אנשי המילה האחרונה

 

 

מרחוק הם נדמים כאבן חלמיש, כזו שאפשר להישען עליה. הם נושאים את דעתם וכבודם בהצלחה וביקר, איש לא מעז לחלוק עליהם, ואם בכל זאת מעז – הרי שהוא מוצא מהר מאוד את מקומו, אי שם במורד המדרגות.

 

דעתם נחרצת, ברורה, ותמיד צודקת. מעולם לא כשלו, מעולם לא מעדו, מעולם לא טעמו טעם נסיגה. כל ימיהם חולפים עליהם בנעימים תוך כבישת שטחים של הצלחה בכיפוף דעתם של אחרים.

 

כך הם נראים מרחוק. אנשי המילה האחרונה.

 

מקרוב מתארים אותם בעלי מקצוע אחרת. מאוד אחרת.

 

 

אדם שאין לו ביטחון, מרגיש בכל אינטראקציה מאבק קיומי כלפיו. כאשר מישהו קורא תיגר על דעתו, הוא מרגיש שהווייתו הפנימית מחוסלת. כאשר מישהו אומר לו: "אתה לא צודק", הוא חש שקיומו מוטל בספק. שכן קיומו=דעתו. ולכן הוא חייב תמיד לנצח, כדי להמשיך את קיום הווייתו.

 

אם ננסה לנתח את המילה "ויכוח" נגלה: ויכח. ויכוח במהותו הוא מאבק כוחני. כלפי האדם שחייב לומר את המילה האחרונה, כל החלפת דעות קלילה היא בבחינת ויכוח, כל אדם שאומר משהו, עבורו זה מאבק כוח, התרסה, איום וסכנה שכן יתכן שדעתו של הלה תגבר עליו וקיומו יוטל בספק. לכן הוא חייב תמיד לנצח. לעומתו, אדם עם ביטחון עצמי אמיתי, אינו מרגיש שהוא חייב לשכנע את האחרים. מבחינתו העולם לא יעצור את מהלכו אם יחזיקו אלה בדעותיהם.

 

קשיש שחצה את גיל המאה נשאל על ידי כתב עיתונאי: "במה זכית להאריך ימים?" השיב הקשיש: "מעולם לא התווכחתי". "לא יתכן שדבר כזה גורם להאריך ימים!" טען הכתב. "אז לא", השיב הזקן בשלווה.

 

אדם בעל ערך עצמי מסתפק בכך שהוא יודע שהאמת לצידו. לא כל סתירה על דבריו קיומית עבורו. אמנם לפעמים הוא ישקיע מאמץ ומאבק כדי להשיג את שלו וכדי לפרסם את דעתו, אבל זה יקרה רק לפעמים ומתוך בחירה אישית שלו, לא מתוך צורך אובססיבי. דעה שונה לא מאיימת עליו. הוא מחליט מתי לעמוד על דעתו ומתי לוותר, ואף כשייכנע יישאר שליו, שהרי דעתו מעולם לא היתה המוט עליה נשען.

 

קל מאוד לראות את השוני בין האנשים על פי צורת הדיבור. האם היא מתלהמת, תוקפנית, נעשית בטון גבוה, צרוד ומתוח? האם ישנה הקשבה או לכל הפחות שתיקה בעת שהשני מדבר? הטיפוס "המנצח" לעולם לא ייתן לשני לענות ולהשיב דבר, הוא מאוים שמא מישהו יאמר את המילה האחרונה במקומו.

 

אם שני המתווכחים הם טיפוסים של "המילה האחרונה" הרי שלצופים תתגלה הצגה בחינם, ואם הם סדיסטים – הם אפילו ייהנו. ניצוצות וזיקוקי דינור יעופו בין המתלהמים, צרחות, פרצופים אדומים והרבה הרבה זיעה.

 

אם אחד מהם הוא על ביטחון וכבוד עצמי, הרי שהוא ידע בבירור ש"כשם שחובה לומר דבר שנשמע כך חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע", הוא ישמור את דעתו לעצמו ובמקרה הצורך ימצא דרך אחרת לומר אותה.

 

ד"ר מרים אדהאן (בספרה "מילים כקוצים וברקנים") מתארת את הטיפוסים הווכחניים הללו, כשהיא משייכת אותם ישירות לעוברי "הונאת דברים" – מצערים אחרים בדבריהם, כפשוטו: "יש בני אדם שנטפלים לאחרים רק כדי להראות כמה הם צודקים, ולשם כך הם מוכנים להשתמש בכל עניין, ולו יהיה זה הפעוט ביותר. הם יתווכחו על הפעלת מאוורר בקיץ, ועל הדלקת הסקה בחורף, על כל קניה ועל כל בקשה".

 

לווכחנים מבינינו שמזהים את עצמם, מציעה אדהאן: "כדאי מאוד שתהיו מודעים לנטייה הזו שלכם להתווכח על כל עניין. תפסו את עצמכם חמש פעמים ביום כשאתם עומדים לא להסכים עם משהו סתם כך, רק כדי לא להסכים איתו, במקרים אלה נסו להרפות מהצורך שלכם להוכיח לעולם כולו שאתם צודקים וכולם טועים".

 

לאלה הנופלים קורבן לווכחנות ולווכחנים, מציעה אדהאן: "היו תקיפים בעמדותיכם, אך אל תהיו תוקפנים. חיזרו על בקשתכם שוב ושוב בצורה רגועה כמו תקליט שבור. נסו לעמוד לפני המראה ולתפוס את טון הדיבור הנכון – סמכותי אך לא מאשים".

 

ישנם מקרים קיצוניים מאוד של ווכחנות אשר נכנסים כבר לגדר הפרעה נפשית הקרויה "שלילנות" – על פי דברי אדהאן, שבה מתווכח האדם באופן כפייתי ללא שום יכולת לשתף פעולה. במקרים כאלה בהחלט יש צורך בעזרה וסיוע. (וכנראה שגם על נקודה זו יהיה ויכוח לא קטן).

 

הרב חיים ולדר (מייסד המרכז לילד ולמשפחה) מתאר את הווכחן, שבתחילה ראינו בו דמות רבת עוצמה וכוח, כנכה נפשית. "אדם שצריך תמיד להיות הקובע, השולט, האומר את המילה האחרונה, סובל מהפרעת אישיות הגובלת בנכות נפשית. אדם כזה נסמך בדרך כלל על יכולת הוויתור של העומד מולו, ומאמלל הרבה בדרכו. לא נותן לשום ‘אני’ אחר להיות בסביבתו ולהביע את עצמו. מטבע הדברים, האנשים שונים במהותם ורוצים שדעתם תישמע. כשמדכאים אותם הם עוזבים מהר מאוד את בעל המילה האחרונה. אם הם לא יכולים לעזוב, כגון בני זוג או ילדים, הרי שהם סובלים באמת.

 

יש אדם אחד שסובל יותר מהם – אותו "מאן דאמר"  – בעל המילה האחרונה – שכן אין כלפיו לא אהבה ולא כבוד. מהר מאוד מגיע הקיר שתוקע אותם, והם יישארו בודדים.. אומרים לעצמם את המילה האחרונה, באין מוצא אחר. האמת היא שהם בדרך כלל מאוד לא מודעים לעצמם ולהרס שהם מחוללים ולכן לעולם לא יתנצלו גם אם השני נפגע מהם אנושות, הם הרי מעולם לא טעו. הם הרי תמיד צודקים!"

 

"לאנשים הנצחנים לא חשוב כל כך הקרבה ואהבה, הרבה יותר חשוב להם הכבוד, הכוח והשליטה", כך אומרת מרים אדהאן, "עם אנשים כאלו אי אפשר לחיות בשלום, אי אפשר לרצות אותם, הם חיים כמו בעולם של חיות, בו כל מי שמביע חולשה נטרף מיד על ידם. הם מושכים את הקורבן שלהם לתוך קור עכבישים משוכלל המניף זרועות של פחד מהם, תחושת אשמה, שנאה עצמית ובושה. הקורבן מרגיש תפוס על ידי הרגשות השליליים הללו שהופעלו על ידם והוא נשלט עתה כליל בידיהם".

 

 

לא קל להיות טיפוס שחייב לנצח. לא קל גם להיות חלק מהחברה הסובבת אותו. וכאמונים על דבריו של רבי נחמן: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן", להלן כמה עצות מאנשי מקצוע:

 

הרב חיים ולדר: "אם מישהו קורא מאמר זה וחושד כי יתכן שהוא גיבור המאמר, שישאל! שישאל את עצמו אם הוא כזה. יש טיפוסים שלא נוהגים כך מתוך רוע אלא מתוך הרגל, ועצם הידיעה והאכפתיות מהווים חצי פתרון ויותר. יש את הטיפוסים הלא מודעים לעצמם ולבעייתם. יש טיפוסים גרועים מהם שמודעים ולא אכפת להם, הטיפוסים הכי מסוכנים הם אלה שלא מודעים ולא אכפת להם. עצתי לסביבה הגובלת ב’הוכח תוכיח’ – חכם, לדאוג שמישהו מכובד, שממנו יתביישו, הוא זה שיוכיח אותם".

 

ד"ר מרים אדאהן מציעה לסביבה פשוט לברוח. "התוקפנים מנסים להביא את הקורבנות שלהם לידי פחד, האשמה, שנאה עצמית ובושה. אל תתנו להם את זה. חשוב מאוד שה’קורבן התורן’ ידע לא להיכנס לתוך הדיבורים המיותרים ולא לנסות לרצות אותם. לא להיכנס לשיחה, לא להצטדק, לא לתת הסברים ולספק תירוצים, אמיתיים ככל שיהיו, לשמור מרחק, לשוחח שיחות קצרות, ובעיקר להיזהר מאוד שלא לקחת את דבריהם בצורה אישית שכן הם מומחים ברצח אופי.

 

ד"ר רונית לזר אומרת: "אנשים בוגרים, תקינים, מפותחים רגשית, נפשית וחברתית, יכולים לשאת ולתת עם השני. יש מקום לדיונים, לדעות שונות מהמקובל, אצלם יש מקום לתחרות חביבה ולקנאת סופרים שמרבה חכמה. הטיפוס שחייב לומר את המילה האחרונה משתייך לרמה ראשונית, נמוכה, של אדם שקיים בו מרכיב נרקיסטי-אגוצנטרי, אגואיסט, הוא לא מסוגל לתת לשני מקום. בעיקרון, כאשר יושבים שני אנשים וכל אחד מביא דעות מעולמו – יש עשייה חשיבתית, חשיבה הדדית ומגוונת, סיעור מוחין. ברגע שאחד מהמשוחחים תופס צד קבוע אובססיבי של ‘מנצח תמיד’ הרי שהפריה חשיבתית אינה יכולה להיות.

 

"ובכלל, מה פירוש ‘מנצח’? מנצח זו מילה המשתייכת למלחמה. וכי דו-שיח הוא מלחמה? אדם שחייב לנצח מוכיח שיש לו חרדת קיום, כמו במלחמה. הוא מרגיש כאילו דעה שונה מאיימת עליו עם אקדח שלוף. השקעת אנרגיה נפשית של האדם בעצמו באופן תקין זו השקעה נורמאלית. גם התורה מתייחסת ל’ואהבת לרעך כמוך’, אדם חייב להשקיע בעצמו כדי שיוכל להתקיים ולתת. העדר טיפול וטיפוח עצמי הוא סוג של הפרעה, אך גם הקיצוניות השנייה, טיפוח עצמי רב מידי, מהווה הפרעה. כאשר בנוסף לטיפוח העצמי יש חוסר התייחסות לזולת, ההפרעה יכול להתבטא גם בצורך לנצח.

 

"האדם בא לעולם כנרקיסט-אגוצנטרי לחלוטין. כתינוק הוא דורש טיפול אישי וכל המערכות מטפלות בו. אם הצרכים באים לידי סיפוקם בעוד האדם תינוק, הרי שכמתבגר הוא מסוגל לצאת מעצמו ולפתח בהדרגה קשרים עם הזולת. כתינוק, הוא כבר מתחיל להתנסות בחוסר סיפוק צרכים: הוא רעב אך נאלץ להמתין עד שהחלב יתחמם וכו’. הוא חווה תסכול מסוים, טבעי ומציאותי, ולומד להתמודד עמו. כשהגדילה רגילה ואורך הרגשת התסכול אינו גדול מידי הרי שאפשר לצמוח מכך, וכמו מכל קושי: צריך לבנות מערך פנימי ויצירתי, כמו תינוק שצריך להמתין עד שאמא תכין לו את האוכל – עושה בפיו מעין תנועות מציצה כדרך להרגעה עצמית.

 

"כמתבגר וכמבוגר, התסכולים הולכים וגדלים. ‘אין דבר מעליב יותר מן המציאות’, כך אומר פתגם מוכר. האדם חווה פגיעה באגו, הצורך שלו גדול מהמציאות, כסף, קידום בעבודה ו-אין. וכן הלאה. אדם שמערכת התסכול וההתמודדות שלו לא התפתחה כראוי משתמש בתוקפנות כלפי כל תסכול. אחת מהדרכים היא להגיד את המילה האחרונה. זו תוקפנות שנובעת מחרדה. בעוד שאדם תקין ירצה לשמוע את דבריהם האחרים ודעתם מתוך סקרנות, מתוך רצון ללמוד – הרי את דעתו שלו הוא כבר יודע, בעל המילה האחרונה יסכים לשמוע את עצמו ודעתו ורק אותם. זה צמצום, אך הוא מרגיש שזוהי מלחמה, ולכן נאבק.

 

"זה לא חייב להיות כל כך תוקפני, זה בהחלט יכול להראות נימוסי ודיפלומטי, תקיף ושקט, אך מתחת לפני השטח רוחשת מלחמה. השני, מבחינת בעל המילה האחרונה, אינו דמות מציאותית, אלא חלק ממה שהוא מכיר מעולמו הפנימי, דמות סמכותית עמה הוא נאבק. הוא לא שומע בכלל את השני כאדם, אלא מכניס אותו לתוך הדרמה האישית שלו, השוני שבשני מפגיש אותו עם אי-הבנה שכבר חווה פעם. עם תסכול קדמוני ועם מאבק חסר כוח מני אז.

 

"’כבר שיחקנו פעם’ – הוא אומר לבן השיח שלו בתת מודע. ‘כבר נאבקנו, ואתה היית הדמות הראשונית הסמכותית עמה נאלצתי להיאבק אי-שם באחת הדרמות הראשוניות שלי. עכשיו אני חייב להוכיח לך שכוחי אתי, ואני מנצח!’

 

"כאשר אדם כזה רוצה לעבוד על עצמו ולהשתנות, הוא נתקל בקושי נוסף של ‘כפיה חזרתית’ – קונפליקט בין הרצון להביא על עצמו שינוי, ובין משאלה פנימית שהדברים ימשיכו להיות כפי שהוא רגיל, אוהב ומרגיש בהם טוב. בקונפליקט הזה נתקלים אנשים רבים שמעוניינים להשתנות, הם מגלים שכילדים סבלו מקשיים מסוימים וכמבוגרים הם חוזרים על אותם דפוסי טעויות – לגבי עצמם או לגבי ילדיהם בצורות שונות. רוצים מצד אחד להשתנות, ומצד שני נמשכים ומשתוקקים לחזור לאותם דפוסים מוכרים.

 

"כל ההתפתחות שלנו, כל העבודה העצמית ועבודת המידות תלויה בוויתור על אותו מבצר. החלק הזה של הוויתור אינו פשוט כפי שהוא נשמע, אינו מובן מאליו, כי אף על פי שהמבצר גורם לקשיים, הרי שהוא מוכר ונוסטלגי.

 

"כדי לצאת ממנו צריך לאבד חלק מהפנימיות, וזה חלק מתהליך שכרוך גם בכאב, במעבר בין ילדות לבגרות. המתבגר עובר ‘תהליך אבל’ בו הוא נפרד מכל אותם חלקים מוכרים שהיו בו, הוא מוכן לוותר כי המציאות מחייבת, כי המבוגר אמור לקחת נשימה עמוקה ולהסכים לאבד דברים ילדותיים. זה לא פשוט, זה לא קל, וככל שיש לאדם יכולת גבוהה יותר של ‘ניידות פנימית’ כך הוא מוכן יותר להתבגר באמת".

 

 

(מתוך "משפחה")