בואו ונפרוש כנפיים

 

 

בואו ונפרוש כנפיים אל המרחב.

 

נתרענן, נחדש החלטות, ניישם חלומות נושנים.

 

נפתח חלון אל האפשרויות שהציב לנו ה’ בדרך החיים, נעורר את הפוטנציאלים הרדומים שבנו, נגלה כישורים, נמצה את עצמנו כמעט עד תום.

 

לבתי הרביעית קוראים חיה. וגם חייקי, וגם חייק’לה, וגם חיה’לה. מה שתבחרו כי היא מסתדרת מצוין עם כל משחק בתיבות השם שלה.

 

תחילה, בימים הראשונים שלה לא התחברתי עם השם. הוא היה בנאלי. בימים ההם רציתי משהו קצת יותר מרשים. היום הפכתי למעריצה של השם הזה.

 

שם מורה על מהות האדם. והאופי של בתי מזכיר לי שכל עוד אנו חיים, לא משנה הגיל, עלינו להיות חיים, לא כבויים, עלינו להתחדש, להציב אתגרים ולטפח את המוטיבציה שלנו במקסימום האפשרי.

 

חיה’לה שלי היא כזו זורמת ושופעת. צוחקת או בוכה אבל תמיד נושמת עמוק את הווי החיים. עבורי היא מהווה תזכורת מבלי שתדע שכל עוד אנחנו כאן יש לנו את היכולת לתרום וליזום, ליצור וליזום.

 

 

לכל אחד יש יחודיות משלו ועליו להוקיר ולהכיר את אותה היחודיות.

 

לפעמים אנחנו מונעים מיכולות שלנו לצאת אל הפועל ומתנים את השימוש בכישורים רק בתמורה כספית. צריך לזכור שההנאה מהגשמה עצמית שווה יותר מהון.

 

נתמקד בכמה תחומים שניתן להתבטא בהם:

 

רטוריקה ודרמה: לפני ימים בודדים ערכנו הצגה, ידידה טובה ואני היינו השחקניות. למעלה מעשר ילדות שהתקבצו מהסביבה התכנסו בסלון הבית וצפו בהצגה, הן עקבו ברתק אחרי שתי אמהות מחופשות. הן צחקו ופערו עיניים, סערו ורגשו ועלו וירדו עם ה’קליימקס’ של ההצגה. יותר ממה שקהל הצופים נהנה – נהנינו אנו המציגות. רוח צעירה החלה לנשוב בנו, הרגשה משוחררת ומשופרת עטפה אותנו.

 

סיפור לילי לילדים כשהם במיטות לא חייב להיעשות מונוטונית. ממעט השתובבות ומשחק בקולות יפיקו הנאה כולם.

 

עלינו גם לדאוג לילדים שימצאו את הכישרונות החבויים בהם. הכרתי משפחה שהבנות, שכבר כולן נשואות, הצליחו בצורה מדהימה בתחום של עמידה בטוחה לפני קהל, הפעלה של ציבור, ריכוז חברתי ותקשורת. בילדותן עמדו ההורים על כך שכל בת (ולא רק הבנים) תמסור דבר תורה או סיפור בשפה רהוטה בשולחן השבת. תרגול עקבי ורצוף שכזה במשך שנים נתן את אותותיו. (כמובן שגם היתה השקעה מצד ההורים בעוד תחומים).

 

שכנה יקרה לי מאוד הגדילה לעשות, היא פרשה מן ההוראה אך לא נעלה את האישיות שלה. מביתה, ללא לוח וקתדרה, בחלוק ובמטפחת, היא המשיכה במקצוע. היא החליטה להקנות לילדיה את דיני השבת. היא מפעילה אותם עם משחקים מיוחדים שבנתה ומקנה להם את הידע החשוב הזה לחיים. ילדים קטנים הם קהל נאמן לכל כישרון שנחפוץ לגלות.

 

סיפרה לי מישהי שברצונה לפתוח חוג אנגלית בביתה. הבנות שלה ועוד כמה ילדות מהשכונה תהיינה בנות החוג. המטרה שלה שבנותיה יזרמו עם השפה ויקבלו מוכנות לבית הספר. הילדות מבחוץ יעזרו לה להיות עקבית במתן השיעורים.

 

כתיבה חובבנית: הכרתי משפחה במונסי, ארה"ב, שבחרה להתלכד דרך עיתון משפחתי שהועבר בין בני המשפחה. הדודים וגם הבני דודים גם כן היו שותפים. עיתונים שנקרו בדרכי היו בהחלט מעניינים. מה דעתכם על התכתבות עם ילדים? פרויקט תקופתי שכזה יכול להיות מצוין.

 

 

כל תחום בחיים דורש השקעה ומחשבה.

 

השקעה היא דרישה ראשונית בביצוע דברים כהלכה. בהחלט שלא ניתן לומר שכל השקעה תוביל בעקבותיה הצלחה, אך ניתן לומר שכל השקעה עם מטרה רוחנית מאחוריה לא תשוב ריקם. עם התבוננות מעמיקה בהליכי החיים נוכל לראות זאת.

 

כישורים רבים שלנו ניתן להוציא אל הפועל כמטרה רוחנית. הרי הפעלת ילדים פירושו לשמח אותם, וכי דבר כזה יכול להיות קטן בעינינו? האם אין זאת מטרה נעלה בפני עצמה?

 

כשנציב מניע רוחני יהיה לנו דחף עצמי לבצעו. נזכור שיצירת אווירה משופרת בבית דורשת השקעה, אך ההשקעה מולידה סיפוק עמוק. רווח לומר: אין אפס, צריך להשקיע. וזוהי האמת, החיים דורשים השקעה.

 

ה"מסילת ישרים" אומר: …"כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה" (ביאור מידת הזריזות).

 

הטבעים שבנו מרדימים את היצירתיות שלנו, את יצר העשייה. אבל עלינו להתחזק בידיעה שצדיקים חייהם רצופים בעשייה, וצדיקים עושים את מעשיהם בזריזות.

 

למרות השגרה העמוסה, ונכון שלא כל יום צריך להיות עמוס פעילויות ומגוון, אך עדיין צריך למשש את הדופק ולראות שבאופן כללי אנחנו לא מקובעים ואנחנו פותחים חלון להזדמנויות לא שגרתיות לחלוף אצלנו בכל תחום שהוא: מפעם לפעם ניקח על עצמנו מבצע חסד שיפר מעט את סדרי הבית. אחת לכמה חודשים נתפוס יוזמה בארגון וניקיון יסודי של הבית. וגם בתחומי האפייה לא נרתע פעם ב… לעקוב אחרי מתכון ארוך ורצוף שלבים. ונעבור שלב אחרי שלב אחרי ההוראות כי אנחנו מסוגלים להוציא תחת ידינו דברים יפים יותר משחשבנו (ועל זו הדרך בכל תחום מחיינו).

 

כתב החזון איש:

 

"נפשו של אדם יקרה מני ים

אצורה אורות (כוחות) אין סוף

ואין אדם שיצא ידי חובתו בעולמו

לשמש בכוחו התמיר".

 

ועדיין כמה שנעשה, עדיין לא נצליח למצות את כוחותינו עד תום, כי… "אין אדם שיצא ידי חובתו בעולמו…"

 

 

(מתוך מגזין "בבית שלנו" – המודיע)