אכילה

 

התקשרות וחיבור הנפש עם הגוף הוא על ידי אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף, וכל זה מחמת הניצוצות הקדושים המלובשים בהם, שהם בחינת רצונות עליונים המלובשים בכל צרכי האדם, באכילה ושתיה וכדומה, ובשביל זה מתקיימת הנפש בגוף בזה העולם, כדי להעלות אלו הרצונות המלובשים בזה העולם, שהוא עולם המעשה, ולהשיבן לשורשן למקור הרצון, שזה עיקר תענוגיו ושעשועיו של השם יתברך לכלול עשייה ברצון.

 

על כן צריך להיזהר מאוד, שתהיה אכילתו של האדם ושתיתו ושאר צרכיו בקדושה גדולה, שתהיה כל כוונתו רק בשביל רצון השם יתברך, כמו שכתוב: "בכל דרכיך דעהו", היינו כדי לכלול הכל ברצון העליון, אשר רק בשביל זה ירד לזה העולם, להגביר הרצון שבקדושה על העשייה ולכלול עשייה ברצון.

 

על כן צריכים להסתפק במועט מאוד בכל צרכיו הגשמיים, ולבלי להשתמש כי אם בהכרחיות, כדי שלא יהיה נלכד, חלילה, ברצונות נפולים ופגומים המלובשים בזה העולם, שהם פוגמים, חס ושלום, ברצון שבקדושה, וצריכים להתרחק מהם מאוד, כי אם מה שמוכרח מאוד על פי התורה, כי על ידי מצוות התורה מקדשים ומטהרים את כל הדברים שבעולם ונכללים כולם ברצון העליון הקדוש, שזה בחינת כלליות התורה.

 

 

 

 

פעם כשנתעוררה בטעפליק שאלה חמורה בנוגע לאיזו עגונה, רצה רבי מרדכי דיין ז"ל להתירה, אולם מנע עצמו והמתין עד שיגיע רבי שניאור זלמן "בעל התניא", כדי לדון גם עימו בשאלה זו.

 

כשבא הרב "בעל התניא" לבקר בטעפליק, דן עימו רבי מרדכי דיין בשאלה זו, והרבי מלאדי התיר את העגונה כדעתו.

 

כשנסע הרב מהעיר וליווהו אנשי העיר, פנה אליהם ואמר: "בטעליק נמצאים שני רבנים (כי היה עוד רב שכיהן שם ברבנות), שניהם שווים הון רב, ופרוטה…" – בהתכוונו, שרבי מרדכי דיין שווה הון רב לרוב גדולתו בתורה, והשני שווה נגדו רק פרוטה…