בונים ביחד

הבנייה חייבת להיות ביחד. מתחילים
עם הדברים הקטנים, מעוררים את הרצון
להצליח ומבטיחים לו שאתם שם תמיד,
גם אם זה לא מצליח…
 
 
מידת הרחמנות, היא הגורם שהכריע את בחירתו של משה רבינו להנהיג את צאן מרעיתו של בורא עולם – עם ישראל. השם ראה כיצד משה רבינו מרחם על טלה קטן שנשאר מאחור, לכן אמר לו: אתה תנהיג את צאני. אכן, כך ראויה להיות מידתו של מנהיג בישראל, וכפי שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ז): שמנהיג צריך להיות רחמן. זו המידה הראשונה בעזרתה בוחר השם באדם להיות מנהיג, משום שהיא מורה על כך שיש בו מדעת קונו. הרחמנות היא פועל יוצא של דעת. וההיפך, כעס, אכזריות וכו', מידות שהן פועל יוצא לחוסר דעת, כמו שכתוב: "כעס בחיק כסילים ינוח".
 
כשאדם הופך להורה/מחנך – המסקנה מיד מתבקשת: גלו רחמנות! עליכם לאחוז חזק במידה זו שצריכה להוביל ולהנחות אתכם, להתוות לכם את הדרך, ולהיות השיקול העיקרי בכל מקרה וניסיון. כי חינוך עם מידת הרחמים – מובטח שיצליח. אדם שמחנך את ילדיו עם אהבה תהיה לו סבלנות לכל ילד. כך גם נתינה והקשבה, תשומת לב ועזרה לכל נשמה שהופקדה בידיו, כל דבר לפני העניין וכל ילד כפי מה שהוא צריך. ואם בורא עולם הפקיד בידינו פיקדון, לכן כל מה שננחיל להם בתחילת דרכם הוא מה שילווה אותם לאורך כל הדרך. הצלחתו של הילד, והצלחת העולם כולו, תלויה בדרך בה מחנכים את הילד.
 
נתבונן על דוגמא מעניינת. גדולי ישראל היום, אז ילדים קטנים המופקדים בידי מחנכיהם. תארו לכם מה היה קורה, חלילה, אם המחנך/הורה היה 'חונק' את נשמתם, או שלא היה מעניק להם תשומת לב, איך הנשמות הללו היו מתעלות? ואם המחנך/הורה השקיע אפילו בנשמה 'רדומה' ושקועה שהפכה לגדול הדור – הכל נזקף לזכותם. כי הכל הולך אחרי ההתחלה, וההתחלה היא העיקר. לכן, כשמתחילים ברגל ימין עם מחנכים/הורים מבינים, רחמנים ומעודדים שיודעים להחדיר בילדים רצונות וחשקים טובים, כל ההצלחה של הילדים האלה היא בזכותם.
 
ולאו דווקא ההתחלה, כי גם בהמשך הדרך מחנך טוב יכול להרים נשמה ולרומם את הילד, להוציא את כל הפוטנציאל הטמון בו ולהחיות אותו ממש, לגרום לו לעשות טוב ולהצליח.
 
זו לא חכמה גדולה בכלל להגדיר ילד עם חיסרון כזה או בעיה כזו, לומר לו מה הוא צריך לעשות ומה לא, לשאת נאומים, להרצות ולהוכיח. את זה כל אחד יכול לעשות. אלא, עיקר החכמה היא לדעת לעורר בילד את הרצון, לתת לו את הכוח לשנות את מה שלא בסדר, את היכולת להתקרב למה שהוא רחוק ממנו, לבנות את אישיותו. הבנייה היא אמנם ביחד, אבל בהחלט מאפשרת לילד לקחת חלק לא קטן מזה על ידי הדרכה והכוונה נכונה.
 
גם אם הגדרתם את הבעיה בצורה הכי מדויקת, כל זמן שלא נתתם לילד את הרצון והכוח לתקן, אז לא די בכך שלא עזרתם לו אלא אף הזקתם לו. התוכחה, דיבורים מחלישים, הדימוי העצמי שמונמך עד לגובה הרצפה – אלה דברים המהווים בעיני הילד הוכחה 'חותכת' שהוא רע, שהוא לא רוצה, שאין בו טוב…
 
כי מה הבעיה האמתית שלו? שאין לו כלים לתקן. לכן זה הדבר שההורה/מחנך צריך להעניק לילד – כלים, שהם תפילה, רצון, אהבה ועוד. ואם כל הורה ומחנך יתבונן על עצמו, הוא יגלה שגם הוא לא עושה את כל מה שהוא יודע שצריכים לעשות. והלוואי שלא היינו עושים אחוז קטן ממה שידוע לנו כאסור לעשות, שאז הגאולה כבר הייתה מגיעה…
 
מה חסר?
 
ומתוך כל הכלים האלה, מה חסר לאדם? רצון וחשק. בואו נהיה מציאותיים, כמה פרקי אבות אנחנו יודעים עם פירושים? כמה אנו מקיימים מכל מה שאנו לומדים? סעיף ראשון בשולחן ערוך אומר: "יתגבר כארי ויעורר השחר…" וכן כתוב, שכל ירא שמים יקום בחצות לילה לבכות ולקונן על חורבן בית המקדש. אתה מקיים את זה? לא. זה הופך אותך לרשע? לא. אתה לא רשע חלילה, אתה רק לא מבין שלא די לדעת מה מותר ומה אסור, אלא שצריך לבנות כלים, לבנות את הרצון והחשק. זה עיקר החכמה בעבודת השם, וזה עיקר החכמה במשימה הכי גדולה שיש לאדם בחיים – חינוך הילדים – לעורר את החשק, ואז המעשה יבוא בקלות רבה.
 
