אמונה תמיד

"לא יכולתי להפסיק להתפעל מהעובדה שהשם יתברך סידר את הדברים, כך שאוכל לקבל את התרופה בצורה כל כך טבעית. היא פשוט חיכתה לי על המדפים בחנות הירקות"...

4 דק' קריאה

דבורה שפירא

פורסם בתאריך 06.04.21

"לא יכולתי להפסיק להתפעל מהעובדה
שהשם יתברך סידר את הדברים, כך שאוכל
לקבל את התרופה בצורה כל כך טבעית. היא
פשוט חיכתה לי על המדפים בחנות הירקות".
 
 
"מי שיש לו אמונה, חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד. כי כשהולך לו כראוי ויש לו טוב בודאי טוב לו. ואפילו כשאינו כך (דהיינו שאין מתנהג לו כסדר ויש לו ייסורים חס ושלום) גם כן טוב. כי הוא בטוח שאף על פי כן השם יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו, כי מאחר שהכל מאתו יתברך בודאי הכל לטובה.
 
אבל מי שאין לו אמונה חס ושלום חייו אינם חיים כלל, כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה שוב אין לו שום חיות, כי אין לו במה לנחם עצמו כלל, מאחר שאין לו אמונה כלל ואין לו שום חיות ושום טוב מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה ר"ל. אבל על ידי אמונה מה טוב ויפה החיות שלו כנ"ל". (שיחות הר"ן, שיחה נ"ג).
 
* * *
 
לחברה שלי, נקרא לה שרה, יש בעיות רפואיות בדם והן גורמות לדם להתקרש, לכן היא מקבלת תרופה כדי לדלל אותו ולמנוע סיבוכים שיכולים להוביל לסכנת חיים הנשקפת לאדם במצב כזה. בכל מקרה, באותה מידה שהדם מתקרש ומהווה סכנת חיים לאדם, כך גם דם דליל מאוד מהווה סכנת חיים. ולכן, החברה שלי, עושה בדיקות דם כדי לוודא שהמרכיבים בדמה אכן מאוזנים.
 
בכל יום שני בבוקר בדרכה לעבודה, שרה מגיעה למעבדה ללקיחת דם כדי לעשות את בדיקת הדם השבועית שלה. בכל יום שני אחר הצהריים, היא מתקשרת למעבדה כדי לוודא שהכל בסדר. כך היא נוהגת במשך שנים, ללא שום קושי.
 
ביום שני האחרון, כרגיל, שרה הגיעה למעבדה כדי לעשות את בדיקת הדם השבועית. בצהריים, היא הרגישה עייפה מן הרגיל, ולכן החליטה שבמקום לחזור הביתה ואחר כך ללכת לשוק כדי לקנות ירקות, היא תקנה בחנות הירקות השכונתית את הירקות שהיא צריכה לארוחת הערב. שרה הגיעה לחנות אולם לא נותר דבר במדור הירקות והפירות, למעט בננות וחסה. שרה קנתה שקית של חסה ואשכול בננות וחזרה לביתה.
 
היא נכנסה לביתה ועוד בטרם הספיקה להניח את המצרכים הטלפון צלצל. זה היה הרופא שלה. בדיקת הדם הראתה שהדם שלה היה דליל מאוד. כלומר, כרגע היא נמצאת במצב מסוכן המצריך במקרים מסוימים אף אשפוז בבית החולים. "אבל לפני שתעשי משהו", אמר לה הרופא, "תאכלי בננות וחסה. הם עשירים בויטמינים שאת צריכה כדי לאזן את הדם".
 
"עדיין החזקתי את הבננות והחסה ביד לאחר שסיימתי את השיחה עם הרופא", סיפרה לי שרה. "לא יכולתי להפסיק להתפעל מהעובדה שהשם יתברך סידר את הדברים בצורה כזו, שאוכל לקבל את התרופה בצורה כל כך טבעית למצבי הנוכחי. היא פשוט חיכתה לי על המדפים בחנות הירקות".
 
מדהים, לא? זה סיפור אמיתי של השגחה פרטית. אחרי ששומעים סיפורים כאלה עולה השאלה המתבקשת: איך אפשר להיות חסרי אמונה כשרואים את ידו של השם יתברך בצורה כל כך ברורה?
 
עכשיו, אספר לכם סיפור נוסף. למרות שמרים (שם בדוי כמובן) עשתה הכל "כראוי", היא עדיין לא מצאה את מר "ראוי" עבורה. היא הרגישה שהיא באמת מוכנה להתחתן ולהתחיל לבנות את ה"מקדש מעט" הפרטי שלה, אולם ככל שהיא ניסתה (והיא אכן ניסתה!) נראה היה שזה פשוט לא הולך לה. היא נפגשה עם מועמדים רבים כל כך, עד שהיא אפילו לא יכלה לספור אותם. אולם בכל פעם שאחד מהם מצא חן בעיניה, היא לא מצאה חן בעיניו. ואם היא מצאה חן בעיניו, אז היא לא יכלה לסבול אותו!
 
מספר פעמים מרים נסעה לעמוקה, אל ציונו הקדוש של התנא רבי יהונתן בן עוזיאל זצ"ל, אשר אמר שיפעל באופן אישי לתועלתם של רווקים ורווקות המגיעים להתפלל בציונו, כדי שימצאו את זיווגם ויתחתנו. היא שפכה את ליבה בתפילה ובתחנונים על קברו של רבי יהונתן בן עוזיאל, וקיוותה שוב ושוב שהנס יתרחש והיא אכן תמצא בסופו של דבר את מר "ראוי" שלה, ברגע שתצא החוצה מעזרת הנשים.
 
באחת הפעמים בהן נסעה מרים לעמוקה, הנס אכן התרחש. היא התפללה ולאחר שסיימה את תפילתה ויצאה, הרגישה שהפעם משהו יוצא דופן עומד לקרות.
 
לא, מר "ראוי" של מרים לא חיכה לה בחוץ. מרים אמנם היתה מאוכזבת, אבל כמובן שלא הראתה את אכזבתה. במקום זאת, הלכה לעבר החניה, שם החנתה את רכבה, נכנסה אל הרכב ונסעה בחזרה לביתה שבירושלים.
 
בדרך, בין חצור לצפת, קרתה תקלה ברכב. עוד לפני שמרים הספיקה לצאת מהרכב כדי לבדוק מה בדיוק הבעיה, הרכב שנסע מאחוריה עצר וגבר דתי צעיר, גבוה ונאה, התקדם לעבר מכוניתה ושאל אם היא צריכה עזרה.
 
כדי לקצר ולהגיע אל סוף הסיפור, מרים ושלמה, הבחור הצעיר שעצר כדי לעזור לה, הגיעו למסקנה שיש ביניהם הרבה מן המשותף. שניהם גדלו באותו מקום בארצות הברית, שניהם הגיעו מבתים לא דתיים, שניהם רצו להישאר בארץ ישראל, ושניהם אהבו את התורה! זה היה מושלם כל כך. שבועיים לאחר מכן הם התארשו, שלושה חודשים לאחר מהן הם כבר היו נשואים. תשעה חודשים לאחר מכן, הם התגרשו.
 
מה? חשבתי שזה אתר דתי. היכן ההשגחה הפרטית? היכן האמונה?
 
כן, אתם צודקים. סיפורי השגחה פרטית, מחזקים את האמונה שלנו, מצוות התורה מחזקות את האמונה שלנו, סיפורי ניסים מחזקים את האמונה שלנו, אבל אסור שהאמונה שלנו תתבסס רק על זה.
 
ישנו סיפור מפורסם על אישה יהודיה שחיה בספרד בתקופת האינקוויזיציה. למרות שאינני זוכרת את כל הפרטים, אני כן זוכרת שהיא ביחד עם הקהילה היהודית, נאלצה לעזוב את ספרד ולחפש מדינה שתסכים לקבל אותה. בדרכה, היא עברה ניסיונות קשים שלא ניתן לתאר אותם, סבל נוראי ממש. היא איבדה את בני משפחה אחד אחרי השני. לבסוף, לאחר שקברה את בנה הצעיר, היא פנתה אל השם יתברך ובכתה: "לא משנה מה קורה, אמשיך להאמין בך! שם דבר לא יעצור אותי מלהאמין בך!"
 
הקדוש-ברוך-הוא שם, איתנו, למרות שדברים לא קורים "כשורה" כפי שהיינו מצפים שיקרו. הוא שם גם כשהכל אינו כשורה, או לפחות כשהדבר נראה לנו כאינו כשורה. מכיוון שאנו רואים רק את החלק הסופי והקטן מאוד מכל התמונה, לכן זה בלתי אפשרי שנבין בדיוק את הכל באמת. אין ביכולתו לראות את כל חלקי הפאזל, אלא רק חלק מסוים, ועדיין, אין זה אומר שאנו רואים את המקרה או האירוע בשלמותו.
 
מאידך, יש פעמים בהן אנו זוכים ל"הצצה שמימית" – ניצוצות של הבנה – אך עדיין, הם מהווים רק מעין בונוס קטן, תוספת קטנה בלבד. זה נחמד. זה מחזק את הידיעה שהשם יתברך הוא זה שמנהל את כל ההצגה. אך אם נבסס את הידיעה שלנו רק על תובנות קטנות אלו, על ראיית אותו חלק קטן מתוך הפאזל הגדול הזה, נמצא את עצמנו מטפסים על קיר חלק מאוד.
 
כן, אנו צריכים לעשות כל דבר אפשרי כדי לחזק את האמונה שלנו. אנו צריכים לחפש את ידו של הבורא, את ההכוונה משמים, בכל מה שסובב אותנו. וגם אם איננו מצליחים לראות את ההשגחה הפרטית, אנו יודעים שהיא שם, כי שם נמצא הגבול של טווח ראייתנו. איננו רואים למרחקים ואיננו רואים את הכל, לכן אין כל אפשרות שנצליח לראות את כל התמונה בשלמותה.
 
יהי רצון שיגיע הזמן שבו כל העולם – כולל אותנו! – יהיה מודע לגדולתו ותפארתו של הבורא יתברך, להשגחה הפרטית המכוונת אותנו משמים בכל דבר ודבר. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה