אל תסתכל בקנקן אלא ביהלום שבתוכו
למרגלותם רגבי עפרו של יהודי עלום. הזֶמֶר 'בר יוחאי' פורט על נימים חבויים בלב. לך תדע, מי היה ומה היה נפטר זה...
עייפות וליאות הכבידו עליהם, רוחות של לילה נשבו
ושרקו, דממת מוות שבמקום – האיצה בהם להסתלק
ומהר, למי יש חשק לשיר עתה ‘בר יוחאי’?!
משרדי ‘חברא קדישא’ בירושלים, אחת השעות המאוחרות של ערב שבת קודש.
צלצול קורע את הדממה. המזכיר עדיין במשרד, עונה באי חשק לטלפון. על הקו קולו הרועד של אדם בוכה.
אופיין של שיחות הטלפון במשרד זה – שאינן מבשרות בשורות טובות. אוזניו, כמזכיר, שומעות כאן מידי יום ביומו את רעד קולם של יהודים ביומם הקשה, קולם של יתומים או אלמנות המבקשים בבכי את שירות בני גמילות חסד של אמת בשעה כה קשה עבורם. במקרה דנן, רווח לו מעט, לכל הפחות שמע כי הנפטר זכה לשיבה בטרם סיים את תפקידו עלי אדמות.
מלכתחילה ביקש הפונה לערוך את הלוויה במשך יום זה, אלא שבמבט על השעה המאוחרת של יום ערב שבת קודש, הבהיר כי הדבר אינו בר ביצוע כלל. בלית ברירה סיכמו ביניהם כי יעמדו בקשר במוצאי שבת קודש, בכדי לערוך את ההלוויה. המזכיר הבין מתוך השיחה כי מדובר ביהודי פשוט מן השורה, מיד שם עין על חלקת קבורה מתאימה, והחליט לגמור את העניין במוצאי שבת.
מוצאי שבת.
לוויה של תלמיד חכם חשוב ומפורסם שהתקיימה, ועוד עיכובים שונים גרמו לכך שרק לקראת חצות הלילה נפנו אנשי ה’חברא קדישא’ לטפל בעניינו של נפטר פשוט זה. לאחר עריכת הטהרה, בדרך אל הקבורה בהר הזיתים, הבחינו אנשי ה’חברא קדישא’ כי חסר להם אדם עשירי למניין. הם החליטו כי יעצרו ליד בית מדרש בירושלים ויבקשו מאחד הנוכחים להצטרף אליהם.
***
בפינת בית המדרש ישב אז רבי ישראל, מסיים את עיונו המעמיק בספרים שלפניו. רבי ישראל הינו ‘מגיד’ שעורים, זה עתה עמד לסיים את הכנת שיעור המחר. בקשתו של בן ה’חברא קדישא’ הפתיעה אותו קצת: לצאת אל הר הזיתים כחצות הלילה, לקבורת יהודי ששבק חיים בר מינן, אינה דבר נעים במיוחד…
מלכתחילה ביקש להתנצל על כך שנבצר ממנו, מגיד שיעור הוא ועליו להיות עירני ביום המחרת, אך במחשבה שניה שש על מצוה זו שנזדמנה לידו, מצוות גמילות חסדים אמיתית עם אדם שלעולם לא יקבל ממנו גמול וכלל אינו יודע מי הוא. רבי ישראל סגר את ספריו ואץ לקיים את שזימן הקב"ה לידיו.
***
אפילה בהר. צועדים מניין היהודים עם מיטתו של אח נפטר, לעבר מקום מנוחת עולמו. בידי הצועדים בראש – פנס המטיל אלומות אור. לאורו נערכת קבורת אותו פלוני כפי כל הנהוג.
נסתם הגולל. מישהו קרא ‘קדיש’ וה’חברה’ מבקשים להשליך אחורה רגבי עפר ולפנות לביתם. השעה מאוחרת מאוד, לא נעימה השהיה במקום כזה. ינוח הנפטר בשלום על משכבו, יעמוד לגורלו לקץ הימים, והם ישובו הביתה לחיים ולשלום.
אלא שבדיוק אז, נזכר אחד מהם שהאלמנה ביקשה מאוד, ממש התחננה, שלאחר הקבורה ישירו סביב הקבר את הזמר ‘בר יוחאי’. היא ציינה כי בעלה ציוה על כך וזה היה חפצו ורצונו כל ימיו.
כמעט שפנו הנוכחים ללכת, אולם הנזכר קורא לכל חבריו ומפנה את תשומת ליבם לבקשתו של הנפטר שזה עתה נקבר. עייפות וליאות הכבידו עליהם, רוחות של לילה נשבו ושרקו, דממת מוות שבמקום – האיצה בהם להסתלק ומהר, למי יש חשק לשיר עתה ‘בר יוחאי’?!
אורו של הפנס ריצד, מישהו אמר, ובצדק: "אין לנו כאן סידור, מי בינינו יודע את הזמר בעל פה?" איש אינו עונה, דומה כי אף זה היודע את הזמר בעל פה – אינו זוכר אותו במעמדים כגון זה באישון לילה ואפילה בבית הקברות.
הרב ישראל עומד בצד, נבוך מעט מפחדו של מעמד זה שאינו רגיל אליו. עודם מתלבטים, כמעט נסוגו לאחוריהם, לפתע נזכר כי בכיסו יש דף עליו כתוב הזמר של ‘בר יוחאי’.
"הנה", קרא אליהם והושיט את הדף, "יש לי כאן את הזמר". מישהו אחז בדף, האיר עליו בפנס והחל קורא רפויות: "ב – ר יוחאי נמשחת אשרי – ך".
אם ברגעים ראשונים היה קולו בודד וחסר חיות, הרי שאט אט החלו הכל מצטרפים אליו. אחרי ככלות הכל מעמד כזה לא חוזר על עצמו מידי יום. למרגלותם רגבי עפרו של יהודי עלום. הזמר פורט על נימים חבויים בלב. לך תדע, מי היה ומה היה נפטר זה.
עוברים הם מקטע לקטע בשיר הקדוש הזה, הגדוש בסתרי תורה, וההתלהבות ניכרת פתאום בחלל. מהדהדות המילים על פני ההר כולו ומנסרות את דממתו: "…תעלומה ואין קורא לה. נמת. עין לא תשורך…"
סיימו את השיר, ירדו מן ההר בלב מתפעם. הרב ישראל היה נרגש כולו: "הפלא ופלא", מילל, "פלאי פלאות". ניכר היה עליו כי הוא המום ממשהו.
במהלך הדרך חזרה סיפר רבי ישראל לשאר הנוכחים את השתאותו העצומה, היה בפיו סיפור מדהים שהמם את שומעיו. לשמע דבריו נמוגה מהם כל עייפותם כליל, הדברים אכן היו מפליאים.
"שמעו נא רבותי", אמר, "האזינו וראו כיצד סיבב הקב"ה שיקויים רצונו של נפטר זה, שישירו ‘בר יוחאי’ אחר קבורתו :
"רגיל אני מידי שבת להתפלל ‘מנחה גדולה’ לאחר סעודת שבת בבית הכנסת הסמוך לביתי. זהו מנהג תמידי אשר איני מוותר עליו. משום מה הארכתי היום בסעודת שבת יתר על המידה, שלא כהרגלי עבר זמנו של מניין זה. סיימתי את הסעודה והלכתי יחד עם בני לעבר בית כנסת אחר להתפלל בו את תפילה מנחה.
"כשהגענו סמוך אל אותו בית כנסת אחר, הצביע בני על הארץ והראה לי דף הטעון גניזה שהיה מונח על הארץ. הרמתי אותו וראיתי שזה דף שנדפס עליו השיר ‘בר יוחאי’. נשקתי אותו והכנסתי אותו לכיסי, כשבכוונתי להכניסו בבית הכנסת אל תוך סידור.
שכחתי מזה ולכן נשאר הדף הגנוז בכיסי. רק עתה, בבית הקברות, נזכרתי כי מצוי הדף בכיסי. עתה גם הבנתי מדוע גולגל דף זה לידי, מדוע אירע לי, שלא כהרגלי, לאחר למניין הקבוע ולהגיע למקום אחר. רק כך פגשתי בדף מתגולל זה. גנזתי אותו בכיסי בכדי לשיר ממנו ‘בר יוחאי’ על קברו הטרי של יהודי בלתי מוכר…"
חברי ה’חברא קדישא’ נדהמו מהסיפור, אכן השגחה פרטית מופלאה. רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א הראה לתלמידיו כי לכל עלה נושר יש מטרה, כאותו עלעל שנתלש והצל על גווה של תולעת מחום השמש. עתה ראו עין בעין כי גם לכל דף גניזה מתגולל יש תכלית ויעוד, הקב"ה ‘הפגיש’ בינו לבין רבי ישראל, לצורך מטרה מאוד מיוחדת.
שוב למדו כי אין מקרה בעולם, הכל בהכרזת שמים. אין אדם נוקף אצבעו – עד שמכריזים עליו. אין אדם מאריך בסעודה ומאחר לתפילה הקבועה שלו – עד שמכריזין עליו. אין אדם מרים דף גניזה – עד שמכריזין עליו.
אלא שהרב ישראל עדיין לא סיים:
"פלא נוסף ראיתי היום", המשיך, "ואני מתקשה לעכל זאת. מעודי זוכר אני את עצמי מכין את השיעור של יום ראשון בסלון ביתי. איני רגיל לעזוב את הבית במוצאי שבת, זה לי שנים שכשעה לאחר ההבדלה אני נכנס אל סלון ביתי ומכין את השיעור ליום המחרת.
"משום מה, גבר היום רעש הילדים בבית והפריע לי לריכוז המחשבה. כשראיתי שמשחקם של הילדים אינו נרגע, החלטתי לצאת לבית המדרש ושם להכין את השיעור. בני הבית הופתעו לראות אותי יוצא, מכיון שכל מוצאי שבת יש רעש שכבר הורגלתי אליו. התנצלתי כי אין לי ברירה, היום אני חייב לצאת מהבית.
"עתה אני מבין", סיים הרב ישראל, "על מה ולמה היה עלי לצאת מן המבית. בכיסי היה גנוז הזמר של ‘בר יוחאי’, ובשעה זו מבקשים משמים שאהיה השליח להביאו לקברו של הנפטר. סובבו משמים שאצא מביתי לבית המדרש, כדי שיוכל איש ה’חברא קדישא’ לפגוש אותי".
אכן, הפלא ופלא. גומלי חסד של אמת חשו כי לילה מיוחד הוא לילה זה עבורם.
***
מוחו של הרב ישראל, כאמור, הינו מוח של מגיד שיעור, לא איש כמותו יעבור לסדר היום מבלי להעמיק בעניין. הוא החליט להתחקות אחר מהותו של אותו נפטר, משמים מחשיבים את רצונו הטהור, וסובבו עבור כך פרטי פרטים בהשגחה פרטית.
הרי יש דברים בגו, וכי יהודי פשוט היה האדם – כפי שמציגים אותו אנשי ה’חברא קדישא’? האם משאלה פשוטה היא זו לשיר ‘בר יוחאי’ אחר הקבורה? האם זו זכות קטנה לעלות לשמים, בעת שסביב הקבר משורר מניין יהודים זמר קדוש זה?
אם סבור היה כי ימצא כאן את אחד מל"ו צדיקים נסתרים שבדור, הרי שברוריו אצל בני משפחת הנפטר העלו כי אכן היה הנפטר "אדם פשוט", כהגדרת אנשי ה’חברא קדישא’, מאותם יהודים יקרים מן השורה, ישרי דרך וברי לבב. לא גילה כאן צדיק נסתר או דמות סתר עלומה ופלאית. היה זה יהודי טוב של "מנחה, מעריב ושיעור משניות". אדם עמל שאינו משתייך לשום חוג, מגולח זקן, חביב וטוב.
אלא שהיה בנשמתו איזה ניצוץ של קשר נפשי לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א. ולא רק שלא החסיר, אותו נפטר, שום עליה למירון מידי ל"ג בעומר, אלא אף פקד את ציונו הקדוש של הרשב"י פעמים נוספות במשך השנה, בערב ראש חודש ולעיתים אף בעוד הזדמנויות שבאו לידו. שש היה על כל הזדמנות שכזו, מחשיב כל עליה למירון ואינו נותן את דעתו על קשיי הנסיעה הארוכה.
מעבר לכך – מדי ליל שבת קודש, בתחילת הסעודה, נוהג היה שנים רבות לשורר בהתעוררות גדולה את הזמר ‘בר יוחאי’. מאוד אהב את הניגון, את המילים, את הזכרונות והתחושות הנלוות לשיר הנעלה הזה.
מכריו חזרו על אותם דברים: יהודי מן השורה היה נפטר זה, לא ראו עליו כל מיוחדות בכל שטח שהוא – פרט לאהבתו הגדולה לרבי שמעון בר יוחאי, לציונו הקדוש, ולזמר שאודותיו.
הרב ישראל סיים את הבירורים בשלב זה. די לו בכך, די והותר.
עד היום אין לו כל מושג מדוע דווקא הוא זה שנבחר למצוה זו של קיום רצון המת. אך המסר הגדול שלמד ולימד מכל העניין, שאם יהודי מקפיד בחייו על משהו – אף אם מקפיד רק על דבר מסויים – מסייעים בידו מן השמים.
***
כאשר סופר סיפור זה בהתאספות המסורתית של חברי ה’חברא קדישא’ בסעודת שנערכה ביום ז’ באדר, הושם דגש על כך שיש ללמוד מכאן כי אין לזלזל באף נפטר, חלילה, ויהיה מי שיהיה. אף אם היתה קיימת אצלו רק מעלה אחת – "אין לנו מושג עד היכן מחשיבים אותה בשמים" – נאמר שם.
נענו הכל ואמרו כי מסר זה תקף שבעתיים לבני האדם החיים זה עם זה – יותר על החיים המתעסקים עם המתים. יש לדעת שאף אם החבר הוא בן מעלה אחת בלבד – בתוך שגרת חיים פשוטה יומיומית ומלאת חסרונות – יש להחשיבו מאוד ולהוקירו עקב מעלתו האחת, שבשמים הינה רבת חשיבות.
***
על מסר חשוב ועצום זה אמרו מתגייעי המידות:
"דרכם של בני אדם שמתקשים להעריך חבר הלקוי בחסרונות שונים, אף אם ניחן במעלות יקרות שונות. במבט על אדם רואים מיד את חסרונו המכוער, המכהה על הכל. המצב שנוצר הוא שבעל המעלה מכיר במעלותיו, ואילו חבריו מכירים בחסרונותיו – במקום שיהיה ההיפך…
"יש ואישיות מיוחדת נחשבת לגדולה מאוד בעינינו, אלא שאם הבנו או קלטנו כי יש לה חסרון מסויים – כגון שמוכנה היא להתבזות עד עפר עבור מעט כבוד – הרי שבכך תמה הערכתנו אליה. כך, במהלומה אחת, נסתרה מעינינו כל גדולתה בכל עניין, ועל החורבות הוצב חסרון אחד, מתנוסס לדורות.
"לא ולא", אומרים בעלי הנפש, "יש לדעת כי אדם הלוקה בחסרונות רבים ואין לו יותר משתי מעלות, הרי שאין בכוחם של החסרונות, רבים ככל שיהיו, להכהות את עוצמת האור הגדול של שתי המעלות. טעות לומר שמכיון שהוא גאוותן ורמאי, יהיר וגס רוח, אדיש אנוכי וקמצן – הרי שעקביותו בלימוד היומי שלו ועקשנותו להקפיד על תפילה במניין או קיום מצוה מסויימת – הינם מופרכים וחסרי ערך. זוהי טעות מרה!!!
"יש לדעת כי החסרונות משולים לעפר ואדמה, אך המעלות הן יהלומים בעלי ערך רב. אם פניני יהלומים, ואפילו שניים בלבד, ספונות בתוך שק גדול של אדמה – האם נגרע מערכן? אמת, יש אדמה שמוטב ולא היתה כלל, אך מי יוותר על השק המזוהם הזה שבו יש "רק שני" יהלומים יקרים מפז?
"כשם שבתיאוריך אודות אדם חשוב ועשיר (הנקרא גביר) לא תספר ש"שיש לו כספים אדירים בבנק ויש לו אשפה בבית", אף כי האשפה בהחלט קיימת, אך מה היא ומי היא שתחשב מול הנכסים רבי הערך?! כך לא נכון יהיה לאמוד אדם כאחד שיש לו מעלות ויש לו חסרונות. כלומר שדרגתו הרוחנית נתונה ב"תיקו" של חמישים מול חמישים, מכיון שהמעלות אינן עומדות מול החסרונות כלל ואינן ראויות להיחשב איתם באותו משפט.
"אורה של כל מעלה בנפש היהודית – אדיר וכביר, וראויה כל מעלה לכל הכבוד והיקר. החסרונות אין בהם ממש, את אלה ניתן לעבד ולאבד, לשנות ולהיטיב. אף אם חלילה ישארו להכתים את הנפש כמו שהן – אין בכוחן להעיב על כל מעלה ומעלה, שאורה כאור שבעת הימים.
"אדם שיש לו מעלה – הינו בעל אוצר, ‘גביר’ הוא הראוי לכל הערכה. יש לו גם ‘אשפה’? סובל הוא מהגרועות שבמידות? – חבל, אך זהו דבר מאוד צדדי ביחס למעלתו, זוהי נקודה שאינה ראויה לאיזכור כלל. בעל הון שמיכל האשפה בביתו מצחין בצורה איומה, וכי נכסיו אינם נחשבים עקב זאת? אם נחשיב את מעלתו של כל אדם להון יקר, נייקר את מעלותיו אף אם יש בנפשו הררי אשפה מצחינה, לטעמנו. (וכשנדע לקיים זאת בסובבים אותנו, כך נדעלהעריך גם את המעלות היקרות שיש בנו, בכל אחד מאיתנו)".
הנה לנו ראיה: נפטר פשוט זה שעליו סופר כאן במאמר, ודאי זכה ללגלוגים רבים בחייו על חביבותו הגדולה לכל הקשור לרבי שמעון בר יוחאי זצ"ל. מן הסתם היו שאמרו: "דף גמרא עדיף, אל תתהלך בנפלאות ממך". אלא שמשמים מביטים על ‘מעלה אחת’ זו במבט אחר לחלוטין – במבט מלא הערכה!!!
"כאשר נשאלו צדיקים: איך אתם מסוגלים להאיר פנים לחוטאים? השיבו ואמרו, כי דווקא הם, היודעים מעוצם כוחה של עבירה, רח"ל, היודעים להבחין בכתמי הנפש – הם הם שיודעים את כוחה של מצוה, את העוצמה של רצון טוב, את העוצמה של מעשה טוב ועוצמת חקיקתו על הנפש.
"כאשר היהודי שהתדרדר עד כדי הלשנת אחיו לשלטונות – הדליק נרות חנוכה, ראה ה"חוזה" הקדוש מלובלין זצ"ל את נשמתו כשהיא מאירה בכל העולומות, למרות כל הבוץ והרפש. מעבר לכתמים, יודעים צדיקים להבחין באורה של הנפש היהודית – אור הגובר על כל כתם. מכאן אהבתם לכל יהודי, ואת יסוד זה עלינו ללמוד מהם, יסוד המעלה…עד מה יפה יהיה עולמנו אם כזה יהיה מבטנו זה על זה, בהעלמת עין מן החסרון הכלה, בראיית המעלה המאירה".
על כך אמר רבי אלימלך מליז’ענסק זצ"ל : "אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא (את) חסרונם"…
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור