אין מה להשוות

איך מעליבים בלי להעליב

"כבוד הרב", אמר הבעל, "אני לא יודע מדוע אשתי כל כך נעלבה ממני, אני אוהב אותה ומכבד אותה תמיד, אף פעם לא פגעתי בה ולא הערתי לה שום הערה…" הרב חיכה שהבעל יסיים לשטוח את טענותיו והסביר לו: "אשתך טוענת שכשהיא שאלה אותך האם אתה אוהב אותה יותר מאשר את החברים שלך, אמרת לה שאתה אוהב אותה ואת החברים שלך במידה שווה. וזה מאוד מעליב. האישה צריכה להרגיש שהיא הכי חשובה בשבילך בעולם, שיש לה מעמד מיוחד בחיים שלך. להשוות אותה לחברים שלך – זו פגיעה קשה".

"אני מבין, כבוד הרב, אז מה אני עושה עכשיו?"

"עכשיו תעשה תשובה. קודם כול, תתבונן בעצמך ותגיע להבנה פנימית שאשתך באמת לא במעמד של שאר החברים שלך. היא אשת בריתך. היא החברה הקרובה ביותר והמסורה ביותר שלך, והיושר מחייב שהיא צריכה להיות הרבה הרבה יותר חשובה בעיניך מכל החברים שלך. וכשתגיע להבנה הזאת בעצמך, תבקש ממנה סליחה. תגיד לה שטעית בגדול. אַל תגיד לה שהרב אמר לך, אלא תגיד לה שפשוט התבוננת שוב בדברים שאמרת לה, ושמת לב שאמרת שטויות והבלים, שאתה בעצמך לא מבין איך יצאו מהפה שלך שטויות כאלה. ואם אתה תרגיש את הדברים בלב שלך באמת, והדברים ייצאו מהלב שלך, חזקה עליהם שהם ייכנסו ללבה והיא תסלח ותוכלו להתחיל דף חדש בזוגיות שלכם".

מבקשים סליחה מאהבת ישראל

אנחנו עוסקים לאחרונה בתפילה על עם ישראל ועל אהבת ישראל במסירות נפש. מה הקשר של הסיפור הזה למצוות אהבת ישראל ולכל המצוות שבין אדם לחברו? הסיפור הזה ממחיש את העיקרון שכאשר אתה לא מחשיב איזה שהוא עניין בחיים שלך בחשיבות הראויה – זו פגיעה, זה שקר. גם אם אתה מאוד מעריך ומכבד ומוקיר, אבל לא מספיק, כי אתה לא מבין שהדבר הרבה יותר חשוב – זה גם שקר גדול.

מאז האסון שקרה במירון, התחלנו בישיבה להקדיש חצי שעה של תפילה במסירות נפש על עם ישראל בכל יום. התחלתי להתעמק בנושא של אהבת ישראל והמצוות שבין אדם לחברו וגיליתי שעד היום פשוט חייתי בטעות. הנושא של כבוד האדם ואהבת ישראל תמיד היה בראש מעייני. תמיד ברחתי ממחלוקת, תמיד דיברתי עם תלמידי ממעלת השלום ואהבת ישראל, כבר עשרים שנה שאצלנו בישיבה עושים בכל שבוע שעה של תפילות על עם ישראל. הנושא הזה לא חדש לי, ובכל זאת אני יודע שטעיתי.

עד היום חשבתי שאהבת ישראל היא "עוד" מצווה. מצווה גדולה, מצווה חשובה, אבל היא "רק" עוד מצווה. חשבתי שיש לנו הרבה "משימות" חשובות וגדולות במקביל: לימוד התורה, שמירת השבת, תפילה, אמונה, התבודדות, תיקון הברית, וגם אהבת ישראל ובין אדם לחברו, ועוד הרבה מאוד מצוות אחרות גדולות וקטנות שכולן יקרות וחשובות.

אבל טעיתי בגדול! זה לא נכון! בשבועות האחרונים מאז שהתחלתי להקדיש זמן יומיומי למען עם ישראל, סוף סוף הבנתי שיש לנו רק משימה אחת: לאהוב כל יהודי, להתחבר עם כל עם ישראל, להיות מאוחדים, להיות שלמים לגמרי במצוות שבין אדם לחברו. זו תכלית התורה, ותכלית העולם ותכלית האדם. וכל שאר התורה והמצוות והשבתות והמנהגים – הכול זה רק דרך ואמצעי וכלים להגיע לתכלית המרכזית של החיים שלנו.

רעידת אדמה

ההבנה הזאת זה הבדל שמים וארץ. ההבנה הזאת היא לא פחות מרעידת אדמה. יש לה השלכות רבות, יש לה מקורות רבים, היא שופכת אור חדש על התורה כולה ומסבירה את כל החיים האלה באופן חדש. וההרגשה שלי באופן אישי היא שבשבועות האחרונים ממש חזרתי בתשובה, סוף סוף נתתי למצוות שבין אדם לחברו את המקום הנכון שלהן.

לא נאריך במקורות, כמעט אין יהודי שלא מכיר את הגמרא על הלל הזקן. כאשר רצה הלל ללמד את הגוי שבא להתגייר את כל התורה כולה על רגל אחת, הוא אמר לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – וכל התורה כולה היא רק הפירוש של המשפט הזה". כלומר, כל התורה היא רק פירוש על המצוות שבין אדם לחברו.

מפורש מדבריו ש"בין אדם לחברו" – זו תכלית כל התורה, זה עיקר התורה, זה עיקר רצון ה'; ואם אנחנו חסרים לצערנו בעניין הזה, זה אומר שהעיקר חסר מן הספר, זה אומר שהתורה שלנו לא מביאה אותנו לשורש ולתכלית.

לכן למרות שמעולם לא זלזלתי בשום מצווה ובוודאי לא בבין אדם לחברו ובאהבת ישראל. בכל זאת אני מרגיש שטעיתי. לא נתתי למצוות שבין אדם לחברו את המשקל הראוי, את המרכזיות שלה. עשיתי הכול כאילו זו "עוד" מצווה, לא הבנתי שזו התכלית, זה העיקר, וזה השורש, ועלי לבקש סליחה מעומק הלב ממצוות אהבת ישראל.

ההסבר היחיד

בלי ההבנה הזאת אין שום דרך להבין את מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. כמה תורה למדו התלמידים האלה! אם הם למדו רק שתים עשרה שעות ביום, הרי שבכל שבוע הם למדו למעלה משני מיליון שעות תורה. וכי ה' היה מוכן לוותר על כל התורה הזאת, רק בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה?! זו תורה וזו שכרה?!

אם אהבת ישראל ובין אדם לחברו זו "עוד מצווה" – אין שום הסבר מניח את הדעת לאסון הנורא הזה, שהיו קוברים קרוב לשמונה מאות תלמידי חכמים מופלגים בכל יום! אפשר לשמוע רעיונות והסברים, אבל זה לא מתיישב על הלב. זה עדיין לא הגיוני.

אבל כאשר מבינים שבין אדם לחברו ואהבת ישראל זה התכלית של התורה, וזה העיקר של התורה – רק אז הכול מובן. כי אם כל התורה שלהם לא הובילה אותם לזהירות בבין אדם לחברו, ולא הובילה אותם לכבד זה את זה – זה לא תורה, זה סילוף של התורה. זו טעות. זה לא שווה כלום.

ה' היה מוכרח כביכול להיפטר מכל אותם תלמידים טועים, ו"להסתפק" בעשרה תלמידים של רבי שמעון שישבו ביחד באהבה אמתית ועסקו בתורה – והוא פתח להם את כל מעיינות החכמה ואת כל הנסתרות. כי מכיוון שהם זכו לפנימיות האמתית של התורה שהיא אהבת החברים כמובא: "אנן בחביבותא תליא מילתא" – ממילא הם ראו את כל התורה במבט הנכון, הם ראו את האור הפנימי של כל התורה כולה, ולכן אומר רבי נחמן שהם היו תיקון על רבי עקיבא וחבריו.

באנו חושך לגרש

בני ישראל היקרים, יש חושך גדול מאוד בעולם. העיקר של התורה נסתר מאוד. ולמרות שניתן למצוא בספרים הקדושים דברים חריפים ומבהילים בנושא הזה, אבל גדולי ישראל שכתבו על זה כתבו גם על הרבה דברים וגם על אהבת ישראל עוררו פה ושם, ולכן זה לא הועיל, המצב נשאר כמו שהיה.

בדרך רמז ניתן לומר שזו כוונת חז"ל שאמרו בגמרא: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול", ובמקום אחר אמרו שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם. איך זה מסתדר? אלא מכיוון שהשוו את המצווה שהיא "כלל גדול בתורה" – לכל התורה כולה, ולא שמו בראש מעייניהם מטרה אחת להיות חזקים בבין אדם לחברו, ממילא לא נזהרו כראוי והגיעו לשנאת חינם שבגללה חרב בית קדשנו ותפארתנו.

אם אנחנו רוצים שינוי של ממש בעם ישראל, חייבים לגלות את ההסתרה ולהפנים את האמת שאהבת ישראל ובין אדם לחברו זה העיקר של הכול, זו התכלית של התורה זו התכלית של העולם וזו התכלית של האדם שיהיה שלם במצוות שבין אדם לחברו ובאהבת ישראל. כל הגלות התחילה משנאת חינם והתיקון והגאולה יתחילו רק מכך שנתחיל לשים בראש מעיינינו את הצורך לתקן ולהרבות באהבת חינם. ה' יזכנו.