אלול בשפת המשל

חודש אלול, ימי הרצון הגדולים,
מונעים מאיתנו את ה"היתקלות"
באקראי או ה"נפילה" אל יום הדין.
כיצד נמנע מזה? גדולי הדורות
נותנים לנו עצות בשפת המשל.

המגיד מדובנא זצ"ל מצא תועלת נוספת בהתכוננות ליום הדין. יש שוני רב, הסביר, בין מי שמתכונן לקראת יום הדין, לבין מי ש"נתקל" בו באקראי.

ראשית, מי שיתכונן לקראתו, יסגל תורה ומצוות, ולא יבוא בידיים ירקות. אבל אפילו נניח שכל מעשינו תוהו, ולבסוף נבוא כדלים וכרשים, יש הבדל רב בין מי שהתכונן למי שימי הדין התרגשו עליו ללא הכנה. והוא הסביר זאת במשל:

משל לעשיר, ששמע נקישות על דלתו. השקיף מחלונו וראה את הבא, אחד מאנשי העיר. האיש שמע את הדלת נפתחת, ואת משרתו שואל את הבא לרצונו. "רציתי לבקש גמילות חסד מן האדון", השיב הלה.

"אדוני עסוק עתה, והורה שלא להפריע לו", השיב המשרת.

"מתי אוכל לפגוש אותו?" שאל האיש.

"נסה בארבע אחר הצהריים", השיב המשרת.

הלך האיש לדרכו, והעשיר שב לעיסוקיו. בארבע אחר הצהריים נשמעו נקישות על דלת הכניסה. העשיר השקיף מחלון לשכתו, וראה את האיש ממתין. הדלת נפתחה, והמשרת הודיע לו שהאדון עודנו עסוק מאוד. "אמתין כאן בחוץ", אמר האיש. "אבקשך להודיע לי כאשר יתפנה אדונך. הדבר נחוץ לי מאוד!"

קול סגירת הדלת נשמע, והעשיר שב לעיסוקיו. כעבור שעה קלה גברה עליו סקרנותו. הוא הציץ מבעד לחלון וראה אותו אדם פוסע ברחבה בעצבנות, הלוך ושוב. נכמרו רחמיו עליו, והוא צלצל בפעמון. המשרת הופיע, והוא הורה לו להכניס את האיש. האיש בא ושטח את מצוקתו – הוא זקוק להלוואה לזמן קצר. הוא הכין שטר, והחתים עליו ערבים. עיניו מייחלות לעשיר, שילווה לו את הסכום ויחלץ אותו ממצוקתו. רחמיו של העשיר נכמרו עליו. סוף סוף, הרי הכסף מצוי ברשותו, ומצוה רבה היא לעזור לאדם בעת דחקו. הוא הלווה לו את הסכום המבוקש, ואף הרחיב לו את זמן הפירעון.

לפנות ערב יצא העשיר לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית. בבית הכנסת פנה אליו אחד המתפללים ואמר: "הו, אם כבר נפגשנו, אולי תוכל להלוות לי סכום כסף לכמה ימים?", התנצל העשיר שאין לו כרגע את כסף בכיסו, והטה את השיחה לפסים אחרים.

מדוע לא נעתר לבקשה זו כדרך שנעתר לקודמתה?

התשובה פשוטה. הלווה הראשון הטריח את עצמו בבוקר, ובא שוב לפנות ערב. כשנדחה, עמד והמתין בחוץ עד לעת רצון, עד לשעת הכושר. הוא טרח כה הרבה, ובדין הוא, שגם העשיר יתאמץ למלא את בקשתו. אבל השני לא טרח ולא יגע, אלא פגש בו באקראי, ופנה אליו כבדרך אגב. אות הוא, כי אינו דחוק באמת, והכסף אינו כה נחוץ עבורו, ומדוע יענה לבקשתו.

על כך אמר הנביא: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה – ואל תפגע בי" (ירמיה ז). כלומר, אל תיתקל בי באקראי… הרוצה להיענות, יכין עצמו לדפוק על שערי שמים, וכמאמר הכתוב: "כה אמר ה’ צבאות אלוקי ישראל… וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי, ושמעתי אליכם" (ירמיהו כט). כלומר, אם תלכו במיוחד, אם תכינו עצמכם, אות הוא כי הדבר נוגע לנפשכם. ושמעתי, כי חנון אני…

הכנה זו, גישה זו, הליכה זו – היא עבודת חודש אלול.

אלול – העת לשכנע בכנות הכוונות

ה"חפץ חיים" זצ"ל סיפר משל, מתוכו נוכל ללמוד על מטרה נוספת אותה נציב לעצמנו בחודש זה.

מעשה בחנווני מעיירה קטנה, שבא לעיר הגדולה כדי לרכוש סחורה. נכנס אל הסיטונאי שהיה רגיל אצלו, והזמין כמות רבה של סחורה בהקפה. אמר לו הסיטונאי: "אין בידי להיענות לבקשתך. בדקתי בספרים ומצאתי, שטרם שילמת את חובך מלפני חודש וחודשיים ואפילו שלושה. בכל פעם הבטחת לפרוע את החוב מיד לכשתשוב לביתך, ומעולם לא קיימת את הבטחתך, לכן תבין, שאני לא יכול לספק לך סחורה".

התחיל החנווני להסביר מדוע נבצר ממנו לשלם עד כה. סיבות שונות עיכבו אותו, טרדות שונות מנעו ממנו. אבל עתה מבטיח הוא בהן צדקו שיעמוד בדיבורו. ברגע שיקבל את הסחורה וישוב לביתו, מיד יגבה חובות שחייבים לו ויפרע את החוב. הסיטונאי נעתר והעניק לו את הסחורה באשראי, כבקשתו.

עבר חודש ימים ולחנווני אין זכר, לא סימן ולא איתות. עברו עוד שבועות אחדים, והוא מגיע ובפיו, איך לא, בקשה: לרכוש סחורה בהקפה…

"לא!", אמר הסיטונאי, "עד כאן. מעתה, גם אם תפרע את כל חובך, לא תהיה עוד נאמן. דיבורך אינו דיבור צדק, הבטחתך אינה הבטחה. צר לי, אך לא תקבל עוד סחורה!"

עוד הם עומדים ומתווכחים, ולחנות נכנס סוחר אחר, ששמע את דבריהם. פנה אותו סוחר ואמר לחנווני: "שמע בקולי, העניין אבוד. קנייה באשראי דורשת יחסי אמון, ואתה, בהתנהגותך, הרסת את האמון שרחשו לך. אין לך ברירה, אלא לבנות את יחסי האמון מחדש. אומר לך כיצד תעשה זאת. למה לך לקנות כמות כה גדולה, ולהתחייב בהון רב שלא יהא לך דרך לפרוע אותו? תרכוש כמות קטנה ביותר שבעבורה תוכל לשלם במזומנים, תמכור אותה ברווח זעיר ותשוב לקנות כמות כזאת. אט אט יכירו ברצינותך, ועסקך יתבסס. המאורעות הקודמים ישכחו, הסיטונאי ירחש לך הערכה, ושוב יסכים להעניק לך אשראי!"

והנמשל – בימי חודש אלול, לקראת ימי הדין הבאים עלינו לטובה, הן נעמוד ונבקש שנה טובה ומאושרת, מלאה וגדושה בטובה וברכה. ובשמים ישאלו: באיזו זכות, בעבור מה?

ואנו נשיב: בהקפה. כי נשתדל מעתה ואילך להיות טובים וראויים.

ובשמים יבדקו בפנקסים, וישיבו: אכן, כך אמרת גם לפני שנה ושנתיים ושלוש – ודבר לא השתנה. איך ניתן להאמין להבטחותיך, הרי מילה אינה מילה, החלטה אינה החלטה, וידוי אינו וידוי…

ואנו, מה נאמר, הלא הדברים נכונים וצודקים.

אין לנו ברירה, אלא להתחיל ולבנות יחסי אמון. להתחיל בדברים קטנים, ולהראות את רצינותנו ונחישותנו. נקבל על עצמנו לקנות מעט ובמזומנים: לשוב באמת, בפועל, על העוונות הקלים: לשון הרע, שקר, רכילות, להקפיד בפועל על המצוות הקלות: כוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע, של ברכת אבות וכו’. וכך, כאשר נבטיח בימי הדין לשפר את מעשינו, נאמין לעצמנו – ויאמינו לנו. לכך ננצל את חודש אלול!

להתכונן מבעוד מועד

אי אפשר "ליפול" ולקפוץ אל הימים הנוראים בלא הכנה מתאימה. לרב הקדוש מצאנז זצ"ל בעל ה"דברי אמת" היה משל נאה לכך:

היה היו שתי משרתות. האחת הייתה פקחית וחרוצה, והשנייה טיפשה וחרוצה… מה ההבדל ביניהן?

הראשונה הייתה עמלה כל היום כולו, כדרך המשרתות. ובערב, בהיותה מותשת ועייפה, לא הלכה לנוח בטרם תכין את כל הנחוץ לה ליום המחרת. היא הכינה עצים להסקה, והניחה אותם ליד התנור לייבוש. היא ניפתה את הקמח, והכינה את כל מצרכי המזון. רק לאחר מכן הלכה לישון. בבוקר, בקומה, הציתה אש בעצים היבשים והסיקה את התנור, היא לשה את הקמה והניחה לו לתפוח. בינתיים, ערכה את השולחן, שבה לאפות את הלחם, וכששב בעל הבית מן התפילה, קידם את פניו חום נעים וניחוח טרי של פת אפויה, שולחן ערוך ומאכלים ערבים.

המשרתת השנייה סיימה את עבודת יומה, ופנתה לישון לאחר היום המתיש. בבוקר, כאשר הלך בעל הבית לתפילה, יצאה אל מחסן העצים, והביאה גזרי עצים להסקה. העצים היו לחים ורטובים, והאש לא אחזה בהם. היא בזבזה זמן יקר בניסיון להציתם, ולבסוף – כאשר ניצתו – התמלא הבית בעשן סמיך ומחניק. כששב בעל הבית מן התפילה, היה הבית מלא עשן, והמשרתת לשה במהירות את הבצק, לאחר שניפתה את הקמח. ישב בעל הבית ליד השולחן שלא היה ערוך, השתעל בגלל העשן, והמתין ללחם שיאפה. לעיסה לא היה זמן לתפוח, והתנור לא היה עדיין חם דיו. גם העצים הרטובים לא בערו כראוי, והלחם יצא נוקשה וחסר טעם. בעל הבית קצף ורגז, והמשרתת רטנה והתלוננה. מה קרה, על מה הכעס? הרי היא עובדת קשה יותר מהשנייה, בכמה מאמצים עולה לה להצית את האש בזרדים, איך היא יכולה למהר כל כך, הרי רודים בה בפרך…

הוא הדין בימי הדין. לא יתכן, שיתחיל האדם להתכונן לראש השנה בראש השנה עצמו. כי אז, הוא ידמה למשרתת השנייה. אשרי מי שמכין את עצמו מבעוד מועד, בחודש המתנה שניתן לנו משמים – הוא אלול, ובא ליום הדין מוכן. או אז ילך הכל למישרין, הוא ימצא את ליבו פתוח לרשמי היום הקדוש, ואדוניו ישבע רצון מעבודתו.

(מתוך "עת לחשוב")