ארבעה מלכים

ארבעה מלכים יצאו למלחמה,
כל אחד בדרכו המיוחדת, ונחלו
ניצחונות והצלחות שאנו לומדים
אותם עד היום. מה היה סוד
ההצלחה שלהם?
 
 
אחת הטעויות הנפוצות של הדור הזה, היא המחשבה שאם אתה לא "מצליח" אז אתה לא שווה כלום. כאן, בעולם הזה, בני אדם שופטים אחד את השני על פי הצלחותיהם, אך בשמים, בבית דין של מעלה, זה לא הנתון על פיו הוא נשפט מסיבה אחת: ההצלחה לא תלויה באדם, אלא בורא עולם! הקב"ה שופט אותנו על פי הרצון שלנו. ואחרי ה-120 לא ישאלו אותנו למה לא הצלחנו, אלא למה לא רצינו להצליח?…
 
עוד טעות נפוצה בקרב רבים וטובים היא, הדעה הרווחת ש "כוחי ועוצם ידי עושים לי את החיל הזה". כשהם מצליחים, הם זוקפים את ההצלחה לעצמם, ועל הדרך מתמלאים בגאווה. הרגשת "כוחי ועוצם ידי" היא כפירה לכשעצמה במלוא מובן המילה, שהרי בורא עולם הוא זה ש"עשה עושה ויעשה את כל המעשים" כפי שמלמד אותנו הרמב"ם.
 
המדרש (ילקוט שמעוני, שמואל ב כ"ב, קס"ג) מספר לנו סיפור על ארבעה מלכים.
 
הקרב עם העמלקים הוביל לבזיזה והרס של העיר צקלג שבדרום יהודה. דוד המלך, מי שידוע באמרה המפורסמת שלו, "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" (תהלים יח, לח) יצא עם כוח צבאי קטן וקיים את דבריו – רדף את העמלקים ולא שב למקומו עד שהרג את כולם.
 
מאמרים נוספים בנושא:
הנוסחה הנכונה?
הניצחון  הקדוש
חמישה צעדים להצלחה
 
הצבא העצום של מצרים וסביבותיה, קרוב למיליון חיילים חמושים, היה בדרך ליהודה כשנכדו של דוד המלך, אסא המלך, שלט באותם הימים. כשראה את האיום המלחמה קרוב מתמיד פנה לבורא עולם ואמר לו, "ריבונו של עולם, אין לי את הכוח של סבי, אני לא יכול להרוג את האויב. אולם ארדוף אחריהם אבל אתה תהרוג אותם!" ובורא עולם ענה לתפילתו. צבאו הקטן של המלך אסא הביס מיליון חיילים חמושים ומאומנים.
 
המלך יהושפט, בנו של המלך אסא, הרגיש באיום הממשי שנשף על הממלכה מהגבול המזרחי, צבא של כמה עמים שהתלכדו כדי להילחם בו – עמון, מואב ואדום, מוכנים למתקפה על יהודה. גם יהושפט פנה לבורא עולם בתפילה ואמר, "ריבונו של עולם, אין לי את הכוח של סבי הגדול – דוד המלך, אני גם לא יכול להרוג או לרדוף אחרי האויב. מה שאני כן יכול הוא להלל אותך, לשיר לך ולשבח אותך ואתה תילחם את המלחמה!" ויהושפט ואנשיו פתחו בשירת הלל ושבח לבורא עולם, בתפילות ותחנונים שיעזור להם. בינתיים, תוך שהם מהללים ומתפללים, בורא עולם עשה להם את אחד הניסים המדוברים באותה תקופה: העמונים והמואבים חברו יחד, תקפו את האדומים והרגו אותם עד האחרון שבהם. אחרי שהרגו את האדומים העמונים והמואבים החלו להרוג אחד את השני עד שלא נותר מהם חייל אחד (דברי הימים ב, כ). מה הייתה הסיבה למלחמה המוזרה הזו? רק בורא עולם יודע…
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
השתדלות
להצלחה יש  מפתח
מקדם ההצלחה של רבי נחמן
 
