בדרך לראיון עבודה

מאסתי בתפאורה הגשמית של
המרדף הזה. אבל מה עושים
כשמקבלים "צו-8" והמצב דוחק?
שוב מתחיל המרתון. רק שהפעם
זה היה שונה.

כבר חצי שנה שאני ללא עבודה.

בהתחלה זה היה מבחירה, מאסתי בתפאורה הגשמית של המרדף אחרי הפרנסה. ככל שהתחזקתי יותר באמונה, זכיתי לראות את ההשגחה של השם יתברך בכל צעד בעבודה – השם סוגר עסקאות, השם ‘סוגר’ חוזים, והוא זה שמעמיד אותי ביעדים. הוא המפרנס האמיתי ולא "כוחי ועוצם ידי".

בכל ישיבת-עבודה מלאת גרפים, טבלאות וסיסמאות איך להגדיל את הרווחים, את מעגל הלקוחות ועסקאות שמנות – המחשבות שלי היו פתאום נודדות. חלמתי על נופים ירוקים ועל מרחבים. ההיפך הגמור מהמשרד בו הייתי במשך כמה שעות טובות כל יום. דמיינתי שמים בהירים בצבע תכלת ושאני מדברת עם השם על מה שבליבי.

‘הם טוחנים מים’ הרהרתי לעצמי, ‘חיים את השכל’, ההיפך מכל מה שהאמנתי. כל יום נראה כמו נצח. חשבתי הרבה על מה שרבי נחמן מברסלב אמר – שאדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות, לכן עלינו לוודא שהמחשבות שלנו נמצאות במקום שאנחנו רוצים (ליקוטי מוהר"ן א’ כ"א). לכאורה פשוט, אבל היו הרבה מניעות.

התפללתי אל השם יתברך שיוביל את צעדיי למקום שהוא רוצה כדי שאזכה להגיע לתכלית שלי, והתנחמתי בעובדה שהמקום בו אדם נמצא – הוא הטוב ביותר עבורו.

היום לא רחק מלהופיע ופוטרתי. למרות כל ההשלכות, לא הייתה יותר מאושרת ממני. השלכתי את השכל, כמו שאומר לנו רבי נחמן, וקניתי כרטיס לאומן. התחזקתי, התפללתי, התבודדתי, והענקתי מזון לנשמה שלי.

בהתחלה, הניסיון היה יחסית קל. קיבלתי פיצויים, דמי אבטלה ואז… התחיל המבחן האמיתי. חודשים חיינו על משכורת אחת וזה לא פשוט. בליבי האמנתי שהשם מפרנס והוא ייתן לנו את מה שחסר, כמובן, אם זה באמת חסר לפי הפרמטרים של השם. הסתפקתי במועט, ובפשיטות ותמימות צמצמתי מותרות בכל תחום אפשרי. למשל, במקום לקנות קורנפלקס בטעמים שונים קניתי קורנפלקס רגיל, ובגדים קנינו כי היה צריך ולא בגלל הקולקציה חדשה שיצאה. גילינו שבהחלט אפשר לבלות עם הילדים בגן השעועים במקום בג’מבורי היקר. הכל על מנת לחיות בפשטות ולא לחזור לחיים התובעניים של אמא עובדת.

למרות כל המאמצים לצמצם בהוצאות, זה לא עזר. הרי יותר מחצי משכורת מכסה את המשכנתא, ויש גם חשבונות שצריך לשלם, הוצאות הבית וכדומה.

מצאנו את עצמנו סופרים כל שקל בדרך לסופר ומתפללים כל הדרך לקופה. ובאמת, לא הייתה יותר מאושרת ממני כי השם עזר.

צו השעה. הגיעה העת לשלוח קורות חיים. לא עשיתי את זה מכל הלב, אבל שלחתי. לא באמת רציתי לעבוד, ניסיתי פשוט לרצות את הסביבה.

הייתי שאננה, עד שקיבלתי צו-8 מצבא השם. זה היה ברגע שהדוחק בגשמיות התחיל לכרסם ברוחניות ובעבודת השם של בעלי. אז לא בחלתי בשום אמצעים. המטרה הייתה חשובה.

יצאתי למסע של ראיונות עבודה אינטנסיביים ומייאשים. נתקלתי בשעות עבודה לא נוחות, יותר מידי שעות או פחות מידי שעות, שכר נמוך, סביבה לא מתאימה, מקום עבודה רחוק מידי, ורשימת הקשיים עוד ארוכה… זה היה שיעור מאוד גדול באמונה.

והנה, בוקר אחד הגיע המבחן. זומנתי לראיון לתפקיד יוקרתי בחברה גדולה ומכובדת. תנאי עבודה מעולים, אמנם עם הרבה שעות עבודה, אבל המשכורת גבוהה ומשתלמת. מצדיקה כל רגע. ידעתי שזה יגזול מזמני כרעייה וכאם בישראל, אבל הייתי מוכנה לזה.

לבשתי את הבגדים הכי חגיגיים והכל היה נראה מרשים להפליא… עד שנתקלתי במראה. פתאום, הכל היה נראה לי צבוע ולא אמיתי. ליבי נשבר. הרי בשבת אני לא מתלבשת ככה לכבוד בעלי, וממתי אני מתאפרת כך? ובכלל, את מי את מנסה להרשים? שאלתי את עצמי. כל כך הרבה תפילות התפללתי עד שיצאתי ממקום העבודה הקודם והנה, אני עושה הכל על מנת לקבל עשר שעות ביום בתוך כלוב של זהב, רחוקה מהאמת הפנימית שלי. בכיתי מבפנים על חוסר האמונה שלי, אבל קמתי. לא נתתי לזה להפיל אותי. ידעתי שמפה תצמח הישועה.

למחרת הראיון הודיעו לי שלא התקבלתי. רווח לי כי לא באמת רציתי לחיות את השקר. אבל באותו מעמד, אחרי אותה שיחת טלפון של ‘לא התקבלת’, שמעתי דפיקה בדלת. הישועה הגיעה מלמעלה, תרתי משמע, מהשם יתברך שגלגל את הזכות לשכנה שלי מהקומה הרביעית.

היא סיפרה לי שהיא עובדת לא רחוק מהבית והיא עומדת לצאת לחופשת לידה. "יתאים לך לעבוד בחברה קטנה וצנועה?" שאלה אותי.

הייתם מאמינים?

זה הוכיח לי את מה שכבר ידעתי – לב שבור זה הלב הכי שלם. בכיתי והתפללתי להשם שאני לא רוצה לחזור לעולם השקר, למרדף אחרי הפרנסה, אלא רק לעזור בכלכלת הבית ולהקל מעט מהעומס הכלכלי שנפל על בעלי, וכמובן למען עבודת השם שלו ושלי. זו הייתה צעקה מעומק הלב וקשה היה להתעלם ממנה.

הבנתי שקורות חיים זו השתדלות, לשלם כסף ל"מאגרי עבודות" זה חסרון באמונה. הרי הכל נקבע כבר מראש השנה האחרון ועד לראש השנה הבא. ראיתי בחוש איך תמיד בשבת יש שפע שאי אפשר לתאר, אפילו יותר משאר ימות השבוע.

כי איך אומר דוד המלך ע"ה, השם מפרנס מביצי כינים ועד קרני ראמים… אז אנחנו, ילדיו, נישאר בלי פרנסה???

אמונה, תפילה וביטחון יובילו אותנו להצלחה בכל מטרה וניסיון. שנזכה לזה, אמן.