בבקשה, רק לא עגל

היום זה כבר לא עגל זהב אחד, אלא
עדרים של עגלים. ועל זה צריך לתת
את הדעת. להשתמש ב'אורות' שקיבלנו
בפורים בחכמה בשאר ימות השנה.
בבקשה, רק לא עגל.
 
 
פורים וה'אורות' שלו כבר מאחורינו. כלומר, קיבלנו שוב את התורה, כמו שכתוב במגילת אסתר: 'קיימו וקיבלו". אם כן, עלינו להיזהר לא לעשות 'עגל', שהרי עם ישראל נפלו בחטא עגל הזהב מיד לאחר מתן תורה.
 
שימו לב, אחרי כל התעלות רוחנית תמיד, אבל תמיד, תהיה התגברות של היצר הרע. משמים מנסים את האדם לראות אם הוא לוקח את ה'אורות' שקיבל בענווה ובביטול, ועל ידם מתעורר יותר ליראה את השם. או שמא לוקח אותם להנאתו האישית, מתייחס אליהם כאל 'חוויה' ומוסיף על ידם גסות רוח וגאווה. כי יהיה מי שיאמר לך 'אני, חוויתי אורות… אני, השגתי השגות'…
 
כשמתבוננים במעשה חטא העגל, הדבר באמת לא מובן. איך בני ישראל יכלו לעשות מעשה שכזה, ועוד מיד אחרי מתן תורה? כל מי שקורא את הנאמר בפרשה על עגל הזהב (פרשת  כי תישא) פשוט מזדעזע! משה רבינו איחר בשש שעות – "בשש" (בכתיב חסר) 'בא שש', כפי שמסביר רש"י. אז מה קרה? מה הלחץ לעשות אלוהים אחרים? אך לולא שחז"ל הסבירו את עומקם של הדברים, שמי שעוררו את עניין העגל היו הערב-רב שרצו להתיר לעצמם את העריות, אי אפשר היה בשום פנים ואופן להסביר, ולעכל, את מעשה העגל.
 
רבי נתן מברסלב כותב, בלשונו הנפלאה (ליקוטי הלכות, הלכות ברכות הריח ד) את הדברים הבאים: "וזה בחינת מה שראינו דבר נבהל וזר אשר כל אדם משתומם על זה. היאומן כי יסופר! אחרי שזכו ישראל לקבל את התורה באותות נוראות כאלו, וכולם זכו לרוח הקודש וכו', ואחרי כל אלה, הנשמע כזאת שיעשו מעשה כזאת לטעות אחר העגל!"… ומסביר רבי נתן בהמשך, שמכאן רואים את גודל כוח הבחירה של האדם. לא משנה אילו 'אורות' הוא יראה ולאילו מדרגות יתעלה, תמיד יתגבר כנגד זה גם היצר הרע, כדי שתישאר לאדם הבחירה ומקום לטעות. ועל פי מה שחז"ל האירו את עינינו, הערב רב רצו, בלהט רב, להתיר לעצמם את העריות. מכאן מבינים את השורש של המעשה הזה – התאוות של האדם הן שמטעות אותו עד למידה קשה זו של עבודה זרה, אפילו מיד אחרי שרואה מאורות רוחניים נפלאים.
 
ממעשה העגל אנו לומדים מוסר השכל עצום. לא יעזור לאדם כל ה'אורות' שיש בעולם, גם לא ה'חוויות' הרוחניות הכי נפלאות ונשגבות, ההתגלויות והחזיונות. שום דבר לא יעזור לו אם לא תהיה לו עבודה עצמית – עבודה על התאוות הבוערות בו, ובפרט על תאוות ניאוף. הוא יתיר לעצמו כל דבר, ואפילו יאמר 'סברות רוחניות' גבוהות כדי להתיר את האסור. כמו שידוע, שעל פי הפנימיות, היו לערב רב סברות מחוכמות לעניין העגל. אך בשורש, הכל נובע מכך שהאדם לא מנקה את עצמו מכל התאוות ומשם צומחות כל הטעויות והעיוותים, עד שאדם מסוגל להיות נבל ברשות התורה, ובשם התורה, השם ישמור.
 
כי זו דרכה של התאווה, כשהיא בוערת באדם. הוא לא שומע ולא רואה כלום. הוא רק רוצה לספק את האש שבוערת בו, בטוח בעצמו שעכשיו יהיה לו 'גן עדן'. כך ראינו במעשה העגל. ישראל עשו חשבון שמשה צריך כבר להגיע, מכיוון שמנו גם את היום בו עלה על ההר, אותו לא היו צריכים לספור. אך עדיין נשאלת השאלה – איך לא עלה בדעתם לחשוב שמא הם טועים בחישובים שלהם? אולי יש עוד דרך לחשב את מניין הימים שמשה עלה למרום? הרי עם ישראל ידוע בחכמה האדירה שלו, בלימוד ובפלפול, כמו שרואים בגמרא בסוגיות רבות בהן מוצגות שיטות חישוב לכל דבר. הם לא ידעו שהם לא אמורים למנות את היום בו עלה משה להר? ובכלל, איך לא חששו שמא הם טועים ואולי משה יופיע, אחרי שעשו את העגל, איזו בושה?! מכאן רואים עד היכן התאווה בוערת באדם, מעוורת אותו ולוקחת לו את כל השכל הישר.
 
אותה מסקנה!
 
שוב, אנו מגיעים לאותה הבנה ומסקנה אחת ויחידה – עבודה עצמית של האדם, זה הדבר שיעזור לו. שעת התבודדות בה יבקש מבורא עולם לבטל את תאוותיו. התאוות, הן מצב של סכנה עצומה לאדם וקרוב לודאי שהוא עושה במשך היום/שבוע, אולי גם במשך כל חייו, עדרים של עגלים. בכל פעם שמעוות את האמת ומתיר את האסור, מטהר את הטמא וכדומה, בגלל התאווה הבוערת בו, גם אם ייתן את כל התירוצים והסברות לטהר את השרץ בשבעים פנים – הוא יוצר עדרים על גבי עדרים של עגלים.
 
שעת ההתבודדות היא מצרך הכרחי לאדם, לפחות שעה כל יום. שעה של חשבון נפש אמיתי ונוקב בה יצעק לבורא עולם שינקה אותו, שיבטל ממנו את התאוות והמידות הרעות שמוציאות אותו מן העולם, כמו שאמרו חז"ל: התאווה והקנאה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם! ואת זה ראיתי במו עיניי עם אנשים שהגיעו אלי, כל אחד והתאווה שלו: תאוות ממון – אדם שמאבד את כל חייו. תאווה לכבוד – הורגת והורסת את החיים לו רק לאדם הפרטי, אלא לכל העולם כולו. תאוות אכילה – ייסורים וצער שראיתי באנשים שסובלים ממנה. אך, בעיקר, התאווה שמטריפה את דעת כל העולם ומביאה את כל הצרות והייסורים, המלחמות והסבל שיש בעולם זו תאוות ניאוף!
 
סכנה, עגל!
 
לכן, כל מה שאדם יעשה בעבודת השם בלי שעת התבודדות הוא לא יינצל מסכנת העגל. ואדם שקשה לו להאמין שהוא אכן מסוגל לבטל את התאוות שלו על ידי תפילה בלבד, בלי צומות וסיגופים למיניהם, צריך להאמין במה שאמר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן), שעל ידי התבודדות אדם יכול לבטל כל התאוות והמידות הרעות, עד שיבטל עצמו מכל וכל ויהיה נכלל בשורשו בשלמות, וכדבריו:
 
"כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על-ידי-זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמידות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהיכלל בשרשו וכו'. על כן צריך שילך לבדו וכו', במקום שאין שם אדם ושם ילך ויתבודד, ויפנה ליבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת. היינו שבתחילה ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות וכו' כנ"ל, עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהיינו לבטל מידה ותאווה זאת ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות הנ"ל, עד שיבטל מידה ותאווה אחרת, וכן ינהג זמן רב בהתבודדות וכו' עד שיבטל הכל. ואחר כך עדיין נשאר ממנו איזה דבר וכו', ואחר כך מבטלין גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום. (פירוש: יכול להיות שאחרי שביטל את כל התאוות והמידות הרעות, עדיין יישאר משהו, כלומר שעדיין לא ביטל לגמרי את הגאות והגסות, עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר. ועל כן צריכין להתייגע ולהרבות בהתבודדות הנ"ל, עד שלא יישאר ממנו כלום, שיהיה בבחינת 'מה' באמת, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת)."
 
אם אדם מאמין בדבריו של הצדיק, הוא יצעק לבורא עולם עד שיבטל ממנו את התאוות, ובראשן – תאוות ניאוף. וגם אם הדבר מצריך זמן רב, לא צריך להתייאש, אלא להמשיך להתפלל עד שישיג זאת. אף אדם לא יכול להבין עד כמה תאווה זו 'סותמת' לו את החיים, את הרוחניות, את העונג האמיתי, את כל הקשר שלו עם הקדושה והתורה, ובעיקר את הצינור שלו לכל הטוב הזה – הצדיק. רק אדם שמשתחרר מהתאוות, ובפרט מתאווה זו, מבין באיזה חושך הוא היה. כי התאווה, כשמתבוננים עליה לעומק, היא עונש נורא. לכן בכל פעם צריך להזכיר ולעורר, לומר שעיקר הניסיון והצירוף של האדם בעולם הזה הוא בתאוות ניאוף. זה דבר שרואים בצורה ברורה במעשה העגל, שהביא לגזירת כליה של עם ישראל. עד היכן דברים מגיעים? עד לסכנת מוות ממש. ובפרט בימינו, שתאוות הניאוף נעשתה נגישה וכל הגבולות נפרצו, אין מחיצות והמושג 'אשת איש' פרוץ מכל עבר.
 
יהי רצון שנזכה להמשיך את אורות חג הפורים לחג הבא עלינו לטובה – פסח, בקדושה ובטהרה. ועיקר הטהרה היא מהרהורים, שהרהורי עבירה קשים מן העבירה, ונזכה לתשובה שלמה קבועה וקיימת, תשובה של שבת, למשיח צדקנו ולבניין בית המקדש והגאולה במהרה בימינו, אמן.