אפילו לא פירור!
אם יש משהו שאנחנו ממש אוהבים לעשות לחמץ, אחרי שרדפנו אחריו עם נר בכל פינות הבית, זה לא להשאיר ממנו אפילו לא פירור סורר אחד. וזה רציני.
אם יש משהו שאנחנו עושים בכיף לחמץ, אחרי שהותר לנו כמובן, זה לשרוף אותו. כן, אותו חמץ שחיפשנו ערב לפני ליל הסדר עם הנר בפינות, בחרקים ובסדקים של הבית.
ועם מציאתו של החמץ הסורר, זה שאנחנו לא מוכנים לשמוע עליו בכל שבעת ימי הפסח, פתחתנו בתפילת "כל חמירא" בה אנו מבקשים מבורא עולם: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ובמילים מוכרות: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ".
עם ישראל לוקחים את העניין הזה ברצינות רבה, ובעיקר את עניין השמירה מאכילת חמץ בימות החג בדיוק כמו האיסור לאכול ביום הכיפורים, לא פחות. אך עדיין, כדי שהתפילה הזו תהיה אפקטיבית ותפעל את כל הפעולות שאנחנו מבקשים באותם רגעים, אנחנו צריכים לעשות את החלק שלנו בדיל ולעשות כל מאמץ בללמוד את הלכות הפסח. ברגע שאנחנו עושים כל שביכולתנו, את מה שמוטל עלינו, התפילה והבקשה שלנו לעזרה משמים נשמעות הרבה יותר משכנעות.
רבי יוסף חיים מבגדד, ה"בן איש חי" המפורסם, המחיש עיקרון זה עם משל קצר שנאמר תחילה על ידי רבי יעקב עמדין זיע"א.
מאמרים נוספים בנושא:
ראובן ושמעון היו שני מלחים יהודים שהפליגו בספינה בים התיכון. מזג אוויר סוער תפס אותם באחד הימים וסערה שטלטלה את הספינה גרמה לה להתהפך ולהתפרק. אנשי הצוות קפצו במהרה לסירות ההצלה, אבל ראובן ושמעון קפצו מאימת הגלים הענקיים לתוך הים הגועש. אל חופי ספרד הם נסחפו מספר חודשים אחרי שהאינקוויזיציה הספרדית החלה להלך אימים על אזרחיה היהודים. באופן טבעי, המצב הזה לכשעצמו היה סכנה גדולה עבור כל יהודי, אם היו נתפסים שתי ברירות קשות היו עומדות בפניהם: למות או להמיר את דתם.
ההחלטה להיפרד הייתה הפתרון הטוב ביותר שחשבו עליו השניים, וכל אחד פנה לדרכו. מספר שבועות לאחר מכן הם נפגשו בנמל לפני שעלו לספינה שתיקח אותם הביתה, לטורקיה ארץ מולדתם. ההתרגשות הייתה רבה, חודש ימים הם לא נפגשו והיה הרבה מאוד מה לספר אחד לשני.
"למזלי" החל לספר ראובן לחברו שמעון את שעבר עליו, "הייתי בבית בו לא היה בשר טרף. ביום שעזבתי הודיתי לבעל הבית על האירוח הנפלא. ואז המארח הפתיע אותי, 'תראה, איש יקר', הוא אמר לי בלחש, 'תמיד אתה מוזמן לכאן, אחי. שמתי לב איך אתה נוטל את ידיך לפני שאתה אוכל לחם וכיצד אתה נוטל אותן בצאתך מבית הכיסא. אני רואה את האור בעיניך, את הניצוץ המיוחד הזה. אני יודע שאתה יהודי. גם אני. אני אנוס – בחוץ אני מתנהג כקתולי, אך בתוך ביתי אני יהודי ששומר את היהדות שלו. לא תמצא בביתי שום דבר שאינו כשר. שמחתי מאוד שנפלה בחלקי הזכות לארח אותך בביתי'", סיים ראובן את דבריו עם חיוך על פניו.
לשמעון לא היה כזה מזל. המארח שלו היה קתולי אדוק שאהב מאוד בשר טרף. אחרי יום בו כמעט יצאה נשמתו מרוב רעב, הוא נשבר ואכל כל מה שהוגש לו בצלחת. כן, על פי ההלכה היה מותר לו, אבל הוא תהה בינו לבין עצמו כיצד זה שחברו ראובן זכה למארח עם מטבח כשר…
כשהם הגיעו לטורקיה שמעון פנה לרב הקהילה שלו, באיסטנבול, סיפר לו את מה שקרה להם בים ובספרד, אך בעיקר, ביקש לדעת למה ראובן היה כזה בר מזל והוא לא…
הרב הרהר מעט בדבריו של תלמידו, הביט בו, שוב הרהר ואז שאל, "האם אכלת משהו לא כשר אי פעם בחייך?"
שמעון ניסה להיזכר, לחשוב, לדלות משהו… "כן, אני נזכר. פעם הייתי בנסיעת עסקים ולא אכלתי במשך יום וחצי. עברתי ליד מסעדה לא כשרה ולא יכולתי לעמוד בפיתוי, נכנסתי והזמנתי ארוחה ששום דבר בה לא היה כשר".
"אתה מבין" אמר הרב, "אין עשן בלי אש. החבר שלך, ראובן, פחד מהחטא הזה ועשה כל שביכולתו להישמר ממאכלים אסורים. ומכיוון שנהג בזהירות משנה, שמרו עליו משמים ומנעו ממנו אוכל לא כשר. אתה שפחות נזהרת לא זכית לדרגת שמירה שכזאת".
מהמשל של ה"בן איש חי" אנחנו למדים שכל עזרה משמים שנבקש – אנחנו חייבים תחילה לעשות כל שביכולתנו, לתת לעצמנו את ההזדמנות הטובה ביותר. תלמיד לא יכול לצפות בטלוויזיה כל הלילה ולמחרת לבקש מהקב"ה שיעזור לו לעבור את המבחן בבית הספר. אדם לא יכול לשבת לשתות בירה כל היום בפאב ולבקש מהקב"ה שייתן לו פרנסה. אם לא עשה שום מאמץ, אז למה יקבל עזרה משמים?
על אותו משקל, כשאנחנו מבינים עד כמה חשוב חג הפסח לנשמה בריאה, ואנחנו עושים הכל כדי להוציא את החמץ מחיינו למשך ימות החג, השם בוודאי יעזור לנו. וכמו שמבטיחים לנו חז"ל – מי שנזהר בהלכות הפסח יזכה לעזרה משמים כל השנה.
אל תשכחו שחז"ל גם מתייחסים ליצר הרע כחמץ. בית ללא חמץ הוא בדיוק כמו נשמה ללא יצר הרע, וזה חופש אמיתי.
פסח כשר ושמח!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור