בדרך התגלתה ההארה
הייתי סבור שברגע מסויים יתרעם הנהג וישקיט את הדוברים, יאמר להם: "נראה אתכם במצב שלי", או "תקראו לי בשעה שאתם מתמודדים עם כאב כזה". אבל לא. הבנתי שיש תגובה יהודית נוספת...
הייתי סבור שברגע מסויים יתרעם הנהג וישקיט
את הדוברים, יאמר להם: "נראה אתכם במצב שלי", או
"תקראו לי בשעה שאתם מתמודדים עם כאב כזה".
אבל לא. הבנתי שיש תגובה יהודית נוספת לקבלת דברי
חיזוק.
אל מהלך אותה נסיעה מבני ברק לירושלים, קרוב לחצות הלילה, נלוותה מרירותו של נהג הטנדר: "לא הולך לי בחיים, לא הולך לי היום…". זו היתה הנימה שבקעה מכל הגה ומכל תנועה של הנהג המריר, קשה היום.
"אני עובד קשה ולא רואה ברכה", מירר בקול, "לא היתה לי נסיעה אחת נורמלית בימים האחרונים. בכל סיבוב שאני מנסה למלא טנדר – אני נכשל. מחכה ומנסה שוב, ובסוף נאלץ לצאת בחזרה מירושלים כשיש לי בטנדר ארבעה נוסעים בלבד, נסיעה של הפסד. בליבי אני מתנחם כי בדרכי חזרה יהיה הרכב מלא יותר – אולם לא, שוב מקדימים אותי, שוב אני יוצא מהעיר עם נוסעים ספורים. וכאשר השלומיאליות הזאת פוקדת אותי פעם אחרי פעם אני נשאר עם טעם מר בפה, לילה אחר לילה…"
הטנדר שנסענו בו אכן היה ריק ברובו. השעה שהלכה והתאחרה גרמה לנו להאיץ בנהג לצאת לדרך מיד, כפי שהבטיח. לשיבחו יאמר שאכן יצא כמובטח – אף שלא הצליח למלא את רכבו בנוסעים.
השקט בטנדר היה נוגה, הוא דיבר בכאב שניתן היה למישוש: "…ואז אני מגיע בלילה הביתה, אל דירתי השכורה בקרית ספר, ושוב חושב: עד מתי אהיה נע ונד בדרכים, מבלי לראות ברכה בעסק הזה? אלא מה? לך תחליף עבודה בגיל הזה. מתוך כך אני קם בבוקר, אל יום נוסף של אי הצלחה…"
אין מרצים לו לאדם בשעת כעס. אין מרגיעים בשעת טרוניה. אין מניחים דעת בשעת קושי. אין זה כה בטוח כי נאה להשתיק אדם כואב בדיבורים של אמונה. שמא מוטב להניח לו לפרוק את כאבו עד תום, להשיח דאגת ליבו כפי שהיא, ובכך להקל מעליו. אלא שאחד מבין הנוסעים, כששמע את כאבו של זה מוצא לו ביטוי בדיבורים ארוכים ומתמשכים, החליט בכל זאת לפצות פיו במענה רך:
"הרי כולנו מאמינים שהקב"ה זן ומפרנס את הכל, בטובו הגדול לא חסר לנו ואל יחסר. הוא יתברך ממעל מכין את כל הדרוש לך. אין מושגים כמו "הקדימו אותך", "לקחו לך נוסעים". נוסע אשר משמים מתשייך אליך – לא יעלה לעולם על רכב אחר כפי שאנו, השוהים כאן איתך בשעה זו, לא עלינו על אף טנדר אחר אלא רק איתך. ואילו נוסע שמלמעלה הוחלט כי אינו משתייך אליך – לא יועיל לך במאומה. גורלך מונהג בידי אבינו שבשמים, קבל את התוצאות מתוך ידיעה זו – שהכל ממנו ולטובה…"
הנהג הידק את הכיפה שלראשו: "לא חידשת לי כלום", כאב, "העניין הוא שאני ממורמר על הגורל הקשה שגזרו עלי מלמעלה, על חוסר ההצלחה שאינו מרפה ממני. יש נהגים המסיימים עכשיו את היום ב’סגירת קופה’ של כמה מאות שקלים, ואני שוב על הדרך בשעות לא שעות, ברווח שכמעט אין בו כלום. אין לי ספק שזה משמים, רק מה? הרי כל מה שקורה זה מלמעלה. אבל הדברים כואבים. כשכואב לילד – הוא צועק ובוכה…"
"צעק ובכה", ענה הנוסע, "זוהי זכותך. אבל לכל הפחות תדע שזהו בכי של ילד. בכי שווא. רק בגלל שנראה לנו כי אנו מבינים מה טוב עבורנו – אנו מרשים לעצמנו להתרעם על מה שנראה לנו כ’גורל בלתי מוצלח’. לו היינו יותר בהירים בידיעה שמלמעלה מתחסדים עמנו בכל גורל ובכל מצב – היתה אמונה זו גוברת על הכאב, כפי שמבוגר יודע להבליג כאשר רופא שיניים מבצע זריקה בחניכיו".
הנהג שתק, והנוסע ראה בכך הזמנה להמשיך את הדברים:
"פציינט מניח לרופא לבצע בו זריקה, לגרום לו כאב דקירה וחניכיים נפוחים – מבלי למנוע זאת ממנו (כמובן לטובתו). זאת משום שהמטופל מבין שאינו מבין ברפואה, משום כך מותיר לרופא לעשות בו כהבנתו. המרחק בין נברא לבוראו, רחוק פי אלפי-אלפים וריבי רבבות מן המרחק הזוטר שבין מטופל לרופאו. אין משל להסביר את רחמי ה’ יתברך המרובים. דל הוא האדם מכדי להבין ולהשכיל בזאת.
"יתר על כן, הקב"ה אינו מחכה שהאדם יבוא מיוזמתו אל ה’קליניקה’ שלו לשם קבלת טיפול. אהבתו העצומה אל בנו יציר כפיו מביאה אותו לבצע את הטיפול האוהב גם אם הבן אינו מרגיש צורך בכך, גם אם הבן, בקטנות דעתו, מעדיף היה שלא יבוצע בו טיפול כלל וכלל.
"כאשר יודעים את זה, קל יותר לסיים יום ‘בלתי מוצלח’ על אף קשייו ומרירויותיו. אם מבינים שהעניינים אינם מתבצעים מאליהם אלא יש מי שעושה אותם, אם קולטים היטב מי העומד מאחורי הכל ומה גדלו מעשיו ועמקו מחשבותיו – יש משקל בריא להתמודד מול קשיים ואכזבות…"
הייתי סבור שברגע מסויים יתרעם הנהג וישקיט את הדוברים, יאמר להם משפטים כמו: "נראה אתכם במצב שלי", או "תקראו לי בשעה שאתם מתמודדים עם כאב כזה, הייתי רוצה לראות עד כמה בהירי-אמונה בשעה שאתם אלה העוברים את הקושי".
אבל לא. מהקשבתו של הנהג למדתי שיש תגובה יהודית נוספת לקבלת דברי חיזוק: "קשה לכואב להרגיע את עצמו. קל לאדם שאינו כואב – להרגיע את הכואב. ואם אין חבוש מתיר עצמו מאזיקיו – מניח בתבונתו לאחר היכול להתיר, לבוא ולהתיר".
לא תמיד נכון לאלף בינה בשעת כאב. הפסוק "שר בשירים על לב רע" מבואר במפרשים שהכוונה לזה המדבר נוחם על לב מתרעם ומר – שהדברים בין כך אינם מועילים. ("…השר שירי שמחה על לב נשבר המלא תוגה – אף אם יפתח הכואב את פיו למלא שחוק ממילא הצער שמור בליבו ולא הלך לו…" – מצודות משלי, כה) – אלא שהפעם הניח הנהג לנוסעיו להתיר מעליו את כבלי הרוח שכפו עליו קדרות.
נוסע נוסף הצטרף לשיחה, הוסיף דיבורים משלו, והנהג לא היסה אותו, "תאר לך את תחושתו של נהג שהרוויח אלף שקל, ונאלץ לשלם את הסכום כולו לידי רופא אחרי לילה של כאבים. האם לא היה מוותר על האלף ועל הכאבים? מעתה צא וחשוב: מי יודע מה נחסך ממך בחוסר ההכנסות. אולי אתה מוותר על אלף ומוותר בזאת גם על כאבים או קלקולים שונים. זו נקודה נוספת שניתן אולי להיאחז בה בכדי להתיישר בשעה של כפיפת צער…"
הנוסעים נרדמו במהלך הדרך, הבטתי ממקומי על הנהג ונראה היה לי שהוא עירני מאוד, והוא מהרהר בדברים ששמע. דיבוריו נבעו מבעד לערפילים של הסתרות וקשיים – אך נמוגו, והנה יהודי ביופיו. אינו מצטדק, אינו מסביר את עצמו, אינו משתיק, רק פותח אסמי רוח ולב לקלוט את המאורות. הרכב גמע מרחקים, עלה. גם הנהג: גמע, עלה.
***
בשערי ירושלים, שמעתי את הנהג אומר כי מעוניין היה לאכול משהו בטרם יצא בחזרה הביתה, לקרית ספר. יחפש בירושלים איזו מאפיה פתוחה, אולי חנות פלאפל או כל דבר אחר.
לשמע הדברים הגבתי כי בדיוק תחת ביתי ישנה מאפיה אשר שעות הפתיחה שלה נמשכות עמוק אל תוך הלילה. עבורי אין מעולה מלרדת בשעה זו ממש בפתח הבית.
הנוסעים ירדו, כמה מהם איחלו לנהג בחום כי יראה מעתה ברכה מרובה בעמלו. הדיבורים נגעו ללב, מיששתי התרגשות על פניו.
כשהגענו אל הרחוב הצדדי שבו פעילה המאפיה, טרם החנה הנהג את הטנדר, התקרבו אליו מספר אנשים בשמחה: "אתה פנוי? אתה פנוי?". מחוגי השעון הורו כי כבר עברה שעה מחצות. הנהג הנהן בעייפות. פיהוקו העיד כי אינו נמשך לכך, אולם יעשה הכל בכדי להרוויח עוד כמה אגורות לפני שיצא הביתה.
"יש לנו סיבוב ארוך", אמרו. "עלינו להעמיס את מלאי הסחורה שאיתנו. לעצור בדרך בשתי תחנות ולהעמיס עוד מלאי של סחורה ואז לצאת לדרך. אנו עומדים כאן כבר שעה ארוכה מבלי לדעת איך נצא מהסבך, צרכנים ממתינים עכשיו לכל הסחורה הזאת, הנחוצה למקבליה מיד בבוקר. נשלם כיאות, העיקר שתתן לנו להתחיל להעמיס…"
"לאן אתם אמורים להגיע?", שאל הנהג את האנשים שמרוב מלל שכחו לומר את היעד.
"לקרית ספר…", המם המענה בנהג, שהינו תושב קרית ספר, אשר עמד הערב לשוב הביתה בידיים ריקות על פי תחזיתו.
הוא הביט בהם בהלם ובאלם. המום מול התחזית השמימית המאירה לו פתאום ממעל, בהוספת סכום הגון מאוד לרווחי יומו – דווקא באישון לילה תוך כדי נסיעה הביתה, אחר שמיצה עד תום את מנת עוגמת הנפש ששמורה היתה עבורו לטובה.
הם העמיסו את הסחורה, ליבו של הנהג הועמס אף הוא. הוא הביט בהם ואני לא גרעתי עיניים ממנו. או אז ניעור מהרהוריו, התקרב אלי והשמיע באוזני משפט מפוכח: "אם אתה סבור שאני שמח מן הרווחים העכשווים – אתה טועה. אני רק לומד מהם על קשיי המחר – שאני לא לבד! הרווחים הנוכחיים, ברוך ה’, סוטרים על פני את המציאות התמידית: חבל להשחיר פנים בתוכניות וטרוניות, בעוד שממעל יושב בשמים ישחק".
הוא התהלך מעט סביב הרכב, נשם אויר צח, התקרב אלי ואמר: "תאמין לי שאני מתבייש. התחושה שלי עכשיו היא של כילד טיפש המשתולל ביללה וצעקות: ‘אמא, אמא’ – בכדי לעורר את אמו הכביכול רחוקה, תוך שאמו נצבת לידו מרגיעה אותו ואומרת לו: ‘למה אתה צועק, הנה אני, כאן לידך…’
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור