אשת חיל

הייתי צריך לשחרר את המיטה
ולהעביר את הארון למקום אחר.
בשביל זה צריך שני בריונים לפחות.
איזו אישה בעולם תוכל לעשות
את זה?!

בשעה טובה ומוצלחת זכיתי לשדך את בתי לבן-גילה. בגלל שדירתם השכורה הייתה קרובה אלינו, נאלצתי לטפל בכל ענייניה עד לחתונה.

הכל התנהל כשורה, פחות או יותר, עם עוגמות נפש סבירות. דאגתי לצביעת הבית ולהקמת קיר גבס שיחצוץ חדר גדול ויחלק אותו לחדר שינה ולחדר נוסף. מוצרי החשמל הגיעו שבוע לפני החתונה, אבל הריהוט התמהמה מאוד. בכל פעם המשלוח נדחה מסיבה אחרת. לבסוף, סוכם סופית שהרהיטים יגיעו ביום החופה. זה היה למורת רוחי. במקום להתכונן בבית לחתונה כראוי, היה עליי להתייצב בדירה ולהשגיח על הפירוק וההרכבה.

הגעתי לדירה בשעה אחת-עשרה בבוקר וראיתי את הפועלים פורקים את הרהיטים. אחד מהם היה ישראלי מלידה והשני עולה מרוסיה. במשך שעתיים הרכיבו את הספרייה, את שולחן השבת והכניסו את הכורסאות החומות כהות. לבסוף, הוציאו את חלקי ארון הבגדים הענקי והמיטות הכבדות והכניסו הכל לחדר השינה. החדר היה בעייתי בגלל קיר הגבס ששיווה לו צורה משונה במקצת.

"איך אתה רוצה לסדר את ארון הבגדים והמיטות?" שאל אותי המרכיב.

הראיתי לו מה שכבר סיכמתי עם בתי. הוא חייך חיוך רחב ואמר: "תגיד לי, השתגעת?!"

ביקשתי ממנו במבוכה שיציע סידור אחר והוא הציע סידור שונה לגמרי. לא ידעתי מה לעשות. השעה הייתה דחוקה והתקשרתי לבתי שהייתה אצל הספרית באותה שעה. היא לא הייתה מיושבת בדעתה, ואמרה לי לעשות כפי שסיכמנו בתחילה.

"אין בעיה", אמר המרכיב, "אבל תזכור שזה על אחריותך. אם זה לא ילך, אני לא מזיז את הארון מילימטר אחד! מי שלא רוצה לשמוע לי, זו הבעיה שלו". הוא הביט בפיאותי המשתלשלות ואמר בלגלוג קל: "אני רואה שהמומחיות שלך היא להתפלל. ההתמחות שלי היא להרכיב ארונות ולסדר אותם. כדאי לך לשמוע לי!"

לא ידעתי מה לעשות. האם לשמוע לפועל המלגלג עלי ברגע זה או לבתי שתכעס עלי אחרי החתונה? החלטתי שעדיף לי לעשות כדברי בתי.

אמרתי לו שיעשה כרצוננו והוא החל במלאכתו, כשהוא מזכיר לי שוב ושוב מי המומחה ושאין צעד חזרה. לאחר שהרכיב את הארון ניסיתי להזיז את אחת המיטות הכבדות כדי שיעמדו במקומן המתוכנן ונתקעתי. המרכיב החל לארוז את כלי עבודתו והביט בי בחיוך שהלך והתרחב.

"אולי תעזור לי?", כמעט התחננתי, "עוד ארבע שעות החתונה…"

"מי שלא שומע לי, שישלם את המחיר!", אמר והלך.

הבנתי שממנו לא יבוא עזרי. לאחר שעזב את הדירה ניסיתי להזיז פה, להזיז שם, וכלום לא עזר. הרהיטים נתקעו לגמרי. מיטה אחת נצמדה לארון והמיטה השנייה עמדה באלכסון. השידות הפריעו עוד יותר. אי אפשר היה להזיז כלום. הכל כבד, תקוע, בלתי אפשרי.

"ריבונו של עולם", אמרתי כשנזכרתי במומחיות שלי ונשאתי את עיניי לעבר התקרה הלבנה, "מה אני עושה? עוד שלוש שעות אני צריך לצאת לאולם בבני ברק. איך אשאיר חדר שינה של חתן וכלה במצב כזה?… עזרת לי למצוא חתן ראוי לבתי, תעזור לי לסדר להם חדר שינה נורמאלי…"

לא ידעתי מה לעשות. חשבתי לרוץ לרחוב מסוים, שבו נמצאים בדרך כלל משאיות הובלה קטנות וכמה פועלים בעלי שרירים. אולי הם יצליחו לחלץ אותי מהמצר. אבל מי יודע אם הפועלים נמצאים בשעת צהריים כזו. איזו בעיה משונה, ריבונו של עולם, בסך הכל אני רוצה לחתן את בתי בכבוד…

יצאתי מהבית כמעט בריצה והתחלתי ללכת לכיוון הרחוב שבו נמצאים הסבלים. בבית הפינתי הסמוך ראיתי איש צעיר משחק עם שלושה ילדים קטנים. האיש היה נמוך מעט, אבל נראה מוצק למדי. "תעשה לי טובה", פניתי אליו ואמרתי, "עוד שלוש שעות הבת שלי מתחתנת. סידרתי להם את חדר השינה ונתקעו לי הרהיטים. שום דבר לא זז…"

"מזל טוב", אמר לי כשהוא מביט בי בחמלה. "הייתי שמח לעזור לך, אבל אני עסוק עם הילדים…" נעצתי בו את עיניי בתחינה מבלי לומר מילה נוספת. "אבל אולי אשתי תוכל לעזור. היא מבינה בדברים האלה". הוסיף.

על מה הוא מדבר, חשבתי לעצמי, הרי הרהיטים תקועים לגמרי. צריך לשחרר את המיטה ולהעביר את הארון למקום אחר. אני צריך שני בריונים לפחות. איזו אישה בעולם תוכל לעשות את זה?!

הוא קרא לאשתו. מפתח הבית יצאה אישה צנומה עם מטפחת ראש. "כן, מה העניין?" שאלה את בעלה.

הרגשתי שאני עומד לצאת מדעתי. איך אני מבזבז דקות יקרות על ניסיון סרק כזה?! ואיך אישה צנומה יכולה לעזור לי?! חשבתי לומר תודה ולרוץ לעבר הרחוב הראשי, אבל הבעל הקדים אותי וסיפר לאשתו על צרתי.

"איפה הדירה?", שאלה.

ממש לא הבנתי מה קורה פה. חשבתי שהוא שולח את אשתו כדי שתייעץ לי איך להזיז את הרהיטים שנתקעו. ‘אולי היא מבינה בעיצוב פנים?…’ ניסיתי לתת לעצמי איזה טעם הגיוני…

האישה הצעירה נכנסה לבית והראיתי לה את חדר השינה התקוע. היא התבוננה כמה שניות ברהיטים והסבירה לי איך לדעתה צריך לסדר את החדר. הפתרון שלה היה שונה ממה שתכננתי וגם ממה שתכנן מרכיב הרהיטים המקצועי. לפני שהספקתי להגיב, היא ניגשה לארון הענקי והחלה להזיז אותו למקום אחר. נדהמתי מכוחה וניסיתי לעזור לה, אבל הרגשתי כמסייע שאין בו ממש. באותו רגע נכנס לבית בעלה שהחזיק בידו פעוטה ושני תינוקות נוספים התרוצצו לידו. הייתי בטוח שהוא יחליף את אשתו, אבל הוא עמד והביט בשתיקה.

לאחר שהאישה סיימה להעביר את הארון, הצליחה לחלץ את המיטה הכבדה התקועה והעבירה אותה למקום שתכננה. לפני שהבנתי מה קורה, המיטה השנייה הייתה מוכנה במקביל. אחר כך טיפלה גם בשידות. וכך, אחרי עשר דקות שבהן אני עומד בחדר כמו חפץ דומם, סיימה האישה הצעירה את המלאכה.

סידור החדר היה מושלם, ממש גאוני. לא ידעתי איך להודות לה ובקושי מלמלתי משהו על מצוות הכנסת כלה.

"אה, זה שום דבר. נשמח לעזור לשכנים החדשים שלנו", אמרה.

היא יצאה עם בעלה וילדיהם. נוכחתי לדעת שהמומחיות שלי היא באמת רק להתפלל. ליטפתי את זקני ונשאתי את עיניי לעבר התקרה הלבנה. נזכרתי שבתי מתחתנת בעוד פחות משלוש שעות, וידעתי בבירור: אדם לא יודע מנין יבוא עזרו, אבל מה שהכי בטוח הוא: שאין עוד מלבדו!

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)