בחזרה לאזור המלחמה

טרור הטילים פסק, הוכרזה הפסקת אש
והשגרה חזרה לקדמת הבמה. זה טבעה
של האנושות. הכל חוזר לקדמותו כאילו
שום דבר לא קרה. אבל לפעמים, אין מנוס
מלחזור לאזור המלחמה.

הפעם הראשונה שממש ‘הרגשתי’ שטיל נופל, במלוא מובן המילה, הייתה לפני שנה וחצי בערך. זה היה מוקדם בבוקר, בהליכת הבוקר שלי מסביב לישוב, כשפתאום האזעקה החלה לפעול, צפירות עולות ויורדות חדרו לתוך האוזן שלי. קפאתי על מקומי, לא היה לי מושג מה אני עושה ולאן אני הולכת.

זה רציני?
מה, לא הכל בידיים של בורא עולם?
רגע, אולי זה תרגיל?

האזעקה פסקה ואני נפלתי על האדמה כשאני רועדת, ברגע בו הטיל נחת במקום לא רחוק ממני. זה הרגע שבו הבנתי באמת: ‘זה אמיתי!’

רצתי הביתה, רציתי להיות הכי קרוב לבנות שלי.

בימים הבאים קיבלתי הזדמנות ‘פז’ לחשוב לעומק על טילים, גראדים, רקטות, אמונה, ואיפה אני אוחזת בכל המושגים האלה. בהתחלה, לא טרחתי לרוץ לממ”ד, כי אמרתי לעצמי ‘הכל מהשם, והכל בידיים שלו’. אבל אחרי שהרגשתי שהבית רועד, הפסקתי לחשוב כמו ‘מוארת’ ונכנסתי לממ”ד.

הטילים האלה אמיתיים. הם יכולים להרוג אנשים. והסיבה היחידה שמאות טילים יכלו ליפול ולעשות נזקים איומים, בנפש וברכוש חלילה, וזה לא קרה – זה רק בגלל שבורא עולם פועל הרבה מאחורי הקלעים, עושה דברים שלנו אין שמץ של מושג לגביהם. ניסים אמיתיים.

טרור הטילים פסק, הוכרזה הפסקת אש והשגרה חזרה לקדמת הבמה. זה טבעה של האנושות. הכל חוזר לקדמותו כאילו שום דבר לא קרה.

בפעם הבאה שטילים החלו להיראות בשמי ארצנו שוב (לפחות במקום בו אני גרה) היה בחודש מרץ 2012, מיד אחרי פורים. בתי הספר נסגרו בהוראה של פיקוד העורף למשך שלושה ימים, והבנות ואני, כמו כל שאר תושבי הישוב, יצאנו לטיולים שהמועצה ארגנה לנו – למשל הטיול לספארי ועוד. אתם יודעים, להפיג עד כמה שאפשר את המתח. מעין ‘כיף’ כזה. פחות אזעקות עולות ויורדות במעמקי האוזן אי שם על עור התוף, פחות נוכחות על קו הדרמה, איפה שהמלחמה מתרחשת. משהו כמו ‘בועה מגוננת’.

הרגשתי שיש לי, כאילו, אמונה. הרגשתי שאני, כאילו, בוטחת בבורא עולם, ו’המלחמה’ לא כזאת מלחיצה כמו שחושבים. באותה תקופה, היו לי המלחמות הרוחניות שלי להילחם בהן, הכי קרובות לבית במלוא מובן המילה. הייתי זירת קרב במשך שבועות, ובכל פעם שזכיתי בקרב, או נזרקתי לעוד סיבוב במלחמה, הרגשתי קרובה יותר לבורא עולם ושהאמונה שלי מתחזקת, קורמת עור וגידים בתוכי.

אין עוד מלבדו.

ומכיוון שאני לא כל כך בעסקי החדשות, אינטרנט ושות’ בימים אלה, כמו שסיפרתי לכם פעם, לכן לא ידעתי שטילים עפים בשמי הארץ שוב, מה שהוביל למבצע “עמוד ענן”, עד שאחד השכנים סיפר לי על זה, ואמר לי שבתי הספר יהיו סגורים בימים הבאים. לא היו אזעקות באותו יום, לא טילים, שום ‘דרמה’.

למחרת, תכננו לנסוע לגן החיות בירושלים עם שאר תושבי הישוב. האזעקה הראשונה שנשמעה הייתה מקודם בבוקר. ההרגשה הייתה כמו להיות על קוצים. בעלי יצא מוקדם בבוקר עם הרכב, והאוטובוסים לנוסעים מחכים ליד אחד בית הכנסת המרכזי בישוב. הלכתי עם הבנות לאוטובוסים ופתאום זה היה נראה, ומרגיש, שהעולם יצא מדעתו, השתגע ממש.

בומים, עשן ואדמה רועדת הורגשו בכל חלק בישוב (חלק מהפעולות של כיפת הברזל, או טילים שנפלו בשטחים פתוחים). האזעקות נשמעו ללא הרף. עמדנו שם והרגשנו איך הקרקע רועדת לנו מתחת לרגליים כשהטילים נחתו בקרית מלאכי, שנמצאת במרחק 10 דקות נסיעה מאיתנו. אני נוסעת לשם הרבה, עושה שם קניות לפחות פעמיים-שלוש בשבוע.

אפילו לפני שהבנתי שהטילים נחתו בקרית מלאכי וששלושה אנשים נהרגו במתקפה הזו הי”ד, הרגשתי רעד מפחיד. כל כך רציתי לעלות לאוטובוס הזה ולצאת משם, לפחות לזמן מסוים.

באוטובוס, בדרך לגן החיות, המשכתי להרגיש מתוחה ולחוצה. איפה האמונה שלי? מה קרה ל’אין עוד מלבדו’ שאי אפשר להזיז אותו מילימטר אחד? יש רק את השם, לא?

אולי הולכתי את עצמי שולל, ואין לי אמונה כמו שחשבתי?

המחשבה הזאת הציקה לי מאוד. בדרך כלל את אני עושה את התבודדות שלי (התפילה האישית) כשאני הולכת בבוקר מסביב לישוב. למחרת, ביום שישי, נשארתי בבית וניסיתי לעשות את התבודדות בסלון, כשאני יושבת על הספה. זה היה ‘בסדר’, אבל לא ‘נהדר’ כמו שאני רגילה. הרגשתי לא מחוברת ומרוחקת מבורא עולם.

אותו יום היה יום מטורף. מטוסי קרב רבים טסו מעל שמי הישוב, כל היום וכל הלילה. הרבה יירוטים של כיפת הברזל. הרבה אזעקות. ועוד אחת, בדיוק כשהדלקתי נרות שבת. ברכתי מהר ורצתי למעלה, לממ”ד.

הייתי כל כך עייפה, רציתי רק להיכנס למיטה. איפה האמונה שלי? למה מיהרתי לברך את הברכה על נרות השבת? אני מאמינה בהשגחה של הבורא שהוא מסדר הכל בעולם הזה, מהפרט הגדול ועד הקטן ביותר, או לא?

לא ידעתי לענות על זה.

למחרת התעוררתי והרגשתי קצת יותר רגועה. קצת יותר מחוברת לבורא עולם, אפילו כשברקע נשמעו ‘בומים’ והבית רעד עוד כמה פעמים במהלך השבת, כאילו האמונה שבה אלי אחרי מסע.

והבנתי.

אמונה זה לא דבר שאדם זוכה בה בין-לילה. בשנה שעברה בניתי את האמונה שאלוקים עומד מאחורי כל האנשים והכאב והאירועים שחוויתי בחיים. אבל לא בניתי ‘אמונה לטילים’. זאת העבודה של הימים האלה. אני מתחילה כבר עכשיו מקומת הקרקע. אני צריכה להשקיע הרבה תפילות לפני שתישמע שוב אזעקה ואיזה טיל יעוף שוב בשמי ארצנו הקטנה, כדי שאצליח לקבל את המצב עם הרבה פחות לחץ והרבה יותר אמונה.

כן, יש לי קצת יותר אמונה היום מזו שהייתה לי אתמול. היום, אני פחות חסרת סבלנות. היום, אני פחות ‘מרחפת’ ואין לי צורך גדול לברוח מהישוב.

לאן אלך? לאן אברח? מאלוקים אי אפשר לברוח. אני לא יכולה לברוח מההחלטות שלו בכל מה שקשור לחיים שלי, אפילו מההחלטה המפחידה של איך אחיה. החיים שלי בידיים שלו, רק שלו. אני מאמינה בזה במאת האחוזים. בראש.

ובלב?

הלב שלי עדיין מלא בפחדים. מלא בלחצים. עדיין מנסה לעבוד על איך בן אדם שחושב שיש לו אמונה יכול לברוח למעלה, לממ”ד, באמצע הדלקת נרות שבת ולרעוד.

אני יודעת שבורא עולם שומר עלינו. וזה נס בפני עצמו. אני יודעת שאדם לא יכול להתפוצץ אם אלוקים לא החליט שזה מה שיקרה לו. אני יודעת שאני באזור בו מתנהלת מלחמה – מלחמת אמונה – ושכל הספקות והפחדים הם ‘האויבים’ שאני צריכה להמשיך להילחם איתם, עם עזרתו של הבורא כמובן.

אני מרגישה שאני נלחמת במלחמה הזו כמו בגרסה הקודמת, לפני חודשים ואפילו שנים. אני מרגישה שמשהו צריך ‘להיעשות’ ומהר, לפחות בחיים שלי, כמו שכל חייל מסור צריך הפסקה קלה כדי לטעון את התחמושת שלו מחדש, או להחלים.

זה יקרה. זה חייב לקרות.

אפילו המלחמות הקשות והארוכות ביותר חייבות להסתיים יום אחד. וכשזה יקרה… משיח.