באומנות כמו באומנות

ישנו משפט החרוט במוחי אותו אמר אלדד זיו בתוכנית שלו "כרטיס לשניים": "באומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה".

המשפט הזה ועוד דומים לו, כמו אלו שהשוו אומנות לכאוס בפרסומת שראיתי השבוע על תחנת אוטובוס מחוץ לסינמטק תל אביב, מצביעים על מגמה מסוימת בה אנשים העוסקים ביצירה לא מוכנים ליצור תחת מגבלות או גבולות.

הקונספט הזה מגיע, לדעתי, מהמקור של היצירה – הדמיון, שם כביכול אין לאדם גבולות והוא יכול לעוף למחוזות רחוקים ללא הגבלה.

האומנם?

מאמרים נוספים בנושא:

על כנפי הדמיון

כשהדמיון הוא המנהל

הכל טוב, השאר דמיונות

אם נתבונן לעומק, האם נצליח לגלות שבדמיון אין לנו הגבלה?

בעיני זוהי גם אשליה, כי בוודאי שהדמיון שלנו מוגבל למה שנוכל לתפוס בו, מכיוון שישנו מקום שאפילו הדמיון שלנו לא יכול להגיע אליו, כמו למשל, בהבנה וההכרה של הדמות האלוקית שהוא בלית תפיסה כלל. הדמיון, אם כן, מוגבל למחוזות המוכרים לנו. זו אחת הסיבות שאנשים רבים משתמשים סמים – כדי לפתוח את התודעה לעוד מחוזות שלא הצליחו לפצח בכוחות עצמם. אך גם אותם מחוזות שהסמים יכולים לפתוח מוגבלים בעצמם, ויש עוד אינסוף שקיים, לשם הגישה של המוח האנושי מוגבלת.

אז גם לדמיון האנושי יש גבול.

גם ביצירה עצמה יש לנו גבולות רבים – פיזיים וטכניים, כמו הקנבס, החומר, החלל, הסולמות המוסיקליים, הכלי, הבמה, הקול, הגוף האנושי ועוד. הפלא הגדול הוא, שצריך לעבוד וליצור מתוך הגבולות והמגבלות הללו, וככל שאנחנו מותחים את הגבולות הללו זה מרשים ומעשיר את האומן ואת הצופה.

וזו חכמה גדולה: ליצור מתוך הכללים והחוקים, ולהצליח להביא את הקול הייחודי שלך מתוך האפשרויות המוגבלות שניתנו לך.

מהמקום הזה אפשר ליצור בחופש מוחלט, מתוך ההבנה וההכרה בגבולות שקיימים באופן טבעי בעולם, ובתוך המסגרת הזו לעוף ולהשתולל כאוות נפשך ככל שיד הדמיון תאפשר לך להתחבר למחוזות עמוקים בלב ובנפש, כמובן, בתחושת שחרור אינסופית.

נאמנות היא ערך עליון וחשוב, אך גם במידה הזו יש סדר עדיפויות. ישנם מעגלים של קרבה והנאמנות אליהם מתווסתת בהתאמה – בן הזוג, הילדים, ההורים, האחים, המשפחה הקרובה, הרחוקה, שכנים, הקהילה, בני הישוב שלך, אזרחי המדינה, החיות, הצמחים, האדמה וכן הלאה.

אולי גם זה יעניין אתכם:

אומנות החזרה

להקשיב זאת אומנות

הגבול של הים

השמים הם הגבול

המקום שאין בו גבולות

לכל אחד יש, כנראה, סדר עדיפות שונה במעגלי הנאמנות והקרבה, לכן נוצר לפעמים בלבול וכעס בשיח האישי והציבורי.

כשבורא עולם נכנס למעגל הנאמנות, המעגלים האחרים מסתדרים סביבו באותו סדר תואם, בדרך כלל, ובהתאמה לתפישה האלוקית. תפישה זו אינה מבטלת את הדמיון והיא מחדדת את עניין הגבולות באופן שניתן לכבד, לאהוב ולהשתמש בגבול כדי לגדול ולהתפתח.

כשמבינים את זה באמת נעלמת התחושה שהגבול היא כלא, ומסתיים המאבק התמידי והמרדני עם הגבולות של החיים. או אז, נוצרת תחושה אמיתית של חירות בלי בלבולים ומתוך השלמה ושלום אמיתי.

אני מרגישה שיצירת אומנות מהמקום הזה גורמת לי שמחה אמיתית, תחושת שליחות, חיבור טבעי ופשוט לעצמי, ומביאה לי הרבה ניקיון בנפש, זכות ואור גדול בחיי. ואי אפשר להשוות בכלל את הנחת שאני זוכה לה מיצירה במקום בו אני נמצאת בו היום, לעומת זו של פעם.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com