אמור מעת ועשה הרבה

אמרנו ואמרנו, אבל מה עשינו? אז דעו לכם, שלעיתים, עצם האמירה מהווה מכשול בקיום הדברים! ולא סתם אמרו חכמים: אמור מעט ועשה הרבה...

3 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 06.04.21

אמרנו ואמרנו, אבל מה עשינו? אז דעו לכם,
שלעיתים, עצם האמירה מהווה מכשול בקיום הדברים!
ולא סתם אמרו חכמים: אמור מעט ועשה הרבה.
 
 
כמה פעמים ‘הדבקנו’ על המקרר רשימה שהכילה את המטלות החשובות שרצינו לעשות, ואם הדבקנו אז הן באמת חשובות, ומשום מה לא עשינו אותן? טוב, אולי לא את הכל, אבל זה בהחלט לא השביע את רצוננו.
 
כמה פעמים רשמנו על דף את המשימות, גם הבלתי אפשריות, שעלינו לבצע, ובסוף קימטנו וזרקנו לפח, רשמנו שוב, ושוב פעם זרקנו, ושוב פעם כתבנו…?
 
כמה פעמים אמרנו ושיננו ‘בכל לבבנו ובכל נפשנו’, שאם כבר אמרנו אז גם נעשה, אבל בסוף זה לא יצא כמו שרצינו?
 
אמרנו ואמרנו, אבל מה עשינו?
 
אז דעו לכם, שלעיתים עצם האמירה מהווה מכשול בקיום הדברים! ולא סתם אמרו חכמים: אמור מעט ועשה הרבה.
 
המשגיח של ישיבת מיר זצ"ל, כתב בספרו "דעת תורה", שכל עצם עניין ה"אמירה" הוא דבר השנוא על המקום, שהרי, אם אדם גמר בדעתו לעשות – יעשה! ולשם מה הוא צריך להרבות באמירה?!
 
ישנם אנשים ש"אומרים מעט ועושים הרבה", זאת בהחלט מעלה שנשתבחו בה, לא סתם, כי לא רק שהם מקיימים את מה שהבטיחו ואף מוסיפים על זה, אלא שממעיטים בדיבור. דבר זה מתבאר מתוך דברי התנחומא: "אתה אמרת להם מעט, חייך בו בלשון, אני מגרש את האומות מלפני בניך. שנאמר: מעט מעט אגרשך מפניך". המעט באמירה! זהו גוף המעלה אשר בעדה מגיע שכר (וביצוע המשימה כמובן). אנשים שמרבים באמירה, עליהם נאמר: "מעט אינם עושים", לא מצליחים לבצע את המוטל עליהם רק מעצם האמירה שלהם, אמירה פרטנית של כל ‘תוכנית העבודה’, אבל ת’כלס – הם אפילו לא הזיזו בורג.
 
והכלל הוא – שה"אומרים" אינם עושים, וה"עושים" אינם אומרים. מרגע שאדם גמר בדעתו לעשות, הרי הוא כבר פונה לעשייה ולא ינוח ולא ישקוט עד שיכלה עשייתו.
 
על הצדיקים נאמר שהמעט שהם אומרים אינו נחשב בגדר אמירה כלל, אלא רמז לאחרים שיכינו עצמם לקראת המעשה שבדעתם לעשות, כמו אברהם אבינו שאמר למלאכים, למען ידעו לא יעברו מלפניו. ובדרך זו הם למעשה הולכים בדרכו של הבורא, שאמירתו היא לגופא של עשייתו כגון: "הוא אמר ויהי", וכן "ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור".
 
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שלא נמצא אצלו כלל מעניין האמירה, וכמובן אמירה שלפני המעשה. מעולם לא שמעו מפיו: אעשה דבר זה. כל דבר היה עושה בלי אמירה. כאשר היו מבקשים ממנו מכתב המלצה וכדומה, עוד בטרם השיב למבקש בדיבור, כבר היה באמצע כתיבת מכתב ההמלצה. אחר כך היה אומר למבקש: ‘הנה מכתבך מוכן!’.
 
