בעקבות האור

הדבר כתוב במפורש בספר שהונח
על השולחן בחדר האוכל ומן הסתם
זהו ספר שאנשים קוראים בו. מה קורה
כאן? מי כתב את הספר הזה?

לצאת מהגוף – חלק 2

תקציר: רחל בת ה-22 טיילה ברחוב בתל-אביב ואז נפל עליה קרש פיגום מבניין. היא יצאה מגופה וחשה שאור מופלא עומד לאסוף אותה. היא נמשכה לאור הנפלא, אבל חשה צער על חייה שבוזבזו, על ניתוקה מבן-זוגה עוזי, שעמדה להיפגש עמו אחרי שחזר ממלחמת יום-כיפורים. ואז חזרה לגוף שהיה שרוע על המדרכה…

* * *

חלפו שנים. רחל השתקמה אט-אט מנזקי התאונה, סיימה את לימודיה בהצלחה ונישאה לעוזי. בעקבות התאונה נמשכה למדיטציה, מפני שלראשונה פגשה בתיאוריה המסבירה את המציאות שמעבר לחומר. יחד עם אנשים נוספים שעסקו במדיטציה, הקימו במרכז הגליל ישוב של מוֹדֶטִים בשם פיסגית. עוזי שמח להשתתף בהקמת ישוב חדש, ועבור רחל הייתה זו הזדמנות לבדוק אם המדיטציה אמיתית או שקרית.

הפחד שממנו סבלה לאחר התאונה נעלם כליל ובמקומו חשה בטחון רב, בטחון באור הגדול השומר עליה בכל אשר תפנה. כעת לא פחדה מכלום. הייתה נוסעת במסגרת עבודתה, לבדה, בדרכי הגליל הנידחות ללא כל חשש, בביטחון גמור, כי האור הגדול נמצא בכל מקום.

במשך שהותם בפיסגית נוכחו כי המדיטציה אינה רק טכניקה, אלא גם כת. הם הרגישו מרומים ומתוסכלים מהכת, שמרכיבה הפנימי היה בעצם סגידה לאגו. כל אחד חי לעצמו, מפתח את אישיותו ובונה חומת זרוּת כלפי זולתו, יושב שעות על גבי שעות עם עצמו ומנסה להיכנס בשקט לרבדים העדינים של הבריאה, כאשר המטרה האמיתית היא לגייס את הטבע למימוש שאיפותיו הפרטיות. היה ברור להם שלא יישארו בישוב לאורך ימים.

יום אחד, כשבע שנים לאחר התאונה, נסעה רחל לסידורים בירושלים. היא סיכמה עם אסתר, ידידת נעוריה מהקיבוץ שהתגוררה כעת בירושלים, שתישאר ללון אצלה. כאשר הגיעה אל ביתם של אסתר ובעלה יהודה, סיפרה להם על אכזבתם מפיסגית. היא הבחינה בכך שיהודה חובש כיפה קטנה לראשו, והתפלאה לשמוע שהחליט לאמץ אורח חיים דתי. לאחר שנפרדו כדי ללכת לישון, התכוננה רחל לעלות לחדר האורחים בקומה השנייה. לפני שעלתה, קלטו עיניה ספר כלשהו שהונח על השולחן בחדר האוכל. בהיותה חובבת קריאה החליטה לקרוא משהו לפני השינה. היא לקחה את הספר ועלתה לחדר. בבית עדיין נשמעו קריאות הילדים והמולת שעת ההשכבה. רחל סידרה את חפציה ושכבה במיטה. על כריכת הספר היה כתוב: "סידור תפילת ישרים", והיא החלה לקרוא:

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:

רחל נבהלה מהפסוק. מיד הבינה שספר זה אינו כספרים הרגילים שהכירה ויש להתייחס אליו אחרת לגמרי. אותיותיו לא היו רגילות, חלקן היו גדולות וחלקן קטנות. אט-אט החלו לעלות לפניה התמונות שראתה בזמן התאונה כמו מתוך מסך ערפל. היא המשיכה לקרוא:

אֱ-לֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּה, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְלָהּ מִמֶּנִי, וּלְהַחְזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא…

התרגשותה של רחל הלכה וגברה. היא רצתה לצעוק: זה נכון! אני יודעת שזה נכון! הרי נשמתה ניטלה מגופה והוחזרה לתוכו, אך מי יאמין לה?! מאידך, הדבר כתוב במפורש בספר שהונח על השולחן בחדר האוכל ומן הסתם זהו ספר שאנשים קוראים בו. מה קורה כאן? מי כתב את הספר הזה? השאלות התרוצצו במוחה והיא המשיכה לקרוא:

כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אָדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת: בָּרוּך אַתָּה ה’ הַמַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרים מֵתִים:

כאן הגיעה התרגשותה לשיאה. רחל הרגישה מחנק בגרונה והדמעות החלו זולגות על לחייה – אדון כל הנשמות… המחזיר נשמות לפגרים מתים… מה שלא העזה לספר במשך שנים, כתוב כאן במפורש! היא המשיכה לקרוא לפי הסדר:

… בָּרוּך אַתָּה ה’, אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל: הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלָדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים…

מי מכיר כמוה את עוצמת הרחמים בהם מאירה השמש במוגבלותה בעולם הזה. כמה רחמים יש באור השמש המגן עלינו מפני השפע האדיר של האור הגדול, שפע שגופנו אינו יכול להכיל בשל מוגבלותו. רחל נזכרה ברגע שבו חזרה נשמתה לגופה ואיך הישירה לאחר מכן מבט אל השמש. איזו שמחה הרגישה במוגבלותה המאפשרת את הקיום הגשמי בעולם הזה! כמה רחמים מרעיף עלינו הבורא אשר מצמצם את עצמו למעננו!

רחל הייתה מרותקת לסידור, והיא קראה בו ללא הפסק כמו בספר מתח בלשי. במשך שעתיים קראה את כל התפילות – שחרית, מנחה, ערבית, שבת ומוסף, ולאחריהן פרקי אבות ופרקי תהלים. תוך כדי הקריאה זלגו דמעותיה והיא רצתה לצעוק באישון הליל: אמת! אמת! כל מה שכתוב כאן, הכל אמת!… היא לא נרדמה במשך כל הלילה. דפדפה שוב ושוב בדפי הסידור, כשהיא מנסה לעכל מה שעיניה רואות. היא הבינה שהספר הוא ספר של התקשרות ושיחה עם ההוויה שראתה, ספר של תחנונים, הבטחות וצווים. היא לא הבינה בדיוק את פשר הצווים הללו וכיצד הם מתקשרים אל האור הגדול, אבל הבינה בחוש שהם מושכים את שפעו העצום.

הדמעות שזלגו מעיניה הזכירו לה את הבכי שבכתה לאחר התאונה. בדרך כלל הייתה אישה מאופקת, פחות או יותר. שנים ארוכות מאז האירוע לא בכתה כך, והנה הכל חזר. כעת תהתה איך יתכן שבמשך שלושים שנות חייה לא הציצה בסידור אפילו פעם אחת?!

אור ראשון של בוקר חדש החל לצוץ. רחל ידעה שהשתנתה, שלא תוכל להישאר כפי שהייתה קודם לכן, ידעה שהיא יהודיה וכי עליה לעשות מה שיהודים חייבים לעשות. בהשפעת תפילות השבת בסידור, קיבלה על עצמה לשמור שבת. היא שמעה את קולות הילדים המתעוררים וירדה למטה. אסתר עמדה במטבח, אמרה "בוקר טוב" במאור פנים ומיהרה להגיש לה עוגה ריחנית וכוס חלב חם. הילדים התרוצצו סביבה. רחל לגמה מהחלב החם, שעה שיהודה חזר מבית הכנסת והסב עימהן במטבח. אז אמרה רחל: "יש לי משהו לספר לכם… קראתי את הסידור הזה בלילה ולא יכולתי לישון מרוב התרגשות. דעו לכם, שכל מה שכתוב בסידור הוא אמת לאמיתה! בטח אתם מתפלאים איך אני יודעת, אבל מיד אסביר…"

היא החלה לספר על התאונה וכל מה שעבר עליה בעקבותיה. הילדים השתתקו והבית כאילו נרגע והקשיב לה. סיפורה קלח, המאורעות עלו וצפו במטבח שטוף השמש. מעולם לא סיפרה על חווייתה לאנשים אחרים, פרט לעוזי, והנה כעת הרגישה שמותר לה לספר הכל. כאשר סיימה את דבריה, ראתה כי הם נדהמים. שנים רבות הם הכירו אותה מקרוב ולא נודע להם דבר על האירוע. פניו של יהודה אורו, כאילו קיבל אישור לדבר-מה שחיפש. הוא סיפר על מחקרים שנעשו בארצות-הברית על ידי ד"ר מודי וד"ר קובלר-רוס, שליקטו עדויות מפי מאות אנשים שחוו מוות קליני. כולם סיפרו סיפור דומה לשלה, ומהם הסיקו החוקרים שיש חיים לאחר המוות הגופני. רחל שמחה מאד להיווכח כי אינה בודדה בחווייתה העצומה. יהודה שאל בתמימות: "האם ראית את הקדוש-ברוך-הוא?"

"כן ולא…"

"איך יכול להיות?"

"גם אני שואלת את עצמי. מצד אחד לא נראה לי שאפשרי לראות ממש את הבורא, אבל ראיתי אותו הרבה יותר ממה שניתן לראותו כאשר נמצאים בתוך הגוף, שלא מסוגל לסבול כלל הארה כזאת".

"לפי התיאורים שלך, נראה שהיית שעות ארוכות מחוץ לגוף?"

"שוב – נכון ולא נכון. הייתי במצב שמעבר לזמן ולחומר. בזמן של העולם הייתי כנראה רק כמה דקות מחוץ לגוף, אבל השהייה שם הייתה מעבר לזמן, לכן יכולתי לחוות ולהבין כל כך הרבה דברים בו זמנית". יהודה הוסיף לאחר הרהור: "צריך לחשוב על הסיפור שלך… קשה לבני אדם החיים בעולם יחסי, להבין עניינים כל כך מופשטים".

"אתה צודק, ולכן, כדי שהגוף יהיה כלי לאלקות, החלטתי לקבל על עצמי התנהגות שתאפשר זאת". לאחר מכן סיפרה רחל ליהודה ואסתר שהחליטה לשמור שבת, היא גם ביקשה שיהודה ייקח אותה למקום שבו תוכל לקנות סידור וספרים נוספים העוסקים ביהדות.

הם נסעו לשכונת גאולה בירושלים. רחל נכנסה כשהיא לבושה במכנסי ג’ינס ובחולצה קצרה, ונפגשה לראשונה בחייה בחרדים לובשי חליפות שחורות. למרות לבושה התייחסו אליה באדיבות ובחביבות. היא בחנה את המדפים ובחרה באקראי את הספרים "מסילת ישרים", "דרך ה’", "שערי תשובה", "שמירת שבת כהלכתה", "מכתב מאליהו", "גשר החיים", וכמובן – סידור תפילה.

כאשר הגיעה רחל לביתה, מצאה את בעלה יושב בסלון וקורא עיתון. היא הניחה את ערימת הספרים על השולחן ואמרה בחיוך: "החלטתי לשמור שבת!"

"קודם כל תאמרי שלום, תשתי כוס תה, ואולי תאכלי משהו לפני שאת מצהירה הצהרות בומבסטיות כאלה…"

"לא!" אמרה בהחלטיות, "אני רוצה שתדע כי מהיום והלאה אני שומרת שבת! לא נוסעת, לא מדליקה אש, לא מפעילה חשמל, ולא מדליקה טלוויזיה!…"

"תגידי, השתגעת?…"

"כשסיפרתי לך את הסיפור על הנשמה שיצאה מהגוף האמנת לי, אבל עכשיו, כשאני רוצה בסך הכל לשמור שבת, אתה טוען שהשתגעתי?!"…

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)