אסור או מותר?

כמה שאני אוהבת את איך שהם חוזרים מאומן, הבעלים שלנו. כאלה מרוככים, מאמינים בטוב, מבדילים בין עיקר לטפל, מכירים טובה על כל מה שיש. הלוואי שהאור הזה ימשך עליהם כל השנה, או לפחות עד סוף החגים.

אבל האמת, גם אני זכיתי לכמה הארות כשהייתי לבד. אין מה לעשות, כשאני בגפי ולא צריכה להתחשב במה שאומרים או חושבים עלי אני מצליחה לראות את הכל הרבה יותר נקי, ולקבל תובנות והארות על עצמי. אז גם אני זכיתי והלוואי שאצליח להחזיק בתובנות הללו כל השנה, או לפחות עד אחרי החגים…

הסתיימו להם עשרת ימי התשובה, ולמרות שחשבתי שאני לא מחוברת, בדיעבד, רק הטעיתי את עצמי. ראש השנה ויום הכיפורים חיזקו אצלי את הרצון להתקדש, להתחזק ובישמו את התורה והמצוות בריח נינוח נעים, שהלוואי ויישאר סביבי עוד זמן רב.

אחת ההארות שהכתה בי בימים האלה הייתה החשיפה של הילדים לתוכניות, סדרות, סרטים, יוטיוב ולוואטצאפ. נכון, כבר דיברו על זה הרבה – בהרצאות בבתי הספר, באמצעי התקשורת ובינינו לבין עצמנו. כולנו מסכימים שאין בזה כמעט חיובי אבל לא פעם נכנעים לתכתיבי הסביבה, או לכמה דקות של מסך לילדים כדי שנוכל להיות רגע בשקט. פתאום, בעשרת ימי תשובה, הרגשתי שהגזמתי עם המתירנות – אני כבר לא בודקת כל מה שהם רואים וצופים בו. נרדמתי בשמירה.

לא, זה לא פשוט להציב גבולות לילדים בדור שלנו. הכל כל כך פרוץ עד שלפעמים נדמה כמיותר. 'אם אמנע מהם בבית אך הם ממילא ייחשפו בחוץ', המחשבות מרפות את ידיי. הידיעה שאי אפשר באמת להיאבק במדיה, לפחות לא לאורך זמן, מקשה עלי לחסום את ילדיי לזה. אני מייחלת ליום שייצרו תכנים איכותיים ותורניים באיכות טלוויזיונית גבוהה ושיספקו לכולנו את הצורך להיות חלק מהקדמה בתקשורת. בינתיים, התכנים הם בלתי ראויים ומבזים אותנו כחברה. התקשורת מתדרדרת מיום ליום, ואני לא יודעת אם היא מושפעת מהחברה או שהחברה מושפעת ממנה. בכל אופן, היא התיישבה אצלי טוב, ההבנה שאני לא חייבת לשתף איתה פעולה. אפילו לא עם החלק המיועד "לילדים". די לפחד מהילדים שתמיד אומרים לי, "לכולם מרשים לראות ורק לנו אסור הכל".

מאמרים נוספים בנושא:

לפטר את נני הדיגיטלית

מכורה

אגודלים מכורים

הגנב מכף היד

המכורים
וידוי של מכור לשעבר
גנב הזמן, שמעתם עליו?

חוסכים זמן?

שורדי הפייסבוק

פילטרים בחינוך הילדים

תפילה של אמא

תפוחים נופלים

לקחת אחריות

לך בתי, מאבא

התחושה הזאת הגיעה אלי באחד מימי החג, כשהבת המתוקה של השכנים נכנסה אלינו. היא חברה טובה של בתי. "את יודעת" אמרה לי המתוקה והביישנית, "אני רק פעם אחת שמעתי אותך אומרת 'לא' לבנות שלך. את תמיד מרשה להן הכל".

האמת? היא הפתיעה אותי הקטנה הזו. נכון שאני הרבה יותר מתירנית מאמא שלה, שמרשה לה רק סוכריה אחת על מקל בשבוע ושעתיים משחקי מחשב שבועיים, אבל להגיד שאני מרשה הכל? הרי כמות הפעמים שהמילה 'לא' יוצאת לי מהפה ביום היא אינסופית. נכון שאני מנסה לזרום עם הילדים, בוחרת את המאבקים שלי בקפידה ולרוב באמת מוותרת על לריב על סוכרייה, אבל לא תפשתי את עצמי ככזו מתירנית.

כמה שעות אחרי שהילדה אמרה את דבריה, הגיעה הטענה הידועה מבכורתי: "אוף איתך, את אף פעם לא מרשה כלום. כולם מרשים ורק את לא". ניסיתי להראות לה שאני לרוב מרשה ומאשרת את כל מה שהיא מבקשת ושהפעם היא עברה את הגבול, אבל שום דבר לא הועיל. היא נשארה בנקודה המצומצמת שלה, רואה רק את מה שאני לא מרשה.

חשבתי לעצמי, שזה בעצם לא משנה שאני בוחרת את המאבקים שלי. אם הילדה בכל מקרה מרגישה שאסור לה הכל, אז אולי באמת שווה לאסור עליה כמעט הכל. כך גם ארוויח את טוהר ליבה וגם אצדיק את התחושות שלה. לא כעונש חלילה, אלא מתוך רצון להיטיב אתה. אולי הכל כל כך פרוץ בחוץ שהילדים שלנו מייחלים להגבלים וגבולות. שנסגור להם קצת את כל הבלבול הזה. אם הם ממילא מרגישים מצומצמים גם על הקצת שאוסרים עליהם, אז כדאי לאסור עליהם הרבה יותר.

בצאת החג העליתי את רמת ההגנה של האינטרנט למקסימלי והעלמתי את כל המסכים הקטנים והזמינים. ההפגנה שחששתי ממנה התפזרה די מהר ובשימוש מינימלי בגז מדמיע. לא הבנתי למה התמהמהתי כל כך הרבה זמן.

כי לפעמים, צריך רק להחליט לדבוק בטוב ואת השאר ישלים הקב"ה, גם אם הוא כבר לא בשדה…

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com