אתה לא יכול לאכול כל היום שוקולד

הבורא לא ייתן לאדם להעביר את
חייו בטעותו ולהגיע לעולם האמת, ואז
להתמודד עם האמת שהכחיש כל
שנות חייו… אי אפשר לאכול שוקולד
כל היום ולחשוב שזה לא מזיק!

בשדי יער – פרק 72

כאשר הבורא רומז לאדם מה עליו לתקן – זוהי רחמנות גדולה! שהרי, איזה אדם ירצה לחיות כל ימיו בטעות? אדרבה, כל תענוגו צריך להיות רק מכל הרמזים שרומזים לו משמים כדי לכוונו ולתקנו מטעויותיו, מכיוון שכך הוא מתקדם ברוחניות ומשפר עוד ועוד דברים. לכן, כל בר דעת שרואה שיש לו ייסורים – מודה מאוד לבורא שמעמיד אותו על טעותו, וכאשר ניגש לעשות חשבון נפש הוא בכלל לא חושב על הייסורים, אם יסורו ממנו או לא, מכיוון שרק דבר אחד מעניין אותו: מהי האמת? היכן אני טועה? אדם כזה בודאי מוצא מה עליו לתקן כי זהו כל רצונו, ו"בדרך שאדם רוצה – מוליכין אותו".

מה שאין כן לגבי אותו אדם שעושה "חשבון נפש" רק כדי להיפטר מהייסורים. אדם כזה לא אכפת לו שהוא טועה וגם לא אכפת לו לחיות בשקר. הוא רק רוצה שקט, שכל הייסורים יעזבו אותו, לכן הוא "מוכן" גם לעשות תשובה. עם גישה כזאת יהיה לו קשה מאוד למצוא ולגלות מה עליו לתקן, מכיוון שהוא לא מעוניין באמת, לתקן את חייו או להסתכל על תכליתו.

לכן רואים ממש בחוש, אנשים – שלמרות ההתבודדות שהם עושים – הדינים רק מתגברים עליהם, השם ישמור. הם, למעשה, רוצים שהשם יוותר להם, וזהו כאמור פגם גדול מאוד, ועל זה אמרו חז"ל: "כל האומר הקב"ה ותרן – יוותרו מעיו" ר"ל. מדוע? משום שלומר שהקב"ה ותרן זה לומר, במילים אחרות, שהוא אכזרי, חס ושלום.

ועל דרך משל: ילד רוצה לאכול שוקולד כל היום, ואביו מוותר לו. האם אבא כזה רחמן? לא, הוא אכזרי! הוא מניח לילדו להזיק לעצמו. כך הוא הדבר עם בורא עולם – אם יוותר לאדם ויניח לו להישאר בטעותו, האם זו רחמנות? ממש לא. הבורא לא ייתן לאדם להעביר את חייו בטעותו ולהגיע לעולם האמת, ואז להתמודד עם האמת שהכחיש כל שנות חייו… כי לאכול שוקולד כל היום זה בודאי מזיק!

לכן עונשו של האומר שהשם הוא ותרן הוא במעיו – מידה כנגד מידה, משום שהמעיים הם מקום הרחמים, כמובא באידרא רבא ופסוק: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו, נאום ה’" (ירמיהו ל"א). הפסוק מקשר את הרחמים למעיים. לכן, אדם שעשה מידותיו של הבורא אכזרי חלילה, מרמזים לו על כך במעיים – שם שורים הרחמים. ומכיוון שהוא פגם ברחמים נפגעים מעיו.

עתה, אם הגענו למסקנה שאדם בר דעת שמח בייסוריו, בודאי לא יחכה לייסורים שיבואו עליו, אלא מקדים להם את חשבון נפש ותשובה בכל יום. אדם שלא עושה כן סותר את עצמו. כי מצד אחד, הוא רוצה את האמת ומאוד רוצה לתקן את עצמו כבר בעולם הזה, לא לחכות לעולם הבא כדי לראות ולהבין שהוא טעה, והוא יודע שאין ייסורים ללא עוון ומאמין שהשם לא ותרן. ומצד שני, הוא מחכה לקבל "מכות" כדי לעשות תשובה… למה? למה לחכות עד שתקבל מכות שיעוררו אותך מלמעלה?

דומה הדבר לאסיר ששר המשפטים נותן לו אפשרות לשפוט את עצמו, ואז לא ישפטו אותו בבית הדין. כך הוא האדם ששופט את עצמו – אין שום סיבה לתת לו ייסורים. זאת נקודת ביטחון עצומה שאכן יש לאדם דרך לחיות חיים יפים בלי שישפטו אותו כלל מלמעלה, משום שהוא שופט את עצמו.

לכן כל אדם צריך להיות אמיתי ולבדוק תמיד עם עצמו, האם הוא יכול לחיות חיים ללא ירידות, ללא כישלונות וללא חטאים? ברור שלא. כל זמן שאדם לא הגיע לענווה של משה רבינו – להיות דבק בהשם בלי הפסק של נשימה אחת, הוא מנותק מהשם ויהיו לו ירידות. זאת, משום שהגאווה היא השורש והעיקר של היצר הרע, לכן כל זמן שיש לו אפילו קרטוב גאווה – הוא יחטא! ובורא עולם יודע כל זאת. הוא יודע מהו מקומו של כל אדם ואדם, לכן הוא לא מצפה שהאדם לא יחטא. אבל הוא כן מצפה שיעשה תשובה!

על זה הרחבתי מאוד בספר בגן האמונה המבואר, שהקב"ה אומר לאדם: בני! לבקש ממך לא לחטוא בכלל – אני יודע היטב שאתה לא מסוגל. אולם, לבקש ממך שעל כל פעם שחטאת תעשה תשובה – את זה אתה כן מסוגל לעשות.

לכן, כאשר אדם שופט את עצמו בכל יום, אז אפילו שהוא לא מספיק להתפלל על הכל ולשפוט את עצמו על הכל – זה כבר ממתיק מעליו את כל הדינים.

ושוב אנחנו מגיעים למסקנה הברורה: שיש לאדם דרך לחיות חיים טובים ויפים על ידי היסוד ש"אין ייסורים ללא עוון", כי כאשר יעשה תשובה בכל יום על היום האחרון, לפני שיקבל ייסורים על העוונות שעשה ביום האחרון – בודאי לא יהיו לו ייסורים.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)