האמירה אצל אנשים המרבים לומר ולומר אך לעשות מעט, נובעת מהסיבה שאין הם מעלים אפילו במחשבתם לעשות את מה שאמרו. וכל אמירותיהם באות מכוח רצונם להשביע את עצמם בזה שהם אומרים לעשות טוב. נמצא איפוא, שהאמירה באמת ממעטת את המעשה, כי היא משביעה את רצון האומר ומשקיטה את מצפונו, לכן דבר זה שנוא על המקום, כדברי המשגיח ממיר.
 
דוגמא לכך נמצא במעשה עפרון שאמר לאברהם אבינו, בעניין קניית מערת המכפלה: "השדה נתתי לך והמערה אשר בו, לך נתתיה" – ולא ביקש כלום. אחר כך הוא אמר: "ארבע מאות שקל כסף". כשהגיע לידי מעשה הוסיף: ושקל מיניה לא כסף, כי אם קנטרי "עובר לסוחר" – לא דחוי, אלא במזומן בכסף עובר-לסוחר, כלומר שמתקבל בכל מקום (משהוא שדומה לדולר בימינו).
 
הייתכן שתוך כדי דיבור יחזור בו מן הקצה אל הקצה? אין זה אלא שגם בזמן שאמר לאברהם אבינו "לך נתתיה", לא היה אפילו בדעתו לקיים מה שאמר בפיו.
 
סיבה נוספת להיזהר בדיבורינו היא, יכול להיות שלא נוכל לעמוד בכל פרטי הדיבור והדבר רק ילחיץ אותנו, לשמוע את עצמנו אומרים שיש לנו לעשות כל כך הרבה דברים, ולכל דבר ודבר יש גם כמה תתי-סעיפים של המשימות, שגם אותם עלינו לבצע אחרת איך המשימה תושלם? – בקיצור, התוצאה הסופית מאמירה זו תהיה לחץ, רשימה ‘מפוצצת’ במטלות, וכמובן…שלא נעשה דבר. (טוב, אולי דבר או שניים…) לכן רצוי מאוד לא להרבות בדיבורים, כי המרבה בדיבורים, חוץ מלהשקיט את מצפונו, אין בדעתו לקיים מה שאמר בפיו.
 
ומעשה אבות סימן לבנים – זרעו של אברהם אבינו התברך אף הוא במעלת ה"עושים ולא אומרים". וזהו שבח בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. הגמרא אומרת (שבת פח): "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בקול ואמרה: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו? שנאמר: "ברכו את ה’ מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" – השמיעה והעשייה באות כאחת. כזאת היתה מדריגת בני דור דעה. כל שמיעתם היתה רק לתכלית המעשה, ללא מעשה לא היתה כלל שמיעה. זוהי גדלותם וזהו שבחם.
 
ואם בשבחים עסקינן, אז גם בפרשת בלק מסופר על שיבחם של ישראל על האומות, ונמצא במדרש רבה – "ויזבח בלק בקר וצאן" – הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, כאברהם, שנאמר: "ואקחה פת לחם", ואחר כך נאמר "מהרי שלושה סאים" ואל הבקר רץ אברהם. לעומתם הרשעים, שאומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. בלק אמר "כי כבד אכבדך מאוד", וכשבלעם בא לא שיגר לו אלא בקר וצאן אחת. התחיל בלעם חורק שיניו עליו שהיתה נפשו רחבה, לכן אמר: שלח לי מחר אני שולח מארה בנכסיו. ויאמר בלעם אל בלק: בנה לי בזה שבעה מזבחות" – אומות העולם הולכים בדרכו של עשו, הוא נקרא אמורי על שם מה שצד את אביו באמרי פיו (על ידי דיבוריו). כך גם הם האומות, אמוריים – אומרים הם ובסוד המעשה אין להם חלק.
 
אשרינו!   

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה