בשדי יער עמוד 205-206

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 205-206

רַק כַּאֲשֶׁר הָאָדָם בָּא לַהִתְבּוֹדְדוּת כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת כָּל רְצוֹנוֹתָיו – זֶה נִקְרָא הִתְבּוֹדְדוּת בֶּאֱמוּנָה. כִּי אֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת ‘מַלְכוּת’, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: “לֵית לֵהּ מִגַּרְמָא כְּלוּם” – אֵין לָהּ מֵעַצְמָהּ כְּלוּם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁהָאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כְּלוּם, וְרוֹצֶה רַק מַה שֶּׁהַשֵּׁם רוֹצֶה, וְלָכֵן יֵשׁ לוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם הַתָּלוּי בֶּאֱמוּנָה, כַּיָּדוּעַ.
לָכֵן, עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הַנְּכוֹנָה הוּא כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְחַפֵּשׂ מַה הַשֵּׁם רוֹצֶה מִמֶּנּוּ וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן אֲנִי עוֹמֵד בְּרוּחָנִיּוּת, וּמַה הַצַּעַד הַבָּא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, וְעַל מָה לָשִׂים דָּגֵשׁ, כַּמָּה לְהַאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה עַל כָּל דָּבָר, וּמַה סֵּדֶר הַהִתְקַדְּמוּת שֶׁלִּי בְּרוּחָנִיּוּת, אֵיךְ אֲנִי צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. אֲבָל לְפָנֶיךָ גָּלוּי וְיָדוּעַ הַכֹּל, הֵיכָן אֲנִי עוֹמֵד וּמֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת. לָכֵן תְּרַחֵם נָא עָלַי, וְתִתֵּן לִי אֶת הַדִּבּוּרִים שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְדַבֵּר אִתְּךָ הַיּוֹם, וְזַכֵּנִי לְהוֹדוֹת לְךָ בֶּאֱמֶת עַל כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהוֹדוֹת לְךָ, וְלִשְׁפֹּט אֶת עַצְמִי כָּרָאוּי, וּלְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה עַל מַה שֶּׁעָלַי לְהִתְפַּלֵּל הַיּוֹם, וְתָאִיר בְּלִבִּי עַל מָה צָרִיךְ אֲנִי לְהִתְפַּלֵּל וְכוּ’ וְכוּ’.
וְגַם כְּשֶׁהָאָדָם יוֹדֵעַ עַל מָה הוּא הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל, כְּגוֹן שֶׁקָּבַע לְעַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל יוֹם יוֹם עַל מִדָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ עַל שְׁמִירַת הָעֵינַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, חַיָּב הוּא לְהַקְדִּים תְּפִלָּה מֵעֵין זוֹ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה שֶׁמְּבַקֵּשׁ עַל דָּבָר פְּלוֹנִי, וִיבַקֵּשׁ עַל כָּל הַנַּ”ל, שֶׁיְּכַוֵּן אוֹתוֹ הַבּוֹרֵא בִּתְפִלָּתוֹ עַל אוֹתוֹ דָּבָר מְסֻיָּם, שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת הַתְּפִלּוֹת הַנְּכוֹנוֹת, שֶׁיִּזְכֶּה לְהַאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה כְּכָל שֶׁצָּרִיךְ וְכוּ’.
מֵהִתְבּוֹדְדוּת כָּזוֹ לְעוֹלָם לֹא יָבוֹא הָאָדָם לִידֵי קֹצֶר רוּחַ. וְאַדְּרַבָּה, כַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ בִּנְעִימוּת וּבְסַבְלָנוּת, יָאִיר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת עֵינָיו, וְיוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ כָּרָאוּי. כִּי בְּוַדַּאי יְזַמֵּן לוֹ הַשֵּׁם דִּבּוּרִים נְכוֹנִים הַשַּׁיָּכִים לְתִקּוּנוֹ, וְיִזְכֶּה בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת כִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁאֵינָה כָּרָאוּי

כַּאֲשֶׁר הַהִתְבּוֹדְדוּת אֵינָהּ כָּרָאוּי, זֶה גּוֹרֵם כַּעַס לְמַעְלָה, שֶׁהַמַּשְׁמָעוּת הַמִּיָּדִית לְכָךְ הִיא, שֶׁהָאֱמוּנָה מִסְתַּלֶּקֶת וְנֶעֱלֶמֶת, וְהָאָדָם נוֹפֵל מֵהָאֱמוּנָה. וְזֶה מַסְבִּיר מַה שֶּׁמּוּבָא בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת (כַּעַס): “כַּעַס בָּא עַל-יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁאֵינוֹ כָּרָאוּי”. כִּי הָרֹגֶז שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְלַבֵּשׁ גַּם בָּאָדָם, וְכַאֲשֶׁר הָאֱמוּנָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהָאָדָם, אֲזַי תֵּכֶף הוּא בָּא לִידֵי קֹצֶר רוּחַ וְלִידֵי כַּעַס.

מָה אַתָּה בְּעֶצֶם רוֹצֶה?

הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁאֵינָהּ כָּרָאוּי – פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ מְחַפֵּשׂ בַּהִתְבּוֹדְדוּת מַה הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם, אֶלָּא מִתְפַּלֵּל וּמְבַקֵּשׁ מֵה’ לְמַלֵּא אֶת הָרְצוֹנוֹת שֶׁלּוֹ וְאֶת הַתַּאֲווֹת שֶׁלּוֹ, הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת וְהֵן בְּרוּחָנִיּוּת, וְזֶה הֶפֶךְ רְצוֹן הַשֵּׁם, וּלְמַעֲשֶׂה הוּא רוֹצֶה לְהֵעָזֵר בְּהַשֵּׁם בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת נֶגֶד רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ.
הִתְבּוֹדְדוּת כָּרָאוּי – פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהָאָדָם רוֹצֶה לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַשֵּׁם, וְכָל הִתְבּוֹדְדוּתוֹ סוֹבֶבֶת סְבִיב זֶה – לְבַטֵּל אֶת כָּל רְצוֹנוֹתָיו הָעַצְמִיִּים.
הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁאֵינָהּ כָּרָאוּי – פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהָאָדָם רוֹצֶה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא שֶׁיְּבַטֵּל אֶת רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹתָיו, וְכָל הִתְבּוֹדְדוּתוֹ סוֹבֶבֶת סְבִיב זֶה – שֶׁהַשֵּׁם יַעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ.
וְהִנֵּה בְּגַשְׁמִיּוּת, אִם הָאָדָם מְבַקֵּשׁ דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים שֶׁלֹּא עַל מְנָת לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, זֶה בְּוַדַּאי מַכְעִיס אֶת הַשֵּׁם. אֲבָל בְּרוּחָנִיּוּת זֶהוּ דָּבָר שֶׁבְּנָקֵל אֶפְשָׁר לִטְעוֹת בּוֹ. כִּי נִדְמֶה לָאָדָם שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ עַל רוּחָנִיּוּת, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין כַּוָּנָתוֹ נְקִיָּה וּטְהוֹרָה, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ תַּאֲוָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַשִּׂיג, כְּגוֹן: כָּבוֹד, גְּדֻלָּה, רַבָּנוּת, לִהְיוֹת מְפֻרְסָם, שֶׁיְּנַשְּׁקוּ לוֹ אֶת יָדָיו, וְשֶׁכְּשֶׁהוּא עוֹבֵר יִתְלַחֲשׁוּ: “אֵיזֶה גָּאוֹן, אֵיזֶה לַמְדָן, אֵיזֶה צַדִּיק, אֵיזוֹ שְׁמִירַת עֵינַיִם, כָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד עָלָיו וְכוּ”. וְיֶשְׁנָם גַם אֵלֶּה שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָם מְעֻנְיָנִים כְּלָל בְּכָל זֶה – לֹא בְּכָבוֹד וְלֹא בִּגְדֻלָּה וְכַיּוֹצֵא – אֶלָּא שֶׁרוֹצִים שָׂכָר עוֹלָם הַבָּא, אוֹ לְהַשְׁאִיר זְכוּתָם לִבְנֵיהֶם וְכַדּוֹמֶה, גַּם זוֹ אֵינָהּ שְׁלֵמוּת, וְרַבֵּנוּ קוֹרֵא גַּם לָזֶה “מִלּוּי בֶּטֶן”, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן תִּנְיָנָא תּוֹרָה ל”ז.
לָכֵן הָעִקָּר הוּא לַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב הַדַּעַת: מַה הִיא הָאֱמֶת? מַה ה’ רוֹצֶה? וּמָה אֲנִי רוֹצֶה? וּבְוַדַּאי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְבַטֵּל רְצוֹנִי, בִּפְנֵי רְצוֹן הַבּוֹרֵא. כִּי הַבּוֹרֵא בְּוַדַּאי יוֹדֵעַ וְרוֹאֶה יוֹתֵר טוֹב מִמֶּנִּי, מָה הַדֶּרֶךְ וְהַמַּסְלוּל וְהַקֶּצֶב שֶׁל הַהִתְקַדְּמוּת שֶׁלִּי וְכַד’.