המלך חזקיה, צאצא של המלך יהושפט, התמודד עם האיום הגדול מצד צבא אשור ממש בפתח דלתה של ממלכתו, מאיים לכבוש את ירושלים. אף הוא פנה לבורא עולם בתפילה ואמר, "ריבונו של עולם, אני לא יכול להרוג, גם לא לרדוף, אפילו לא לשיר! אני הולך לישון כי מחר בבוקר אני צריך לקום מוקדם וללמד תורה. והאויבים הרשעים  האלה – לטיפולך!". בבוקר לא נותר זכר מצבא אשור. בורא עולם שלח מלאך שהכה עד האחרון שבהם (מלכים ב יח, יז-יט).
 
על פי המדרש לעיל, נראה שהמלך חזקיה היה בדרגה הכי גבוהה מבחינה רוחנית, מכיוון שהוא לא היה צריך לעשות כלום והשליך הכל על בורא עולם וסמך רק עליו. נראה גם, שעל פי מדרש זה דוד המלך היה בדרגה רוחנית נמוכה מאוד כי הוא זה שעשה ההשתדלות הכי גדולה מכל שאר המלכים. האומנם? ההיפך הוא הנכון, דוד המלך היה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. הוא יכל לרדוף אחרי אויביו ולהשמידם בלי להרגיש "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", כי ידע היטב שבורא עולם הוא זה שנלחם בשבילו. ולמרות הניצחונות העצומים שנחל במלחמות הוא היה אדם עניו, עד שהחשיב את עצמו לתולעת (תהלים כב, ז).
 
המלך אסא ידע שהוא לא נמצא בדרגה של סבו, דוד המלך. אם הוא ישמיד את האויב במו ידיו הוא ידע שייפול לגאווה. אבל הוא ידע שהוא כן יכול לרדוף את האויב בלי להרגיש ש"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", וזה מה שהוא עשה.
 
המלך יהושפט ידע שהוא לא בדרגה של אביו המלך אסא. הוא ידע שגם אם ירדוף אחרי האויב הוא ייפול לגאווה. אבל אם הוא מהלל את הבורא, שר לו ומשבח אותו, זה הדבר הגדול מבחינתו ובורא ועלם כבר ישמיד את האויב. הוא היה בטוח שבעשייה הזו הוא לא ייפול להרגשת "כוחי ועוצם ידי".
 
המלך חזקיה, אדם כנה עם עצמו, הבין שכל השתדלות ומאמץ – אפילו הקטן ביותר, יגרמו לו להרגיש ש"כוחי ועוצם ידי עושים לי את החיל הזה", לכן החליט ללכת לישון ולהשליך את כל המלחמה על בורא עולם.
 
ביטחון אמיתי בבורא עולם לא אומר שאדם צריך לשבת בחיבוק ידיים, אחרי הכל אף אחד מאיתנו לא בדרגה של אחד מארבעת המלכים שהוזכרו לעיל. אנחנו צריכים לעשות את החלק שלנו, כשהחלק העיקרי הוא התפילה, לימוד התורה וקיום המצוות! זה מה שצווינו לעשות בעולם הזה. ובנוסף, ביטחון אמיתי בבורא עולם משמעו, שכל מה שאנו עושים לא גורם לנו להתמלא בגאווה או בתחושה של "כוחי ועוצם ידי", אלא הכל מכוחו של בורא עולם. וככל שנרבה בתפילות  אישיות לבורא עולם, כך נהיה כלים טובים יותר להצלחה האמיתית שניתנת לנו משמים, כי אם אדם זוקף את ההצלחות שלו לזכות בורא עולם הוא מצליח עוד יותר.
 
זה המסר שאנו למדים מארבעת המלכים, ויהי רצון שבורא עולם יקים את מלכות דוד המלך במהרה בימינו, אמן.