אם הבחנת בבעיה מסוימת אצל הילד, נניח שהוא לא מכין שיעורים, לא מקשיב וכו', צריך לדעת לעורר בו את הרצון. ויש כמה דרכים לעשות זאת:
 
מעלימים עין – הדרך הראשונה היא להתעלם ממה שהוא לא עושה, ממה שלא בסדר, ולהסתכל על מה שהוא כן עושה ועל מה שהוא מצליח בו. להתרכז בנקודות הטובות שיש בו, להחמיא לו עליהן, לשבח אותו, לעודד אותו. דרך זו בדוקה ומנוסה לעורר בילד רצונות טובים ואמונה בעצמו שהוא כן טוב, ואז בקלות לחזק לו גם את הנקודות בהן הוא חלש.
 
סיפורי צדיקים – דרך נוספת היא על ידי סיפורי צדיקים, בין סיפורים אמיתיים סביב הנקודה שרוצים לעורר בילד את הרצון, ובין בסיפורים שהמחנך/הורה ממציא לפי העניין. סיפורים כאלה מעודדים את הילד לרצות להיות טוב, לעשות טוב. הגאון מוילנא, למשל, כבר מגיל קטן היה מכין שיעורי בית לבד, לכן זכה ונעשה גדול בתורה.
 
משימות בדרך להצלחה – דרך נוספת היא על ידי הטלת משימות שהילד כמובן יצליח לקיימן, קלות מאוד, כמו: ללמוד משהו קטן, ממה שהוא לומד, בעל פה, לעודד אותו עם פרס אם יצליח, להחמיא כשהוא מצליח (גם אם שכח מילה או שתיים), לשבח את המאמצים וההשקעה שלו.
 
כך בונים ביחד את כוח הרצון של הילד והאמונה בעצמו שהוא מסוגל ויכול.
 
חשוב כמובן להתחיל עם דברים קטנים שהוא בהחלט יצליח לעשות אותם ולהגדיל אותם בעיניו. לעורר לו את הרצון להצליח, לעודד אותו, להסביר לו שאתם איתו לאורך כל הדרך. וגם אם הוא לא הצליח, אתם שם בשבילו עם רצון ומוטיבציה לנסות שוב.
 
בזה מסתכמת עיקר העבודה – להכניס בילד רצון וחשק. והעניין הזה לא תקף רק לגבי ילדים, אלא גם לגבינו, המבוגרים. לדעת שהכל מושתת על הרצון. כל ההצלחה של האדם תלויה ברצון שלו, והרצון תלוי באמונה שלו בעצמו. על זה נאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".
 
להשתמש בחכמה
 
אם נתבונן על עצמנו, נראה שאנחנו רצים בקלות אל התאוות, הפותחות את זרועותיהן ומקבלות אותנו ב'אהבה', למה? אדם יודע בוודאות שהוא יקבל סיפוק לתאוות שלו, לכן צריך לקחת את האנרגיות שאנו משקיעים ברדיפה אחרי התאוות ולהשתמש בהן בחכמה. למשל, לתת לילד סיפוק ותענוג כשהוא עושה מעשה טוב, כגון מכתב להורים בו המחנך משבח את התנהגותו של הילד, דבר שיעלה לו מאוד את המוטיבציה והחשק ללמוד ולהשקיע. אם בבית הוא עושה משהו שגורם נחת רוח להורים, תנו לו פרס קטן. זה לא חייב להיות משהו יקר, כי לילדים מספיק שהם זוכים בפרס ולא משנה להם מהו, עצם קבלת הפרס משמחת ומחזקת אותם. אל תחסכו בזה (פרס קטן, ממתק, מחמאה) זה מועיל מאוד, הרבה יותר מאיומים, גערות וביזיונות שמראים לו כמה הוא גרוע, וזה עוד בלי להזכיר את המסר המתלווה אליהם – מר כלענה… כדי להשיג את המטרה – דוגמא, הסברים, מוסר או תוכחה על דרך החיוב יניבו תוצאות טובות יותר.
 
את התאוות הגשמיות של הילדים כדאי להפוך ל'פיתיון' להיות טוב יותר. וממילא, לאחר התגמול הגשמי על המאמצים שלו, אפשר לעורר אותו גם למימד הרוחני של העניין, להסביר לו שהתענוג שקיבל מהפרס הוא כאין וכאפס לעומת התענוג הרוחני שיהיה לו אם ימשיך בדרך זו. וכך הוא יגיע לדברים מתוך שלא לשמה – לשמה.
 
וכמו על כל דבר בחיים – התפילה! כל יום בין אם זה ההורה או המחנך, צריך להתפלל על הילדים. המחנך, להכין רשימה של שמות הילדים ולהתפלל עליהם, לבקש מהשם שיעזור לו לנהוג עם כל אחד מהם כפי מה שצריכה נשמת הילד, ועל זה נאמר: "חנוך לנער על פי דרכו" – כל ילד ודרך הגישה אליו. וכשההורה/מחנך מיישב את דעתו בעניין זה, המשימה הופכת לקלה ומתוקה יותר.
 
והקדוש-ברוך-הוא לא בא בטרוניה עם בריותיו. את המוטל עלינו נעשה, את מה שבכוח בן אנוש לעשות – נעשה. ויהי רצון שנזכה שלא תצא שום תקלה תחת ידינו ונהיה זכאים, כך שיגלגלו משמים דרכנו רק זכויות, טוב וחסד, ונזכה לראות את גואל צדק במהרה בימינו, אמן.