אני עדיין צעיר

הוא לא איבד את חדוות חייו, למרות
שנזרק פעמים רבות בחייו לתחתית ההר.
בגיל שישים הפך לאבא בפעם הראשונה
בחייו, ובגיל תשעים המשיך להגשים את
תוכניותיו. "אני עדיין צעיר" נהג לומר.
סיפור מלא תקווה, כי אין, אבל אין, שום
ייאוש בעולם!

היה זה מחזה מוזר, אם ננקוט בלשון המעטה. אבא, פניו קורנות, אוחז בידיו של יהודי קשיש בעל זקן שיבה, המבוגר ממנו שנים רבות, והם פורצים בריקוד סוער. לא שהיה זה מוזר לראות את אבא רוקד. הוא בדרך כלל מהמשתתפים הפעילים יותר בכל שמחה, אם זו חתונה, ברית או שבע ברכות. אולם, עד כמה שהיה ידוע לי אז, לא היה באותו יום קיצי כל אירוע מיוחד שסומן בלוח השנה הביתי, ואבא גם אף פעם לא פגש קודם את הקשיש הזר שרקד איתו באותו יום בביתנו.

האורח צלצל בפעמון הדלת כרבע שעה קודם, גבאי צדקה שגרתי בערב שגרתי. הוא התיישב ליד השולחן בסלון, ודיבר בקול צרוד, כפי הנראה, מתאר את קשייו הכלכליים של המוסד שלו. פה ושם, שמענו גם את קולו של אבא, שואל אותו שאלות ומעיר הערות. הכל היה כל כך רגיל ונורמאלי. ואז, ללא כל איתות על העתיד להתרחש, היו השניים חבוקים יחדיו, באושר, כשרגליהם מפזזות לקצב שירה ספונטאנית. "נצח ישראל לא ישקר", ואחריו "סימן טוב ומזל טוב". הריקוד נעשה סוער מרגע לרגע. למרות גילו המתקדם של האיש, הייתה עוצמה בידיו וחיות ברגליו. הסתופפנו ליד פתח הסלון, צופים במראה המסקרן.

"ילדים", קרא לנו אבא להיכנס, כשהריקוד הקצר נעצר באותה פתאומיות שבה הוא החל. "ר’ שלמה מחתן בקרוב את הילד הראשון שלו".

הילד הראשון??? הדהדה השאלה בראשי כולנו, כשאנו נועצים בו מבטים בלתי מאמינים. ר’ שלמה בהחלט היה נראה כמי שהגיע כבר לגיל גבורות. "בואו ושמעו את הסיפור שלו", אמר אבא, "לא כל יום אנו זוכים לשמוע מיהודי סיפור שכזה".

* * *

"נולדתי בשנת תר"ע, בעיירה קטנה בפולין שלפני מלחמות העולם, הילד התשיעי והאחרון במשפחה. לידתי התקבלה בשמחה מיוחדת, אולם השמחה לא ארכה ימים, וענן של עצב העיב עליה כצל. עוד לא מלאו לי שנתיים, כאשר אבי, אותו בקושי זכיתי להכיר, עזב אותנו לאנחות. שלא כמו רוב הילדים חסרי הדאגה של ימינו, שנותיי הראשונות חסרות היו את חדוות החיים וההרפתקנות של חיי הילדות. האסון הקשה כמו תקע להב מושחזת בבועת הביטחון המגוננת שהקיפה אותי, ושב ותקף את ביתנו שוב ושוב, כשהוא ממלא אותו בכאב בלתי נתפס.

כיום, אני שומע הרבה פעמים אנשים מתבטאים ואומרים שעוד לא היה דור שסבל מכל כך הרבה צרות כמו דורנו. אני חייב לומר, שאלו שאומרים כך, אומרים זאת מתוך בורות משוועת. אין ספק, שאנו אכן עדים היום לאסונות קשים ומרים – תאונות, מחלות, משברים רגשיים ורוחניים וכדומה, אבל בשנים שבהן אני הייתי ילד היה את כל אלו, ועוד הרבה יותר. באותן שנים השתוללו מחלות הילדים: דלקת ריאות, דיפטריה, טיפוס, שעלת ועוד, והפילו חללים רבים. מחלות אלו תמיד הביאו בכנפיהן את מלאך המוות, אשר נעץ את מלתעותיו בליבן של משפחות מאושרות, הותיר בהן חורים מדממים במקום בו היו עד אז עיניים בורקות ולחיים סמוקות.

איכשהו, העובדה שאנו קוראים היום על כך בעובדות ובמספרים יבשים גורמת לתחושת האבל לקהות במידת-מה. ‘כן’, אנו נדים בראשנו בעצב, ‘באותם ימים היה זה שכיח שילדים לא שרדו את גיל הינקות’. כאילו שמידת שכיחותו של האסון, או מידת עוביין של המחיצות הרגשיות שאנו מציבים בינינו לבין "אותם ימים" מבטלות את הכאב האישי שבאובדן אותן נשמות רכות שנקרעו ממשפחותיהן. כמעט ואיננו נעצרים כדי להתבונן בהם מקרוב, ללטף את תלתליהם, להעביר אצבע על לחייהם הקטיפתיות או ליטול את ידיהם הקטנות בנטילת ידיים של שחרית, וכך לפתוח את הדלת בפני יום חדש ומאיר, מבטיח ומלא הזדמנויות.

אם נחליף את המציאות, כפי שהייתה, בדמויותיהם של ילדינו האהובים, שיהיו בריאים עד מאה ועשרים, הרי שקשה, בלתי אפשרי בכלל, להבין כיצד עוד בהיותי ילד רך בן תשע, הייתי הנצר האחרון שנשאר ממשפחתי. כל אחיי ואחיותיי, תינוקות מקסימים, פעוטות שובבים, ילדים טהורים, נפלו טרף לשיניהן של מחלות וזיהומים. אמי, אלמנה חלשה וחולנית, שאיבדה שמונה מילדיה, העתירה בפני שוכן מרומים שייתן לה את הכוחות הדרושים לגדל את ילדה האחרון שנותר לה. אבל תפילתה לא נענתה. במוחי ישנו אך בדל זיכרון מעומעם, תמונה מטושטשת של אם קודחת מחום, המדברת אלי בשעה שאני יושב שפוך לרגלי מיטתה.

"שלומ’קה" היא לחשה, כשידה הצנומה מלטפת את ידי, "איבדתי שמונה ילדים, חנה איבדה שבעה, ה’ריבונו של עולם’ רצה שאני אקבור שמונה. ועכשיו, רק אתה נותרת. הבטח לי שתמיד תישאר יהודי נאמן לבוראו"… הייתי אז רק בן תשע, צעיר מכדי לקלוט את עומק מילותיה של אמי. ובכל זאת, החיים ביגרו אותי הרבה מעבר לגילי. הנהנתי בראשי בעצב, מחזיק חזק בידה של אמא. ידעתי שמלאך המוות מרחף כבר בחדר, לצערי, הכרתי אותו כבר היטב. לא רציתי להיפרד מאמא, היא הייתה הנפש היחידה שנותרה לי בעולם. גם היום, שנים רבות כל כך אחר כך, אני עדיין חש בפרץ של אהבה המטלטל את ליבי כל זמן שאני נזכר בה. מראה פניה כבר דהה והיטשטש בזיכרוני עם השנים והמאורעות שעברו עלי, אולם התמימות שמילאה את ליבי בנוכחותה עדיין זורמת בי כאשר אני מעלה בזיכרוני את אותן שנים שזכיתי לשהות במחיצתה.

מאז שנפטר אחרון אחיי, הרעיפה אלי אמא את כל אשר לה. מבחינה גשמית, לא היה זה הרבה, אולם היא הפכה את תהומות הכאב לחומת מגן עזה של מסירות. היא הרעיפה את כל אהבת האם שבה עלי, בנה היחידי שנותר לה. כעת, גם היא הלכה.

הייתי בן תשע, ילד בודד בעולם. ללא אב לצעוד איתו לתפילה, ללא אח שיצטרף אלי לאמירת הקדיש, ללא אחות לחלוק איתה את המשא הכבד אל הצער והכאב. קרובי משפחה רחוקים לקחו אותי תחת חסותם והעניקו לי את צרכי המינימאליים, אך למרות היותם טובים ואכפתיים, גם את המעט הזה היה קשה להם לתת. היה לי לחם וחלב, מרק בארוחת הצהריים ולפעמים גם ביצה. אבל, לא היה לי אף אחד שיחדיר באותן ארוחות את מתיקותה של אהבת האם שחסרתי, לא היה מי שיטליא את מכנסי הקרועות בתפילות ובדמעות, וגם לא אף אחד שידע להביט אל תוך עיניי העצובות כדי לראות בהן את הילד הקטן בן התשע הזקוק עדיין לחיבוק.

למזלי, הייתי תלמיד מצטיין בעל מזג נוח. בחיידר, היה הרבי משבח אותי על התמדתי ועל הבנתי הבהירה, ולמדתי למצוא את אושרי בלימוד התורה. לאחר בר-המצווה שלי, נשלחתי לישיבה גדולה יותר מחוץ לעיר, צעד שגרתי באותם ימים. פרחתי בישיבה. סוף סוף, הייתי בחור מן השורה, בחור בין בחורים, ולא סתם יתום קטן ומסכן שגדל ללא בית ומשפחה. באווירת הלימוד ועבודת המידות, סדרים כסדרם ועבותות של ידידות אמת, החלו פצעי הילדות להעלות ארוכה. כבר הרשיתי לעצמי לקוות לעתיד טוב יותר, לבית ולמשפחה שאזכה להקים. עדיין לא ידעתי כמה זמן אצטרך עוד להמתין…

הייתי אז תלמיד בישיבת נובהרדוק, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מילים לא תוכלנה לתאר את אותה תקופה חשוכה בגיא הצלמוות. כל מי ששרד את השואה יודע שניתן למלא כרכים שלמים בתיאור הזוועות שהתרחשו שם יום יום, על העינוי והסבל, על הניסים ועל ההשגחה הפרטית שליוותה כל יחיד ויחיד. אבל מי שהיה שם לא זקוק למילים, ומי שלא היה שם כל המילים שבעולם לא יועילו לו. בניסים גלויים, צלחתי את התקופה הנוראה הזו ודרך החתחתים הגיעה לקיצה. יחד עם עוד מספר חברים, נצמדתי חזק לדבר היחיד שהיה לי – אמונה, שישנה משמעות גבוהה יותר לסבל העל-אנושי, וביטחון, שהשמש עוד תוסיף לזרוח אחר הלילה הארוך והנורא הזה. כשהשמש זרחה לבסוף, לא נותר אלא קומץ יהודים שבורים ודוויים שישכים לתפילת שחרית.

אולם למרות הקושי, קמנו מן האפר. וכך, מנושלים מכל רכוש גשמי ומרוקנים מכל כוח נפשי, הגענו למחנות הפליטים, אחד מפה ואחד משם, מסתופפים יחד כדי לאסוף טללי אחווה וחמימות ומעט מזון לנשמה. במשך מספר שנים, לא ראינו בחיינו כל זכר לשגרה ואורח חיים נורמאלי, אך דבר אחד עמד אז בראש מעיינינו: לשרוד! כעת, היינו כאסירים שיצאו לחופשי לאחר תקופה ארוכה בבור הכלא, כושלים לעבר התא שאליו הושלכה זהותנו לפני שנות דור. עבור חבריי הניצולים, המשימה הראשונה שעמדה לפניהם הייתה לצאת למסע חיפושים אחר עקבות בני משפחתם, בתקווה שאי-מי עוד יימצא בין החיים. לי עצמי, לא היה כל עבר להישען עליו ואף לא תקווה כלשהי שתזין את ניצוץ החיים שבליבי. לא יכולתי ללכת לישון עם חלומות על מפגש מרגש, עם משאלות לב לזכות ולראות פנים מוכרות. ידעתי שאין אף אחד בעולם החי למען התקווה לפגוש בי שוב. הייתי בן שלושים וחמש, בחור בודד בעולם.

כוחה של נובהרדוק הוא שחיזק אותי ונתן לי את הכוח להמשיך. אם אין לך משכן בעולם, אמרתי לעצמי, הקב"ה יהיה המשכן שלך. הוא מחפש אותך, מצפה לך, מייחל לאסוף אותך לתוך ידיו הרחומות. פניתי אליו, כדי לפנות את ליבי מהצער והבדידות. כשנתיים אחרי תום המלחמה, נישאתי לאישה צעירה, אשר כמוני, עברה אף היא את מוראות השואה. החופה תחתה נישאנו הייתה טלית רגילה שנפרשה לכבוד המעמד, ושמלתה של הכלה הייתה שמלה שאולה שנתפרה מבד לבן ופשוט. אבל השירה שבקעה מפיותינו, נבעה מעמקי הלבבות, מהנקודה הפנימית ביותר שבנשמותינו, תווי השמחה האמיתיים הראשונים מאז פרוץ המלחמה.

הייתי אז בן שלושים ושמונה. חיי כבר נגדעו כל כך הרבה פעמים, ליבי פרפר בקרבי למחשבה שהנה סוף סוף תהיה לי משפחה, סוף סוף אוכל לאסוף את שברי חיי יחד עם שבריה של כלתי, כדי להקים יחדיו קן חם משלנו. השנה-שנתיים הראשונות חלפו מתוך אושר רב. היגרנו לארצות-הברית והיינו עסוקים בהתמודדות עם הקשיים שבהקמת בית על אדמת ניכר. לאט לאט, החל הזמן ממלא את ליבנו בציפייה – ציפייה עזה ובלתי ניתנת לתיאור, לחבוק תינוק בזרועותינו. כל זוג שנישא מחכה לרגע הזה, הרגע שבו יזכו להחזיק בידם יצור אנושי זעיר המחזיק בידו את המפתח לאושרם. כל חתן וכלה מקווים, מייחלים ומתפללים לברכה שתרד לביתם, לשטוף את משכנם הטהור בגוונים מאירים של שמחה על היותם הורים לנשמה יהודית חדשה. עד כמה עמוקה יותר הייתה תשוקתנו לראות בהתגשמותה של ברכה זו. שנינו היינו נצר יחיד למשפחותינו, שני פרחים בודדים הנכספים לטעת ערוגה משלהם. לא היה לנו עבר להתגעגע אליו, לא הווה להישען עליו – רק עתיד לקראתו יכולנו לצפות מתוך אמונה ותקווה. כבר הייתי קרוב לשנתי הארבעים, ואשתי צעירה ממני אך בשנים מספר. שעון החול הלך ואזל.

אשתי הייתה אישה נפלאה, עדינה ורכה, שתמיד ידעה מה לומר כדי לעודד את רוחי. אולם הסבל הנורא שחוותה הותיר את אותותיו על בשרה. ניסיתי להקל את סבלה על ידי מילות עידוד ונוחם בעזרת פרנסה מכובדת שהתאמצתי להביא הביתה. ובכל זאת, ליבי כאב עליה, עלי, על קירות הבית הדוממים ששיוועו לשמוע קול בכי של תינוק ואת קול מצהלותיה של ילדות מאושרת… עשרים שנות סבל וייסורים הסתיימו בפטירתה שא אשתי, שגופה החלוש לא עמד לה עוד. שוב הייתי בודד בעולמי.

הייתי כבן חמישים ושמונה, רק שנתיים חסרו לי עד לגיל הפרישה הרשמי כאן בארצות-הברית. המחשבה על כך איימה להשליך אותי אל מצולות הייאוש. לא זכיתי להיות אבא, קל וחומר שלא סבא. אני עומד על סף שנתי השישים, ועם מה אני בא? עם ידיים ריקות? אולם, רוחה של נובהרדוק רחשה עדיין עמוק בנשמתי, כשלהבת עמומה שכמעט דעכה אך שבה וניצתה. בנובהרדוק היו אומרים: "האדם צריך לפעול והקב"ה ישלים פעולתו". בעולם הרחב, אולי, גיל שישים הוא גיל הפרישה. אבל, יהודי אף פעם אינו פורש. הדחף להמשיך הלאה ויהי-מה מילא את כל ישותי, וכך, התחלתי לחפש לי שידוך. ניגשתי לשדכנים וסיפרתי לידידיי ומכריי שאני מעוניין להינשא שוב. כל עוד היה לכך סיכוי, ולו קלוש, לא יכולתי לוותר על חלומי לחבוק ילד משלי. חבריי השתדלו לנהוג ברגישות. אך הייתי נחוש בדעתי. "אני עדיין צעיר", התלוצצתי. "יש לי עוד שישים שנה לחיות, עד מאה ועשרים".

כשראו חבריי שלא יצליחו לשנות את עמדתי בעניין, החלו לחפש עבורי ברצינות אישה כזו שתענה על משאלותיי. רציתי מישהי חזקה באמונתה ובהשקפותיה, יראת שמים ובעלת שאיפות הדומות לאלו שלי. בחסדי שמים, התארסתי כעבור זמן קצר. מצאתי אישה בדיוק כמו זו שדמיינתי לעצמי, אלמנה צעירה, טובה וצנועה, עם חמישה ילדים קטנים. נישאנו, ותקוותיי ניעורו מחדש. עבדתי קשה מאוד במשך היום בשתי משרות שונות, והייתי חוזר כל ערב מותש, לבית שוקק בהמולת ילדים המשחקים יחד ואף מתקוטטים לפעמים, כשברקע נשמע קול המים הזורמים באמבטיה ושירת "המלאך הגואל" של הילדים העולים על יצועם. לאוזניי, הייתה זו המנגינה הערבה ביותר בעולם, חיי הילדות שנעשקו ממני, הילדים שמעולם לא נולדו לי. בעוד שרוב חבריי כבר החלו להאט את הקצב, כשהם נהנים מהשקט והשלווה של קיניהם המתרוקנים, התענגתי אני על קולות הילדים המחוללים מהומה רבתי בביתי שלי.

עברה שנה, והתברכנו במתנה היקרה מכל, שכמעט ונואשתי ממנה – נולדה לי תינוקת בריאה ומתוקה!!! קשה לתאר את הרגשות שהציפו אותי בשעה שצעדתי במסדרונות בית החולים, נושא עמי את הבשורה המרנינה: "אני אבא!" רציתי לצעוק. "אבא לילדה אמיתית, חיה ונושמת!" ראיתי את הרופאים הבאים והולכים, את האחיות המחליפות משמרת, ורציתי לרוץ לעברם, לטלטל אותם ולזעוק באוזנם: "אתם יודעים איזה נס התרחש כאן? נהייתי אבא!" הייתי זקוק לכל כוח האיפוק שבי כדי לא לצאת במחול ילדותי בשעה שעזבתי את מחלקת היולדות ויצאתי אל האביב שבחוץ. הציפורים צייצו, וליבי רן בתוכי. חשבתי על הוריי, על אחיי ואחיותיי. השושלת לא תינתק. "עד הנה עזרונו רחמיך, ולא עזבונו חסדיך, ה’ אלוקינו, ואל תיטשינו… לנצח".

בתנו השנייה נולדה כעבור שנתיים. הילדים הגדולים שבבית היו מאושרים בשתי אחיותיהם הקטנות, ואכן, היינו משפחה מאושרת באמת. לא היה גבול לשמחתי. ניגשתי לאדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל, והתחננתי לפניו שיברך אותי שאזכה לבן זכר. "ומה רע בבנות?" שאל הרבי בחיוך, לאחר ששמע את סיפור חיי. "בנים אי אפשר לבחור, אבל חתנים אפשר לבחור תלמידי חכמים" הוסיף. הבנתי את כוונת הרבי, ונדהמתי מהפקחות שבדבריו. כעבור מספר חודשים, זכיתי לחבוק את בתי השלישית.

נאמן להבטחתי, המשכתי לעבוד קשה כדי לפרנס את משפחתי, ובמקביל, התחלנו להשיא את ילדיה של אשתי. למרות שלא כולם היו ילדים קלים, השקעתי את כל כולי בחינוכם, מנסה לחוש כלפיהם ולדאוג להם כאילו היו שלי ממש. ידעתי מהי יתמות, וחשתי עונג רב בסיפוק צרכיהם. היה בכך מעין סגירת מעגל עבורי, להעניק להם את האבא שמעולם לא היה לי. לפני ארבע שנים השאנו את ילדה האחרון של אשתי. בתי הראשונה הייתה אז כבר בת עשרים והתחלנו לחפש לה שידוך. זכרתי את דבריו של הרבי, והייתי נחוש למצוא עבורה בן תורה אמיתי, בהתאם לשאיפותיה הכנות של בתי. אולם, העניינים לא התנהלו בקלות. הרבה מההצעות שעלו לא ענו על דרישותינו, ומאידך, טעמנו יותר מפעם את טעמה של הדחייה.

"אל תתני למצב לייאש אותך", עודדתי את בתי, "אני נשאתי לראשונה בגיל שלושים ושמונה, ותראי איפה אני היום"… המשכנו לחתור בגלי השידוכים הסוערים, מצפים לים שייבקע. המתנתי עד גיל שישים כדי לחבוק את בכורתי בחיקי, אוכל להמתין עוד קצת בסבלנות, עד שהקב"ה יחליט שהגיע הזמן לשלוח לנו את החתן המיועד לנו. תודה לא-ל, לפני חודש, זמן קצר לאחר שמלאו לבתי עשרים וארבע, נענתה תפילתנו, והיא התארסה עם תלמיד חכם צעיר שנועד לגדולות. חלומנו המשותף התגשם. חציתי גשר נוסף בחיי".

* * *

כשעיניי מצועפות בדמעות, הבטתי ביהודי הקשיש המפאר את שולחננו. ר’ שלמה עבר כל כך הרבה בחייו, נזרק לתחתית ההר פעמים רבות כל כך, ובכל זאת לא איבד מאומה מחדוות החיים שבו, מתקוותו ומהאופטימיות הנצחית שלו. הוא היה נחוש כתמיד "לפעול", ולתת לקב"ה "להשלים את פעולתו".

"בעזרת השם", הוא אמר, כשעיניו זוהרות, "אחרי שאזכה להשיא את בתי השלישית, אני חושב לפתוח ישיבה".

בלעתי את החיוך שעמד על שפתיי. לר’ שלמה מלאו כבר שמונים וארבע. נותרו לו עוד שתי בנות לחתן, ועוד יש לו תוכניות…

"תמיד חלמתי לפתוח ישיבה לבחורים בעלי צרכים רגשיים מיוחדים" המשיך, "יש בי פינה חמה השמורה לילדים אלו, ואני מרגיש שאני יכול לפעול למענם רבות. בשנים שבהן התאמצתי לפרנס את משפחתי, פשוט לא היה לי את הזמן להקדיש לפרויקט הזה. חשבתי שאתפנה לכך כשיגדלו הילדים. אולם, כעת, לאחר שהשאתי את ילדיה של אשתי, הידלדלו המשאבים הכספיים שלי, וכעת אני עסוק בלזכות את נדיבי העם שיעזרו לי להשיא את בנותיי שלי. ברגע שיהיה לי יותר זמן פנוי, אעשה הכל כדי לממש את החלום שלי".

ר’ שלמה שאל את אבי אם עסק אי-פעם בחינוך, וכשאבי ענה לו בחיוב קרנו פניו של ר’ שלמה מנחת. "טוב מאוד, טוב מאוד" הוא הגיב. "זוהי זכות גדולה עד מאוד לחנך את ילדי הדור הבא, לעצב את דמותו של כל חניך על פי דרכו ותכונותיו. אם תזדקק אי-פעם לעצה טובה בחינוך תוכל להתקשר אלי". ואז, הוא מדד בעיניו את דמותו של אבי, שזכה כבר למספר רב של נכדים, והוסיף, "אתה בסך הכל אברכצ’יק צעיר עדיין, תמיד טוב לקחת עצה מן הזקנים, בעלי ניסיון החיים".

אבי לקח את מספר הטלפון שלו בתודה, והעניק לו מתת נדיבה עבור הוצאות נישואיה הקרבים של בתו. ר’ שלמה הודה לאבי נרגשות, ואז, כלאחר מחשבה, הוא הוסיף, "אם תתקשר אלי פעם, אל תספר לאשתי שנפגשנו במהלך ניסיונותיי לגייס תרומות לנישואי הבת. אם היא תדע מכך, הדבר עלול לביישה שלא לצורך", אמר. ר’ שלמה לחץ את ידו של אבי בחוזקה ופנה לעבר הדלת, כשהוא מותיר רושם בל-יימחה על כל הנוכחים שזכו להיות עדים למחזה.

לפני כעשר שנים, בעת שמחה משפחתית מחוץ לעיר, ראה פתאום אבי את דמותו המוכרת של יהודי קשיש, שכובד תחת החופה באחת הברכות. לא ארך רגע, עד שהזיכרון צף והאיר את תאי מוחו. היהודי הקשיש היה לא אחר מאשר ר’ שלמה, שעדיין לא נס לחו. אבי ברך אותו בחמימות, כולו נרגש, והביע בפניו את שמחתו למראהו. ר’ שלמה סיפר לו שברוך ה’, לפני שלוש שנים, הפך לסבא. כששאל אותו אבי אם הוא קרוב משפחה של החתן, הגיב על אתר בשנינות: "כאילו ילדו…" אחר כך המשיך והסביר, שלמרות המגבלות הכלכליות שמנעו ממנו את האפשרות לפתוח ישיבה כשאיפת ליבו, הוא לא ויתר לגמרי על חלומו. הוא החל ללמוד עם מספר בחורים מתקשים באופן פרטי, וברוך השם זכה לראות ברכה בעמלו. "החתן", הוא סיים, "הוא אחד מאותם בחורים". כאות הוקרה, שילם עבורו המחותן את כרטיס הטיסה, כדי שיוכל לחוות מקרוב את הנחת המגיעה לו.

הפעם האחרונה שבה פגש אבי את ר’ שלמה הייתה לפני שש שנים, בלוס אנג’לס, הוא היה אז עמוק בתוך שנות התשעים לחייו, בלי עין רעה, ועדיין מלא מרץ וחיוניות. יהי רצון שיאריך ה’ את שנותיו בטוב ובנעימים, ושהמסר העולה מסיפור חייו ימשיך לרגש ולעורר את כולנו, שלעולם לא נאבד את התקווה.

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")