרהו?" – וכי כך עושים למי שבטובו הגדול "הוא היטיב הוא מיטיב הוא ייטיב לנו" בכל עת ובכל שעה? במה שונים אנו מהבן המסרב לומר קדיש כראוי? אם כן נוכל להשכיל ולהתבונן מעט בצערה של השכינה. נכין את עצמנו ונאמר ביתר תשומת לב את הברכות והתפילות שבהן מוזכרים חורבן ירושלים והגלות, ובעיקר, נחשוב על צער השכינה, ונזכה להימנות בין אותם שנאמר עליהם "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".
את ההשתתפות בצער השכינה נוכל לבטא גם באמירת "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" בכוונה. זאת, על פי דברי הגמרא (מסכת ברכות ג.), שם מובאים דברי אליהו הנביא לרבי יוסי: "ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים ‘יהא שמיה הגדול מבורך’, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
מקשה מחבר הספר "שפתי חיים" ושואל: כיצד משתלבים השמחה הגדולה המתבטאת באמירת "אשרי המלך שמקלסין אותו כך", עם הצער המוצא את ביטויו ב"מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים"? מה המיוחד בשבח "יהא שמיה רבא", שהקב"ה שמח בו במיוחד יותר משאר ברכות ושבחים?
ועונה הוא: אין זה שבח גרידא, אלא תפילה ובקשה לגילוי כבוד שמים בשלימות. גילוי כזה יהיה רק לעתיד לבוא כשיכלה שלטון הרע מן העולם. לפי זה מתפרש "יהא שמיה רבא מברך" – יהי רצון שנזכה לשפע של גלוי שמו, "לעלם ולעלמי עלמיא" – גילוי בשלימות כפי שיהיה עתיד לבוא. עצם השאיפה לזה, היא תחילת גילוי כבוד שמים. כי מי שמבקש את הגילוי חש בחסרונו, ומבין שכיום אנו במצב לא רצוי. כמו חולה היודע חומרת מחלתו, ומתוך ידיעת מצבו הוא מומרץ להשיג תרופה לריפויו. לכן הקב"ה שמח כשהוא רואה שאנו מבקשים להתגלות מלכותו, כי זוהי התחלת הגילוי. מאידך גיסא, צערו גדול כשהוא רואה אותנו במצבנו שהוא כל כך רחוק מהשלימות.
נמצא שזמן האבלות על חורבן הבית וסילוק השכינה, הוא זמן מתאים להתחזקות באמירת "יהא שמיה רבא". וכבר אמרו: "כל העונה ‘אמן יהא שמיה רבא’ בכל כוחו, קורעים לו גזר דין של שבעים שנה" (שבת קיט:). נתחזק איפוא, בזה ובהכרה במצבו השפל של עם ישראל. על ידי כך נתעורר להכיר בצער השכינה, ונתפלל בכל לב לגאולה השלימה שנזכה במהרה בימינו אמן.
מסופר על נפוליאון, הקיסר והמצביא הצרפתי, שיצא פעם לטייל בחוצות פריז בתאריך ט’ באב. בדרכו חלף גם ברובע היהודי. הוא הופתע לראות בתים אפלים למחצה, בהם יושבים היהודים על כסאות נמוכים, וקולות נהי נשמעים מכל עבר. שאל את מלוויו: "מה זאת?" והסבירו לו, כי היהודים מתייפחים על מקדשם שנחרב לפני אלפי שנים. אמר הקיסר: "עם המתאבל על עברו – יש לו עתיד! עוד תהיה להם תקווה ותקומה!"
אכן צדק נפוליאון, לעם ישראל הובטח עתיד נצחי זוהר "ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא"…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור