איסור אונאת דברים – חלק ד
אנשים חסרי דעת חושבים שמותר ללעוג על הזולת, כאילו אין דין ואין דיין ח"ו, אך אין הדבר נכון! ליצנות היא איסור מן התורה והוא מן הסוג החמור ביותר!
אנשים חסרי דעת חושבים שמותר
ללעוג על הזולת, כאילו אין דין ואין דיין
ח"ו, אך אין הדבר נכון! ליצנות היא איסור
מן התורה והוא מן הסוג החמור ביותר!
אברהם אבינו ע"ה כתב בספר היצירה, כי ברית המעור מכוונת כנגד ברית הלשון. תקופת ה"שובבים" מסוגלת לתיקונים, במיוחד בתחום הקדושה. לכן, זה הזמן להתחזק בעניין שמירה יתירה על טהרת הדיבור המביאה לטהרת הנפש.
ישנו עוד פן חשוב להלכות האלו: כל עוד שאין האדם מפייס את הזולת, שערי תפילה ננעלים, לא עלינו. לכן, לא כדאי לחכות לראש השנה וליום הכיפור כדי לבקש סליחה מן הזולת, אלא ללמוד את ההלכות, לערוך חשבון נפש, ולבקש מחילה מכל מי שפגענו.
עוד סוג של רשעה ורוע לב הוא הליצנות. אנשים חסרי דעת חושבים שמותר ללעוג לזולת, כאילו אין דין ואין דיין ח"ו, אך אין הדבר נכון! ליצנות היא איסור דאורייתא (מהתורה) מן הסוג החמור ביותר, כפי שנלמד השבוע, בחלק הרביעי זה של ההלכות, שבעזרת השם יעזור לנו להישמר מאיסורים חמורים שאדם דש בעקביו.
סימן ד: דיני איסור לעג וליצנות
א. אסור ללעוג או להתלוצץ על אדם בדרך ישירה או עקיפה, בין ביחיד בין ברבים[1].
ב. אסור לדבר עם אדם או לקרוא לו בדרך זלזול, כגון לומר למבוגר כינוי ההולם לילד וכדומה[2].
ג. אסור להתייחס לאדם לפי סימנים חיצונים או עדתיים, כגון "שמן", "כושי", "יקה" וכדומה, שמא תיגרם לו מבוכה[3].
ד. אסור ללעוג לאיש בישראל משום השתייכותו לזרם מסוים בכלל ישראל[4], כל שכן להתלוצץ או ללעוג על עדה קדושה בישראל[5]. כמו כן, אסור ללעוג על מנהגי הזולת, כגון ניב ואופן תפילתו או צורת מלבושו, כל שכן כשהם אופייניים לעדה או לקבוצה אשר בה הוא משתייך[6].
ה. אסור ללעוג אף ע"י תנועה גופנית, כגון תנועת ביטול ביד, הוצאת לשון או עקימת שפתיים, או קריצת עין[7].
ו. אסור לזלזל בדעתו של הזולת[8].
ז. כל הסעיפים הנ"ל אסורים אפילו בדרך צחוק או משחק[9].
סימן ה: דיני מתבזה
א. על פי דין תורה, אדם אינו חייב לשתוק לנוכח המבזה, שמא שתיקתו תתפרש כהודאה. אבל, מן התורה אין להתקוטט עם המבזה וגם לא להשיב דברי חירופין[10].
ב. דרך הטובים שבבני אדם, אם יכריחו המבזה להשיב על דבריו, לענות בנעימות ולהציל את עצמו מכעס, כי "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט)[11].
ג. יש כת שחסידותם כל כך, שלא ירצו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין זה יותר מדי, ועליהם אמרו חז"ל (שבת פח, ע"ב): "הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין – עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא), ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"[12].
ד. לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך[13]. ועל כל פנים לא יתקוטט עמם מפני שמידת העזות מגונה מאוד ואין ראוי להשתמש ממנה, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום מצוה[14].
ה. אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר ועל ידי זה יעבירו את העם מרצון ה', קודם כל יפתח בשלום וינסה לשכנע בדרכי נועם. לא נשמעו דבריו, מצוה לשנאתם ולהתקוטט עימהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל[15].
ו. המתבזה ושותק אשרי לו ואשרי חלקו[16], ונחשב לו כאילו הקריב קרבן להשם יתברך.
ז. המתבזה על דבר מצוה כאילו מסר את נפשו על קידוש השם[17].
ח. תלמיד חכם המוחל על כבודו, כבודו מחול, אבל מוחל על בזיונו, אין בזיונו מחול[18].
ט. אב ו/או אם המוחלים על כבודם, כבודם מחול[19], אבל מוחלים על בזיונם, אין בזיונם מחול[20].
י. המתבזה המוחל בלב שלם, ואינו משיב למבזה כגמולו, מובטח לו מחילה גמורה על כל פשעיו, קל וחומר מחילה על כל חטאיו ועל כל עוונותיו[21], שנאמר, "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו"[22].
* * *
[1] סנהדרין סג, ע"ב – "כל ליצנותא אסירא"
[2] ב"מ נח, ע"ב
[3] שם, "שם רע לחבירו"
[4] "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי" (תהלים נ, כ).
[5] "אל תהי בז לכל אדם וגו'" (משלי ד, ג).
[6] "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט, ג), שהקב"ה מתפאר בכל אחד מישראל, והלועג על יהודי כלועג על אביו שבשמים, ולפיכך קל להבין מדוע כת ליצנים איננו מקבל פני שכינה (סנהדרין קג, ע"א)
[7] בבא קמא קיז, ע"א – עובדא דרבי יוחנן ורב כהנא
[8] "איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו" (משלי כו, יב).
[9] משלי פרק כו, יח-יט: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי".
[10] חינוך, מצוה שלח
[11] שם
[12] שם
[13] רמ"א, או"ח סי' א, סע' א
[14] מ"ב שם, או"ק ה
[15] בה"ל שם, ד"ה ולא יתבייש
[16] ליקוטי הלכות, הל' שחיטה, א
[17] ליקו"מ ח"ב תו' מו, כי עליך הרגנו כל היום (תהלים מד, כג)
[18] שו"ע יו"ד סי רמב, סע' לב, ורמ"א שם
[19] שם סי' רמ, סע' יט
[20] פלא יועץ, ערך בזיון
[21] המגיד מקוזניץ זצ"ל (עבודת ישראל, ר"ה, ד"ה באין מליץ יושר), ש"חטא" הוא שוגג, "עוון" הוא מזיד, ואילו "פשע" הוא המרדה להכעיס, עד כאן, ומתוך דיוק בגמרא (ר"ה יז, ע"א), "מעבירין לו על כל פשעיו", פשעיו דייקא. אם הקב"ה מוחל על הפשעים, קל וחומר שימחל על החטאים ועל העוונות.
[22] ר"ה יז, ע"א
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור