בטחון

 

צריכים לבטוח בהשם יתברך מאוד, ואסור לחשוב מיום לחברו, כי הביטחון הוא הבישול והגמר של השפע, והשפע יורד בכל יום, כי כל יום ויום יש לו שפע שלו. ועל כן אם הוא חושב מיום לחברו, שזה בחינת פגם הביטחון, על ידי זה נפגם בישול השפע.

 

וזה שמובא ב"מגן אברהם" בשם הזוהר, שאסור לבשל מיום לחברו, כי עיקר האיסור לחשוב מיום לחברו, שהוא פגם הביטחון, הוא ביותר בבישול, כי הביטחון בעצמו הוא בחינת בישול השפע ושלמותו כנ"ל. ועל כן המָּן, שעיקר ירידתו היה בבחינת ביטחון כידוע, שהמָּן הוא בחינת ביטחון, על כן היו צריכים ביטחון חזק מאוד והיו אסורים להשהותו כלל מיום לחברו, ותיכף שהיו משהין אותו נתקלקל לגמרי, כמו שכתוב: "וירום תולעים ויבאש".

 

על כן גם עכשיו, על פי רוב, נתקלקל טעם המאכלים כשהם מבושלים ומשהים אותו מיום לחברו, כי הטעם שבמאכל, שהוא החיות שבו, הוא מיוחד ומסוגל לזה היום דייקא שנתבשל בו, כי הוא בחינת השפע של אותו היום. אך אף על פי כן, כשהטעם מלובש בתוך המאכל עצמו, אזי עדיין אינו נפגם כל כך, רק כשנבלע בתוך הכלי שנתבשל בו, שבחינת זה הטעם הוא נמוך ביותר, כי הכלי הוא טפל למאכל (המתבשל בו), ועל כן באמת זה הטעם הוא נפגם תיכף אחר אותו היום, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל, שטעם הבלוע בכלי אזי תיכף אחר מעת-לעת הוא נותן טעם לפגם.

 

 

 

פעם היה מלך אחד והיה חוזה בכוכבים, וראה, שאם לא יקצרו את התבואה בשנה זו עד זמן מסויים תתקלקל כל התבואה! והזמן היה קצר מאוד…

 

יעצו לו יועציו לקחת קוצרים ולתת להם מכל התענוגים וכל צרכם, כדי שיהיה להם הרחבת הדעת לעבוד יום ולילה, כדי שיספיקו לקצור קודם הזמן הנ"ל.

 

והנה, הפועלים התענגו בתענוגיהם ושכחו מציווי המלך, ועבר הזמן, ולא קצרו את התבואה, ונתקלקלה כל התבואה. הם לא ידעו מה לעשות, כי המלך יכעס עליהם עד מאוד. יעץ להם חכם אחד עצה: היות שהמלך אוהב ציפור מסויימת שהיא מאוד מיוחדת, על כן, בזה שיביאו לו את הציפור הזאת, אז על ידי הנחת והתענוג שיהיה לו מזה, יכפר להם על הכל.

 

אולם להשיג ציפור זו היה דבר קשה מאוד, מכיון שהיא שוכנת על עץ גבוה ולא היה להם סולם לעלות, והזמן קצר מאוד. נתן להם החכם שוב עצה: היות שהם הרבה אנשים, על כן יעמידו את עצמם אחד על חברו, עד שיגיעו לציפור. והתחילו לריב זה עם זה, כי כל אחד רצה שהוא יהיה למעלה וחברו תחתיו, וכך באמצע מריבתם פרחה הציפור וברחה…ונשאר להם רק כעס המלך על התרשלותם מקצירת התבואה.

 

והמשל לכך הוא, שהשם יתברך ברא את האדם ונתן את כל התענוגים וכל טוב, כדי שיקצור את התבואה קודם שתתקלקל ושיעבוד אותו יתברך במוחין נקיים, אבל הוא מתרשל על ידי התענוגים, עד שנכשל בתבואה, שכבר נתקלקל ונפגם המוחין מהעוונות, לא עלינו, אולם עדיין יש תקווה – על ידי הציפור, המרמזת על הצדיק יסוד עולם, ובזה היה נתכפר להם הכל! אולם על ידי המחלוקות והקינאה, שכל אחד רוצה להיות למעלה מחברו, על ידי זה מתרחקים ואין זוכים להתקשר לצדיק.