אמונה

 

כלל בריאת העולם הוא בחינת המשכת רוחניות אלוקית לתוך צמצומים, והכל בשביל לגלות האמונה הקדושה שהוא בחינת מלכות, שבשביל זה נברא הכל, כמו שכתוב: "וכל מעשהו באמונה", אבל אמונה-מלכות אי אפשר להתגלות בשלימות כי אם אחר הבריאה על יד מעשה התחתונים, כי אין מלך בלא עם. וכן אמונה אין שייך כי אם בדבר שאין רואים וצריכים להאמין בו, שזה רק אחר שנתרחקה הבריאה מהאציל העליון, שאז אי אפשר לראות ולהבין את המאציל יתברך, רק שצריכים להאמין בו יתברך באמונה שלימה.

 

על כן בתחילה הבריאה לא היה לבריאה שלימות, מחמת שעדיין לא נתגלתה מידת האמונה בשלימות, ועל כן נברא צפון חסר, להורות שעדיין הבריאה חסרה, עד שיבואו הצדיקים הקדושים שהם ממשיכים רוחניות ואלוקות לתוך צמצומים (שזה בחינת רוח צפון), שעל ידי זה נתתקנת האמונה בשלימות, שזה עיקר תיקון ושלימות כל הבריאה של מעשה בראשית.

 

 

 

גודל ההתעוררות שהיה בן אנשי שלומנו בעת קיום מצוות ספירת העומר היה לאין שיעור, בפרט בליל ספירה האחרונה, שהיו אנשי שלומנו משתפכים אז בתפילתם מאוד "לטהרנו מקליפותינו וטומאותינו" וכיו"ב.

 

מספרים שבעת שהגיעו לראשונה החסידים היקרים ה"ה רבי מנדלי ליטוואק וחברו רבי ברוך אפרים זצ"ל מחבר "באבי הנחל", ושמעו את אנשי לומנו בעת ספירת העומר, התפלאו ואמרו זה לזה: "אם הם (בהתכוונם לאנשי שלומנו) יכולים לעשות כזה עסק ועניין מספירת העומר, בודאי שיש כאן משהו", וקיבלו מזה עוד תוקף רב להתקרבותם.