אכ”מ – צ’קים בלי כיסוי

אולי לא שמתם לב (אבל אני בטוחה שכן, כי אי אפשר לפספס את זה) אבל כמה אנשים אוהבים לדבר, הא?… טונות של דיבורים.

למה?

כי אולי משעמם,

כי אולי יושב משהו בבטן,

כי אולי קיימים חששות, פחדים וחרדות,

כי אולי ישנה מועקה,

כי אולי רוצים להעביר איזשהו מסר,

וברור שיש למדבר כוונה כלשהיא ולפעמים גם סמויה,

אבל העיקר להעביר, להוציא החוצה, לשפוך את המידע…

ויש עוד לפחות מיליון סיבות, אלה רק קמצוץ, מה שנקרא על קצה המזלג.

אחר כך מרגישים התרוקנות כזאת, מעין הקלה של ''זהו אני את שלי עשיתי…'' המסר הועבר.

נגיד.

עכשיו צריך לבדוק מה קרה עם הצד השני שקיבל את מה שהייתי חייב/ת להגיד. ה'חומר' בידיים שלו, ואיך אומרים? שיאכל את הכובע… אני את שלי אמרתי. עכשיו זה תורו. שיתמודד.

אבל זה לא עובד ככה. כי אם המטען היה 'כבד', יש דרך לפרוק אותו. לא העיקר להוציא החוצה את מה שיש בפנים. לפעמים "סייג לחכמה שתיקה", כמו שאמרו חז"ל, הוא באמת דבר מאוד מאוד יפה וחכם בחיים.

אך בכל זאת, אם באמת צריך לדבר על זה אז צריך תחילה להכשיר את הקרקע, לדעת באילו אמצעים להשתמש, לגעת בדברים עם יותר בלב מאשר עם הפה. כלומר, שהפה יעביר את הלב, את הדברים ממקום של רגש ואכפתיות, של 'לא באתי לפגוע בך'.

והנה הערת שוליים חשובה, תרשמו לעצמכם: ליצור קשרי אהבה, ידידות ואמון זאת אליפות לשמה!

מאמרים נוספים בנושא:

לשון מדממת

וכמה דמעות נשפכו?
לשון חמקמקה
לשמור על זכות השתיקה

משימה בלתי אפשרית?

כשאוהבים מדברים

מדברים מאהבה
בכוח האהבה
אידיאלים שנשכחו
עולם של אהבה

אבל אם אתם חייבים להשמיע, אתם גם חייבים לדעת אם הצד השני מוכן לזה. חשבתם פעם שאולי הדברים שאתם יורים מהפה לא מתקבלים על הלב, ואולי אפילו גורמים לפעולה הפוכה ועושים, חלילה, נזק במקום להביא לתועלת?

אני חושבת שזו סוג של אנוכיות אם לא בודקים תחילה אם אכן יש כיסוי מספיק לצ'קים הללו. וזה מה שקורה להרבה אנשים כשהם נותנים המחאות ללא כיסוי, מדברים הרבה (בלי כיסוי) בלי לחשוב, נותנים עצות שלא תמיד מתאימות, חושבים שהם המילה האחרונה וגם הראשונה. כן, גם אם הם באמת לא מתכוונים להרע ורוצים להיטיב עם העומד מולם, או על זה שהם מדברים עליו מאחורי גבו.

אז תעצרו רגע ותחשבו על זה, כי לא תמיד מבקשים את דעתכם. לפעמים זה רק עניין של אוזן קשבת, וזה דבר גדול, אבל לא יותר מאוזן. פה לא נכלל בעסקה הזאת. תנו לבעל הבחירה את הקרדיט המגיע לו. וגם אם הוא טועה, אולי כך מכוונים אותו משמים, מסנוורים לו את הדרך כי הוא צריך ללמוד משהו או מסר מסוים מהעניין.

והכי חשוב: אל תחלקו פקודות!

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי גם אני טועה ונופלת בזה לא מעט פעמים. גם אני חושבת שאני יודעת הכי טוב מה הכי טוב לזה שעומד מולי, לזה שבסך הכל רק רצה הארת פנים, אוזן ולב קשובים ומבינים, בלי עצות, בלי שום כלום. אף אחד לא ביקש ממני.

אחר כך, כשהשיחה מסתיימת, אני מגלה שאמרתי דברים שיכולים לפגוע, להעליב. ולא, לא הייתה כוונה לדבר כזה בכלל.

אז יש כאן שיעור מאלף. אנחנו צריכים ללמוד וגם, ובעיקר, לשמוע ולהקשיב וממש לא להשמיע.

זהו, אני את שלי אמרתי, עכשיו תורכם.

* * *

רוחמה אפרתי, בעלת תואר בפסיכולוגיה ותקשורת (B.A) יועצת ומטפלת רוחנית ליחידים וקבוצות, מרצה ומעבירה סדנאות וחוגי בית ושדכנית למגזרים השונים. לפרטים והתייעצות: ruhi_d@walla.co.il. אתם מוזמנים לבקר באתר של רוחמה: www.ruchama.co.il