באדום – לא עוברים!

הרמזור, כמו שכולנו יודעים, מסדר
את התנועה. קובע מתי יסעו מכוניות,
מתי יעצרו ומתי הולכי הרגל יחצו את
הכביש. היעלה על הדעת להתלונן על
הימצאותו בצמתים המצילה חיים?
 
 
בספרו "מחנה ישראל" כותב ה"חפץ חיים" זצ"ל את הדברים הבאים: "עוד צריך האדם לידע, שעיקר הטובה השלמה העתידה בימי הגאולה, יהיה מגיע לכל אחד כפי גדר האמונה וההתחזקות שהיה לו בקב"ה בעת הגלות. שאם רפה ידו, אז חס וחלילה מתבזבז על ידי זה שולחנו לעתיד לבוא. ואם הייתה אמונתו שלמה בקב"ה, להתבונן תמיד בכל העניינים שאירעו לו, שבודאי עושה עמו השם לטובה, יתרומם עבור זה מדרגתו מאוד מאוד לעתיד לבוא ויהא שולחנו שלם מכל טוב".
 
בשעת גלות והסתר קשה פי כמה להאמין. כשקרני השמש מכוסות בעננים שחורים קשה להבחין בפרחים הססגוניים, אך זה לא סותר את העובדה שהם קיימים. לא בקלות נוכל לשים לב לטוב שמסתתר, אך צריך לזכור שהוא נמצא. ובקרוב, כשתזרח השמש ותצא מבין העננים נוכל גם לראות את כל היופי בצורה מוחשית.
 
שאלות ותמיהות כואבות נותרות להן בחלל האוויר ללא מענה. "מדוע פלוני חולה? הרי הוא עשה רק טוב, ואם כן, למה בא עליו העונש הזה?" או "מדוע אין פרנסה ואנשים נמקים בעול החובות?"
 
אכן, קשה מאוד למצוא את הטוב המסתתר בכל דבר, ואין תשובה בדרך הטבע שתוכל להסביר מה קורה פה. המילה היחידה שיכולה לסייע להבין היא אמונה. כשיהודי בוטח בבורא בדיוק כאבא שדואג לו וחפץ בטובתו, הוא יודע בוודאות שכל מה שנעשה עמו נועד להיטיב לו.
 
לא פעם נתקלנו בילד הממרר בבכי בגלל שאביו לא נתן לו 'חופש תנועה' ברחוב – לנסוע עם הבימבה לעבר הכביש, או באותו ילד במכולת שאמו לא נכנעה לקנות לו ממתקים (ולא שהוא לא קיבל).
 
מוחו של הילדון מוגבל והוא לא מודע לסכנה האורבת בכביש, או עד כמה מרשמלו דביק יכול להיות מזיק. הוא חושב שהוריו רעים בגלל שאינם מרשים לו לעשות ככל העולה על רוחו, בעוד ההורים רק רוצים את טובתו! ולפעמים טובת הילד היא לאו דווקא מה שנראה לו טוב.
 
פעם התארח יהודי רחוק מתורה ומצוות בביתו של הרב לסעודת שבת. הסעודה התקיימה ברוב פאר והדר ואווירה שבתית מקסימה שרתה על כולם. לפתע שאל האורח את הרב: "מדוע ישנם כל כך הרבה איסורים בשבת?"
 
"איסורים?!" תמה הרב, מעולם לא שם לב שישנם הגבלות כה רבות בשבת. "מה שהשם אסר עלינו נועד אך ורק בכדי להיטיב עימנו, כדי שמנוחתנו בשבת תהיה באמת מושלמת ולא תופרע על ידי עבודות ומטלות שונות שנצטרך לבצע. הכל בשביל שנוכל לקיים את הנאמר: "כל המתענגים בה, יזכו לרוב שמחה" ו"שנה בשבת תענוג". נהיה רגועים ופנויים לשבת בחיק המשפחה, לאכול מעדנים ולשיר בצוותא. צריך רק להודות להשם על כך שאסור לבשל, לברור ולזרוע וכו', שאז שבת הייתה הופכת לעוד יום עבודה בלי כל הבדל וייחודיות. והרי זה היום שמבדיל אותנו מכל העמים, כבניו האהובים של הקב"ה"…
 
על אותה דרך, כל מצוותיו של הקב"ה הן הנחיות ותמרורים בדרך. נתאר לעצמנו צומת גדול שיום אחד הפסיקו לעבוד בו כל הרמזורים. האנדרלמוסיה ששוררת שם פשוט לא ניתנת לתיאור. מכוניות מהססות לנסוע וכשסוף סוף אחת מתחילה לזוז, היא מגלה משאית שמתקדמת לעברה. עוברי הדרך אינם יכולים לעבור את הכביש, מפני שהמכוניות לא נותנות להם הזדמנות. בקיצור, בלגאן שלם.
 
הרמזור נועד כדי לסדר את התנועה. לקבוע מתי המכוניות שבנתיב אחד יכולות לנסוע ומתי אלו שבנתיב הנגדי, מתי יש לעצור ומתי אפשר לעבור. ואין לחצות באדום משום שזוהי עבירת תנועה. האם יעלה על הדעת להתלונן על המציאות המכריחה לעמוד ולבזבז כמה שניות מתוך מרוץ החיים? חס וחלילה. הרי ציות לכללים יכול להציל חיים ולחסוך הרבה מאוד צער ועגמת נפש.
 
להבדיל, כך הן התורה והמצוות שנתן לנו הקב"ה, שניתנו לנו על מנת לסדר את חיינו בצורה הטובה ביותר. בדרך שעל ידה נזכה לחיים המאושרים והרגועים ביותר. ומי אנו שנהין להתמרמר או לתנות על עודף האיסורים?!
 
הן האיסורים והן הייסורים באים כדי לעזור לנו, ועלינו לציית למצוות הבורא ולקבל באהבה את כל מה שהביא ומביא עלינו, שכן הכל נועד לטובתנו, כולל גם את מה שאיננו מבינים. וכאשר האדם מקבל באהבה את הייסורים, כשם שהוא מקבל את הטובה, זה מעלה אותו לדרגה גבוהה ביותר, משום שזה מצביע על מידת אמונתו. ולא רק כשהוא מבין הוא שמח, אלא גם בזמנים שאינו מבין הוא יודע להודות ולשמוח.
 
נתבונן על מה שקרה עם איוב: אלמלא קרא תיגר כשבאו עליו ייסורים, אז כמו שאנו אומרים בכל יום בתפילה: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב" היינו אומרים גם "אלוקי איוב". והרי זה ממש מפליא, כי מי כמונו יודעים מהי גדלותם של האבות הקדושים. ולא רק, אלא כמה שאנו חושבים זה עדיין לא אפס קצה מצדקותם. והנה, איוב היה אמור להיות חלק נוסף ובלתי נפרד מן האבות מכיוון שסבל כל כך הרבה ייסורים ונתנסה באין ספור ניסיונות. אך הוא לא זכה לכך משום שלא קיבל אותם באהבה ובאמונה שהם אך ורק לטובתו, ובאים עליו מאת הקב"ה בהשגחה פרטית ומופלאה.
 
הוא קרא עליהם תיגר ותמה מדוע זה מגיע לו דווקא ושאל: למה? כשכוונתו הייתה: מדוע? אך האמת היא, שכל יהודי בעת שבאה עליו צרה ואפילו קטנה יש לו לשאול: לְמה? כלומר: בשביל מה. לאיזה צורך השם הביא עלי את המקרה הנוכחי? בודאי הוא רוצה לרמוז לי שאתחזק בנושא מסוים הקשור לאותו דבר.
 
יהודי ששואל מדוע השם הביא עליו כאב מסוים, או קושי, תוך כדי התמרמרות ותלונה על כך שהעונש כלל לא מגיע לו נקרא כופר. תכלית הכפירה היא שאלתו בכעס: "למה דווקא לי, הרי אני משתדל הרבה יותר מחברי בקיום ציוויו של הקב"ה. אז למה הוא לא קיבל את העונש?"
 
זוהי אינה דרך האמונה בקב"ה, שכן אין זה מתפקידנו לדרוש ולחקור אחר מעשיו, אך מותר ואף טוב שנשאל מה השם יתברך רוצה מאיתנו כעת, מה העונש בא לרמוז לנו. ידועים סיפורים רבים בנושא על גדולי ישראל שבחלקם לא דרשו כלל ברופאים. ותמיד לפי מקום הכאב היו מחפשים במה נהגו שלא כשורה באותו איבר כואב, וחזרו על כך בתשובה ובסייעתא דשמיא נרפאו. לדוגמא: כאב שיניים על אכילה שאינה בקדושה, או דיבורים אסורים וכדומה.
 
בתקופה של חזקיהו המלך היה ספר רפואות שבו היה מענה לכל חולי. ראה המלך שהעם שוכחים בעקבות ספר זה את בורא העולם, לא מתפללים לרפואה ולא שבים בתשובה, אלא מיד פותחים את הספר ומרפאים את עצמם. מה עשה? גנז אותו כדי שכולם ישובו אל השם.
 
נוכל לראות, לעומת איוב, שדוד המלך זכה להיות רגל רביעית במרכבה יחד עם האבות הקדושים. וזאת, דווקא מהסיבה שבשלה לא זכה איוב. דוד המלך הצטיין מאוד בקבלת הייסורים באהבה והיה מצדיק את גזר הדין שנקבע לו משמים – להיות נרדף ומושא ללעג ולקלס, נודד ממקום למקום באין מנוחה לרגליו.
 
לא לחינם זוכה אדם לעלות לדרגה כה גבוהה, משום שקבלת עונש או בזיון באהבה הם מעלות עצומות, וכל ניסיון שאדם צולח גורם לקב"ה נחת רוח עצומה.
 
השם יזכה אותנו שתזרח לנו השמש ממעל ולא יעיב עליה שום ענן שחור, ושנראה בצורה מוחשית את הדברים הרבים והמקסימים שקיבלנו ונודה בלי סוף לבוראנו!
 
 
* * *        
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא – "לייזר בימס"