אצבע אלוקים

כולם נדהמו לשמוע, ועוד יותר –
לראות את הצילום. "זו אצבע אלוקים!",
נאמר לה. במקום בו כרתו את העצם
באצבע שלה, צמחה לה עצם חדשה
ממש יש מאין…

בשעת בוקר מוקדמת, לאחר שיעקב הלך לעבודתו, שמעה יפעת קול נפץ בחדר השינה. היא ראתה שבית המזוזה העשוי מזכוכית שהיה בחדרם נפל והתנפץ לרסיסים, ואילו קלף המזוזה היה חתוך לשניים. יפעת, שבאה מבית מסורתי, פחדה לגעת בקלף. היא התקשרה מיד לבעלה וסיפרה לו בבכי מה שקרה, ויעקב אמר לה לקחת את המזוזה לרב שממנו רכשו אותה. הרב הביט במזוזה החתוכה לשניים ונדהם: "איני מבין זאת… מי ייקח מספריים ויגזור מזוזה באמצע?… זה נראה לי לא נורמאלי…". יפעת פנתה לרבנים נוספים וכולם הביעו פליאה מהולה בדאגה. תגובתם הלחיצה את יפעת. בסופו של דבר, יפעת ובעלה רכשו מזוזה אחרת ואת המזוזה החתוכה שמרו בביתם, אך היא נעלמה.

ארבעה חודשים לאחר מכן, החלה יפעת לחוש כאבים חזקים באצבע יד שמאל שהתנפחה והאדימה. בתחילה לא התייחסה לכך, עד שערב אחד ספגה מכה וכאבה גבר. הרופא הביט בצילום שעשתה ואמר שהוא מזהה שבר וגם רואה הצללה עגולה וגדולה בצבע שחור, אך אינו יודע במה מדובר. הוא הפנה אותה לבית החולים "העמק". ושם, המומחה שהתבונן בצילום לא אמר דבר, אלא היא הזמין חמישה רופאים נוספים שהסתודדו ביניהם מעל לצילום. כעבר עשר דקות ניגש אליה הרופא ואמר: "תשמעי גברת אזולאי. יש לך משהו בתוך האצבע…". "אתה מוכן להסביר לי מה זה?" ביקשה יפעת לדעת. "תשמעי", השיב הרופא לשאלתה, ואז אמר: "מדובר בגידול…"

ברגע שיפעת שמעה את המילה "גידול" בוקעת מפי הרופא, הרגישה שכל העולם השחיר. אך לאחר שהתעשתה, שאלה את הרופא: "דוקטור, אתה יכול לומר באיזה גידול מדובר?"

"אנחנו לא יודעים בדיוק, רק אלוקים יודע…"

באותו לילה לא הצליחה יפעת להירדם. כל הלילה הרהרה על המחלה הארורה, ועל כך שהיא עומדת בודאי למות ובכתה ללא הרף. למחרת, יפעת חזרה לרופא והוא הפנה אותה למחלקה האורטופדית-אונקולוגית בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. לפני הפגישה הרגישה יפעת שהיא חייבת להיאחז במשהו והחלה לקרוא תהלים. כל השבוע עבר עליה בקריאת תהלים מתוך בכי. באותו שבוע ירדה במשקלה בארבעה ק"ג, היא לא אכלה וכמעט שלא שתתה. לא היה לה חשק לשום דבר.

היום המיועד הגיע. הרופא הביא מודל של כף יד העשויה מפלסטיק והורה על המקום המדויק של הגידול המסתורי ואמר: "עכשיו תצטרכי לעבור סידרת בדיקות לא פשוטות בבית החולים "העמק" כדי שנדע בבירור מה יש לך". יפעת החלה בסדרת הבדיקות ולאחר חצי שעה של צילומים בלתי פוסקים, הודיעו לה שבעוד חודש תגיע התשובה. לאחר שבוע נכנסה לבדיקת אם.אר.איי. היסודית והקשה יותר. הכניסו אותה למין מנהרה והורו לה שלא תזוז כלל במשך שעה ורבע. מהרגע שנכנסה לתוך המכשיר הענקי, לא הפסיקה לומר בליבה את הפסוק "שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד" עד לסיום הטיפול. היא חזרה עליו לפחות אלף פעמים. בסיום הודיעו לה גם הפעם שהתשובה תגיע בעוד חודש.

כעבור חודש התקשרה הרופאה מעפולה והודיעה ליפעת שהגיעו כל צילומיה וכי עליה לקחתם בעצמה ל"איכילוב". יפעת ניסתה להתבונן בביתה בצילומים. אחד מצילומי האם.אר.איי הראה עצם ענקית מחוררת. התמונה גרמה לה לפחד עצום והיא לא הייתה מסוגלת להביט ביתר הצילומים. מאותו רגע החלה להתפלל ללא הפסק ולא הניחה את התהלים. כמו כן נטלה סידור וקראה בתמימות את התפילות כסדרן. בעלה המסור לא עזב אותה לרגע ובכל צרתה לו צר.

יום הדין הגיע. הפרופסור התבונן בכל הצילומים, ואמר לאחר מחשבה ארוכה: "תשמעי, אני יודע מה זה, אבל אני לא בטוח במאת האחוזים, ולכן אסור לי לומר לך כלום…", יפעת החלה להילחץ: "אבל תגיד לי משהו… לפחות תגיד אם אני יכולה להמשיך לנשום או לא…", אך הרופא בשלו: "אני מצטער, איני יכול". "אז מה עושים?" שאלה יפעת שלא ידעה מה עליה לעשות. "נקבע לך בדיקת ביופסיה בעוד שבוע. אנחנו לוקחים דגימה מהגידול עצמו ואז אי אפשר לטעות, אבל זו בדיקה קשה מאוד. תצטרכי להתאשפז לפני שנערוך אותה".

השבוע התמלא בתפילות ותחנונים, ובהדלקת נרות. יפעת קיבלה על עצמה שלא תפסיק להתפלל. כאשר הגיעה לבדיקה המכרעת, השכיבוה על מיטת סי.טי, קשרו את רגליה כדי שלא תזוז והביאו מכונת צילום גדולה. במרפאה נכחו חמישה אנשי צוות, כאשר ארבעה מהם מביטים במסכים בחדר השני. הרופא הזריק לה הרדמה מקומית באצבע ולאחר מכן לקח מחט ענקית כמו שיפוד וחיבר אותה למכונה שהייתה מעל יפעת. המחט נכנסה בתוך אצבעה, ממש בתוך הגידול. למרות ההרדמה חשה יפעת כאבי תופת והחלה לצרוח, אך הרופא התרה בה שלא תזוז. לאחר כרבע שעה הוציאו מאצבעה נוזל שקוף. כשהבדיקה הסתיימה הובילו אותה על מיטתה למחלקה מכיוון שלא הייתה מסוגלת לזוז. הרופא הודיע לה שישלח את הבדיקה לירושלים ובעוד כחודש ידעו במה מדובר.

היה זה החודש הקשה ביותר בחייה. יפעת הרגישה שעליה לעורר על עצמה רחמים, ובמשך כל החודש נסעה לקברי צדיקים, לרבי שמעון בר-יוחאי, לרבי מאיר בעל הנס ובכתה בפניהם. חסיד חב"ד פתח עבורה את "אגרות הקודש", קרא ואמר לה: "את תעברי ניתוחים קשים, אבל תצמח לך ישועה". אבל יפעת לא נרגעה.

כך עבר לו החודש בפחדים ותחינות, ולקראת סיומו התקשרה פנינה, מזכירת המחלקה. "התשובה הגיעה", אמרה ליפעת בשיחת הטלפון, "עלייך לבוא לכאן. אי-אפשר לדבר עליה בטלפון…" יפעת הייתה בטוחה שהגיע הקץ. "אני קובעת לך תור למחר…" המשיכה פנינה את דבריה. "מה? זה כל כך דחוף?…" שאלה יפעת בחרדה. "מחר את חייבת להגיע לכאן!" השיבה פנינה.

הפחד הגיע לשיאו. ‘הסוף שלי הגיע’ חשבה בליבה. שוב עבר עליה ליל נדודים. בעלה הודיע למפעל בו עבד שהוא לא יגיע מחר ואביה התייצב בביתם מוקדם בבוקר כדי להסיעם ל"איכילוב". הם חיכו מחוץ לחדרו ואז שמעו את האחות מכריזה ברמקול: "אזולאי יפעת – להיכנס לחדר!"… אבל יפעת לא הייתה מסוגלת לזוז. בעלה סייע לה והם ניגשו ברעד לחדר הרופא כדי לשמוע את גזר הדין הנורא. האב, שאחותו נפטרה בגלל המחלה הידועה, נשאר לשבת בחדר המתנה כשהוא חיוור ומצפה לגרוע מכל. ואז התיישב הרופא מולם: "תשמעי גברת אזולאי… הגידול שיש לך באצבע הוא גידול… שפיר". ברגע שיצאה מפיו המילה "שפיר" כל המציאות השתפרה! כל כובד העולם נעלם. יפעת חשה שהשם מחבק אותה בזרועותיו הבלתי נראות ומעניק לה חיים. "מה, דוקטור? באמת?! באמת?!…"

יפעת קראה לאביה שהמתין בינתיים בחוץ וסיפרה לו באושר את הבשורה. לאחר מכן הסביר הרופא שאמנם אין חשש לחייה, אבל בכל זאת מדובר בגידול ויש להוציאו בהקדם בניתוח כדי שלא יפגע באצבעה. כעת עברה החרדה מהגוף כולו, מהחיים כולם, לאצבע הקטנה ביד שמאל. הרופא אמר שעליו לגרד בניתוח את הגידול וקבע עבורה תור.

כאשר חזרו לביתם חגגו ורקדו. יפעת המשיכה להתחזק עם תפילותיה מיום ליום. יום לפני הניתוח יצאה שוב עם בעלה ואביה, אושפזה ועברה סידרת בדיקות. למחרת התבצע הניתוח בהרדמה מקומית. לאחר מכן אושפזה יפעת במשך שבוע ושוחררה לביתה. לאחר שהצרה חלפה, האמונה שככה מעט. היא הבינה שהאמונה בהשם נועדה לעזור לאדם בעת צרה קשה ותו לא, לכן אין צורך להתפלל יותר.

ואז החלה אצבעה להתנפח שוב, ושוב חזרו אליה הפחדים.

יפעת התקשרה לבית החולים, הגיעה לבדיקה וקיבלה הפנייה לצילום. הרופא התבונן בצילום ואמר לה: "הגידול חזר וכעת הוא גדול יותר. הוא מתפרס על כל חתיכת העצם שנשארה. אנחנו חייבים לכרות את כל העצם! יש לעשות ניתוח נוסף, והוא יהיה קשה. לאחר שנוציא את העצם, נכניס לתוך האצבע פלטינה". לשמע הבשורה חזרה יפעת לביתה וכאשר נטלה את התהלים לידיה, אמרה בבכי: "אני מבקשת ממך סליחה. כשעבר לי הגידול בפעם הקודמת והבנתי שהכל הסתדר, שכחתי ממך לגמרי… אני מבקשת שתרחם עלי ותעשה שאגמור עם הסיוט הזה. הפעם אני מבטיחה לך שהתהלים לא ירד לי מהיד ואקבל עלי עוד קבלות. בבקשה תרחם עלי…"

הניתוח נערך בהרדמה כללית וכרתו ליפעת את העצם של אצבעה שהייתה במצב גרוע, ובמקומה הכניסו לאצבע שתי פלטינות. כאשר התעוררה וראתה מבעד לתחבושות את קצה הפלטינה, החלה לבכות: "איך אוכל לחיות עם הדבר הזה שיוצא לי מהאצבע…"

כעבור חודש חזרה יפעת לביקורת. כשהבין הרופא, אחרי שהתבונן היטב בצילום שאין שום גידול, אמר שיש לתכנן השתלת עצם במקום הפלטינות. נקבע לה ניתוח שבו יגרדו עצמות מאגן ירכיה וישתילו אותן בחלל החסר. בתקופת ההמתנה, כשלושה חודשים, יפעת החלה לחזור בתשובה, היא עדיין לא שמה כיסוי ראש ולבשה חצאית. בסיום התקופה הגיעה שוב לבדיקה שלפני הניתוח כדי לוודא סופית שהגידול לא חזר. לאחר שעשתה צילום, נכנסה לחדרו של ד"ר קולנדר, המומחה הארצי. הוא שתק ולא הוציא הגה מפיו. "דוקטור, בבקשה ממך, מה קרה?" שאלה יפעת בלחץ. "אני צריך להתייעץ" השיב לה. "מה קרה??" שאלה שוב יפעת, אך הרופא פנה לחדר הסמוך ומשם התקשר לרופא נוסף במיאמי. כשסיים, חזר לחדרו ואמר יפעת:

"קרה לך נס רפואי!"
"מה?"
"העצם שלך צמחה!"
"אתה בטוח?"
"כן, תסתכלי!" והגיש לה את הצילום.

יפעת נדהמה לראות את העצם של האצבע שנכרתה צצה, ממש יש מאין! באותו רגע הזריק הרופא ליפעת זריקת הרדמה מקומית ושלף עם פינצטה את הפלטינות. הכאבים היו עזים, והיה צורך לעצור את הדם השותת, אבל הכל הסתיים בטוב. כעת היה צורך לעבור גם ניתוח קוסמטי, אבל ליפעת לא נותרו כוחות נפש כדי לחזור למחלקה פעם נוספת. היא שבה לביתה וסיפרה בשמחה לבעלה ולהוריה על צמיחת העצם שאין לה שום הסבר. כולם נדהמו לשמוע, ועוד יותר – לראות את הצילום. היא התקשרה לרב שאמר לה: "זו אצבע אלוקים!"

בכל תקופת הטיפולים והניתוחים אסרו הרופאים על יפעת להתעבר. אך עכשיו, לאחר שעברו שנתיים, והעניין הסתיים בכי טוב, החליטה שהיא רוצה להתעבר, אך לא זכתה להיפקד. היא שכנעה במאמצים רבים את בעלה, שהיה מרוחק מקיום תורה ומצוות, שילכו יחד לסמינר סוף שבוע שנערך בזיכרון יעקב. הם הגיעו לסמינר ביום חמישי ובדיוק באותו ערב היה עליה לטבול. הרבנית המקומית לקחה אותה למקווה, שם טבלה והתפללה בבכי להריונה. ביום שישי שמעו רב שדיבר על מעלת כיסוי הראש ויפעת החליטה בהסכמת בעלה לקבל על עצמה לשים כיסוי ראש בימי השבת. באותו מעמד הניחה כיסוי וברכה ברכת "שהחיינו". "מה הדבר שאת הכי רוצה בו?" שאל הרב. יפעת לא חשבה הרבה והשיבה מיד: "הריון". הרב אמר בקול: "ברכה לזרעא חיא וקיימא!" והקהל ענה "אמן".

הם חזרו לעפולה. לאחר שבוע התקיים בביתם שיעור עם הרב מרדכי איפרגן. בסיומו נפגש הרב ביחידות עם המעוניינים וכאשר נכנסה יפעת, ביקשה שיברכם בפרי בטן, אך להפתעתה אמר לה הרב: "יפעת הוא ראשי תיבות יש פתאום עוּבָּר". יפעת לא האמינה כל כך, אבל לאחר כמה ימים ערכה בדיקה והתברר לה כי היא אכן מעוברת. לא היו מאושרים יותר מיפעת ובעלה… לאחר שקבעו תור אצל רופאת נשים, ולאחר שבדקה את ממצאי האולטרא-סאונד, אמרה להם הרופאה: "אני מבחינה בשק הריון, אבל איני רואה את העובר…" שוב החלו לצוץ בקרב יפעת הפחדים הרפואיים המוכרים. "תראי דוקטור" פנתה יפעת לרופאה, "אני אשתגע… אני לא יכולה לעמוד בעוד ניסיון בבתי חולים… מה עושים?…"

"נקבע לך תור לעוד שבוע, ואם עדיין לא נראה כלום פרט לשק, תהיי חייבת להפיל…"

יפעת חזרה בוכייה ומיואשת. באותו לילה חלמה חלום ובו ראתה בית כנסת מלא במתפללים, ורב הקורא בתורה עם האצבע המיוחדת לכך. לפתע הרב שואל: "מי זו יפעת?". "אני!" השיבה. "אני רוצה לקרוא לך מה שכתוב כאן בתורה: "הינך הרה ויולדת בן"… בבוקר, כשהיא מחוזקת יותר, התפללה יפעת והדליקה נר.

הגיע יום הבדיקה. יפעת הגיעה למחלקת האולטרא-סאונד כשהיא מפרפרת כולה, אך אז אמרה לה הרופאה, לאחר שבחנה את התוצאות: "או, ברוך השם! רואים עובר!"

בשעה טובה ומוצלחת נולד בן. בברית המילה שנערכה בעיתה ובזמנה נקרא שמו בישראל "שמעון", על שם רבי שמעון בר יוחאי, ולציון אינספור הפעמים שהשם שמע בקול תפילתה.

מכאן ואילך קיבלה יפעת על עצמה לשים בקביעות כיסוי ראש וללבוש חצאית, ואילו בעלה, שליווה אותה בנאמנות בכל שרשרת הניסיונות והניסים שעברה (שרק חלק מהם סופר כאן) החליט לחבוש כיפה, ללבוש ציצית ולהצמיח זקן. היה ברור לו שכל מה שאירע להם בשלוש השנים האחרונות היה ניסיון אחד גדול, שמטרתו האחת והיחידה הייתה שהם יזכו לחזור בתשובה שלמה.

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)