אנשים פשוטים באמצע הדרך

הדרך אל השם אינה מסובכת, אלא אדרבה, היא כולה פשיטות ותמימות, וכמו שאמר רבינו הקדוש: "כי עיקר היהדות, היא פשיטות ותמימות".

4 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

הדרך אל השם אינה מסובכת, אלא
אדרבה, היא כולה פשיטות ותמימות,
וכמו שאמר רבינו הקדוש: "כי עיקר
היהדות, היא פשיטות ותמימות".
 
 
מדרשי חז"ל מלאים במעשיות, שתכליתן לחזק אותנו וללמדנו את החשיבות של התמימות והפשיטות, ולאיזו מדרגה יכול כל אדם פשוט להגיע, אם רק יעשה את שלו בתמימות.
 
בתנא דבי אליהו, שואל אליהו הנביא: על ידי מה זכתה דבורה לנבואה ולשפוט את ישראל בזמן שפנחס בן אלעזר קיים? על ידי גאונות? לא. על ידי כישרון? לא ולא. היא זכתה רק משום שרצתה והשתדלה שתהיה תאורה נאותה בבית המקדש, שהייתה מכינה פתילות עבות כדי שיהיה אורן רב ושולחת אותן עם בעלה למשכן שבשילה, כדי שילמדו תורה כל הלילה בקלות. אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: דבורה, את התכוונת ועשית פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה ובכך להרבות את אורי, לכן אני ארבה אורך בישראל וביהודה ובשנים-עשר שבטי ישראל.
 
על זה אומר אליהו הנביא: מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אישה, בין עבד בין שפחה – הכל לפי מעשה שעושה, כך רוח הקודש שורה עליו! (אליהו רבה פרשה י’)
 
במדרש נפלא זה אנו צריכים להתבונן ולהעמיק בו, כדי שלא נחמיץ את המסר הנורא שיש בו. אליהו הנביא מעיד על עצמו שמים וארץ, שזה לא משנה מי האדם, אפילו אינו יהודי או עבד או שפחה, יכול לזכות להשראת רוח הקודש על ידי מעשיו הטובים! דבורה הנביאה מה עשתה? האם עשתה מעשה נורא של מסירות נפש? האם עבדה את השם בעבודות קשות? לא ולא. היא רק דאגה לתאורה בבית המקדש, ועשתה את זה מכל הלב. היא הכינה את אותן פתילות במלא תשומת הלב, באהבה וברצון טוב! ודאגה שיהיו הפתילות עבות ויאיר בהן אור גדול, כדי שיוכלו הכהנים לעבוד עבודתם כראוי, ויוכלו החכמים ללמוד תורה יומם ולילה.
 
והמדרש מדגיש, שדבורה זכתה לנבואה בזכות המעשה הטוב שלה, אפילו בזמן שפנחס בן אלעזר היה קיים! מדובר כאן על פנחס הכהן! שזכה לכהונה במדבר סיני על ידי מעשה מסירות נפש שעשה, ואף היה תלמיד חכם עצום בעל מדרגה שאי אפשר לתארה! אף על פי כן, השם יתברך בחר בדבורה שתהיה נביאה ותשפוט את עם ישראל. הכל בזכות מעשה פשוט שנעשה באהבה, בכוונה נכונה וברצון אמיתי.
 
לפי זה מובן, שיכול להיות מאוד שבישיבה מסוימת, עובד חשמלאי ומתקין תאורה, והוא עושה זאת באהבה לכבוד השם באמת, ורוצה להרבות אורו של הקדוש-ברוך-הוא – שיהיה בית המדרש מואר ויפה, כדי שיוכלו ללמוד בו תורה בהרחבת הדעת וכו’, ובכך הוא זוכה למדרגות עצומות ולרוח הקודש. נמצא, שהשם בוחר בו מכל התלמידים החכמים שיושבים שם ולומדים תורה כל היום, להשרות שכינתו עליו.
 
עתה נלמד קל וחומר: אם החשמלאי זוכה לרוח הקודש בזכות המעשה שעושה באהבה אמיתית, בכוונה אמיתית וברצון טוב, קל וחומר אם ילמד האדם תורה באהבה וברצון כדי להרבות אורו של הקדוש-ברוך-הוא, כל שכן שיזכה למדרגות עצומות.
 
זהו מסר לכל אחד ואחד: בדבר שאתה עושה ובעניין שאתה עוסק בו – תכוון את ליבך להרבות את כבוד השם ולהאיר את אורו בעולם, כך תזכה גם אתה למדרגות גבוהות. וזה בא גם ללמדנו, שלא להרהר אחר המקום – על המידות והתכונות שנטע בנו ולהתמרמר על כך שאינן מושלמות, ולא להתרעם על תנאי החיים שלנו שאינם שיא השלמות, וכל שכן שלא להאשים את עצמנו וכו’, וכן שלא נסתכל לצדדים ולא נתבלבל משום דבר, אלא רק לעשות את השליחות שלנו, כל אחד ואחד במקום שהשם שם אותו, באהבה וברצון ובשמחה.
 
המעשים המיוחדים שלך
 
מעשה נוסף המובא בגמרא (תענית כא) הוא: בעירו של אביי היה רופא ששמו היה "אבא אומנא" שהיה מקיז דם, כי בימיהם עיקר עסק הרפואה היה על ידי הקזת דם. והיה אותו אבא אומנא מקבל בכל יום "דרישת שלום" מן השמים על ידי בת קול, ואילו אביי, שהיה גדול הדור וראש הישיבה, היה מקבל את אותה "דרישת שלום" מן השמים רק אחת לשבוע. חלשה דעתו של אביי על כך שרופא פשוט כזה מקבל דרישת שלום שמימית בכל יום, ואילו הוא, מקבלה רק אחת לשבוע. אמרו לו לאביי מן השמים: אינך יכול לעשות את המעשים שהוא עושה.
 
ומה היו מעשיו של אבא אומנא? כשהיה עושה הקזה, היה מושיב גברים לחוד ונשים לחוד, והיה לו לבוש שאחת מקרנותיו היה בה פתח דק להכניס בו את הסכין, וכשהייתה באה לפניו אישה, היה מלביש אותה בזה הלבוש ומבצע את ההקזה דרך אותו פתח, וכך לא היה מסתכל בה. וכן הייתה לו קופה במקום מוסתר אליה היו משלשלים את התשלום לטיפול, וכך, מי שהיה לו לשלם – היה משלשל שם כסף, ומי שלא היה לו לשלם – לא היה מתבייש. כשהיה בא אצלו תלמיד חכם, לא היה גובה ממנו תשלום. ובנוסף, אחרי הטיפול היה נותן לו כסף ואומר לו: לך תאכל ותתחזק.
 
יום אחד, שלח אביי שני תלמידים לבדוק אחר מעשיו. הושיב אותם אבא אומנא בביתו, האכיל והשקה אותם, הציע להם מצעים יקרים לשנת הלילה. בבוקר, לקחו התלמידים את אותם מצעים והלכו למכור אותם בשוק. פגשו שם את אבא אומנא. אמרו לו: מה הערך של מצעים אלו? שנדע בכמה למכור אותם. אמר להם: כך וכך הם שווים. אמרו לו: ואולי הם שווים יותר? אמר להם: בכך קניתי אותם. אמרו לו: נכון. שלך הם ולקחנו אותם בלי רשותך. תאמר לנו במחילה, במה חשדת אותנו? אמר להם: אמרתי לעצמי, אולי נזדמן לחכמים פדיון שבויים והתביישו לבקש ממני. אמרו לו: עכשיו תיקח בחזרה את המצעים. אמר להם: לא ולא. כבר הסחתי דעתי מהם ומחלתי אותם לשם צדקה.
 
נתבונן: מהו המסר של מעשה זה? האם אבא אומנא היה גאון? בעל כישרונות יוצאים מן הכלל? לא ולא. הוא פשוט עסק במלאכתו באמונה, שמר על הצניעות, עשה חסד, וכיבד חכמים ודן את כולם לכף זכות. כלומר, שהלך במסלול שלו בתמימות ועשה את המעשה שלו בשמחה. הוא לא התמרמר מדוע הוא לא תלמיד חכם, או מדוע יש לו מלאכה כזו לא נעימה. הוא שמח בשליחות שלו וזכה לעשותה בשלמות.
 
מדרגתו הייתה כל כך עצומה בשמים, עד שאביי, שאין מי שמפקפק בגדולתו העצומה, וגם אם נחיה מיליארד שנים לא נוכל לשער מי הוא היה, ששמו מוזכר בהרבה מדפי הש"ס והיה קודש קדשים, מחיה מתים וכו’, ובכל זאת, אמרו לו מן השמים שאותו רופא, שהיה למעשה איש פשוט, זכה בזכות תמימותו ואמונתו והלך במסלול שלו בשמחה, לכזו מדרגה עצומה ולכאלה מעשים טובים, שאביי – עם כל גדלותו בתורה, לא יכול היה לעשות כמותם! וזה מה שאמרו לו: אינך יכול לעשות את המעשים שאבא אומנא עושה.
 
ובאמת, אבא אומנא לא עשה שום דבר יוצא מן הכלל. הוא בסך הכל שמר על התורה. על גדרי צניעות. על צדקה וחסד וכו’.
 
כך כל אדם, במקום שהוא נמצא, במסלול שהוא הולך בו, אם יעשה את מעשיו ביראת שמים, כלומר שישמור על התורה בתמימות וישמור על גדרי צניעות, ויעשה צדקה בממונו, וידון את כולם לכף זכות, שזו מצוות עשה מפורשת: "בצדק תשפוט את עמיתך", הרי שהוא יזכה בודאי למלא את שליחותו, ויגיע, לפי בחינתו, לשלמות.
   
כל זה בא כדי לחזק את כולנו, לדעת שהדרך אל השם אינה מסובכת, אלא אדרבה, היא כולה פשיטות ותמימות, וכמו שאמר רבינו הקדוש: "כי עיקר היהדות, היא פשיטות ותמימות". השם יתברך יזכנו להיות תמימים באמת. אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה