בתוך הבלון
משאירים את הרעש בחוץ ונכנסים לבלון! הקולות בחוץ מנסים להתנחל לנו במרחב המיוחד שלנו. אבל בתוך הבלון קורה משהו נפלא, ואל תוותרו עליו!
אחרי שנים של התנפלויות עלינו בשעה חמש וחצי בבוקר, בעלי ואני, זומבים עד עצם היום הזה, סוף סוף הגענו להחלטה המתבקשת: לנעול את חדר השינה שלנו ולומר "לא!" לילדים המקסימים שמתעוררים ממש, אבל ממש, מוקדם.
אז באותו ערב שבט לוי התכנס לו בסלון וההכרזה יצאה מאליה. "הקשיבו היטב!" פתחתי את דבריי, "אנחנו מנהיגים מדיניות חדשה בבית שלנו. ממחר בשעה חמש וחצי בבוקר לא תותר הכניסה לחדר השינה של אבא ואמא כשאתם מתעוררים. אתם יכולים לשחק בחדר שלכם, בחדר האורחים, בבייסמנט או בחדר המשחקים, אבל לא!!! לבוא לחדר שלנו. הדלת תהיה נעולה. הבנתם?"
"כן".
וכך, ילדיי המתוקים ואני הכנו כל מיני משחקים שלא מפריעים ומרעישים שיעסיקו אותם בשעות הבוקר המאוד מקודמות כשהם קמים, למשל – פאזלים, עבודות ומשחקי יצירה, קוביות… הבנתם, נכון? על פניהם נראתה התרגשות מיוחדת לקראת הבוקר הגדול ולמשחקים ללא השגחת הבוגרים של הבית, אבא ואמא.
גאים עם הרגשת חכמה יתירה שנפלה על בעלי ועלי, גם אנחנו ציפינו בהתרגשות לקראת הבוקר הקרוב, אז תהיה לנו ללא צל של ספק תוספת זמן שינה.
"הו…" אמרתי כשאני מחייכת לבעלי המקסים והחכם, "אני כמעט יכולה לשמוע את השקט של הבוקר, גם אתה?"
הבוקר הגיע, אבל לא השקט שכל כך חיכינו לו. אפילו לא שנייה אחרי השעה חמש וחצי נשמעו דפיקות רמות על הדלת, וכשזו לא נפתחה, הדפיקות עברו לבעיטות כשברקע צעקות של הקבוצה הרעשנית שלנו מעברה השני של הדלת, שמנסה להיכנס פנימה בכל הכוח כאילו שהמפגש השבטי-משפחתי שהתקיים ערב קודם לכן לא היה מעולם… והם לא הרפו, ככה, חצי שעה של דפיקות-בעיטות-צעקות-תחנונים.
מאמרים נוספים בנושא:
"אתה חושב שעשינו להם טראומה?" שאלתי את בעלי החכם והרגיש בעל תואר שני בטיפול וייעוץ משפחתי. "הם משתגעים שם בחוץ ואתה לא יכול לומר שאנחנו ישנים! אז מה הטעם? לפחות ניתן להם להיכנס, הם לא יצרחו ויבעטו".
"לא לא" השיב בוגר אוניברסיטת הרווארד שלי, "זה נורמאלי והילדים יהיו בסדר. אנחנו יוצרים גבולות והם חייבים ללמוד לכבד את זה. כל יום הם יבעטו/ידפקו/יצרחו פחות עד שהם יבינו את המסר. זה כמו הוואקום בבלון".
"אה?!? השעה שש בבוקר… מה ואקום? ואיזה בלון?"
"כשאת מפוצצת בלון" הוא התחיל להסביר לי בשעה שש בבוקר עם עיניים סגורות, "החלל הריק נוצר ונשמר על ידי מאמץ תמידי של נשימה מפוקסת. אם לא ניצור מרחב מיוחד לעולם לא יהיה לנו אותו".
אז חיכינו… וחיכינו… וחיכינו במרחב המיוחד והמחריש אוזניים כשהעדר בחוץ לא מרפה מהדלת.
וברצון ובמרדף שלי אחרי שקט ושלווה (אחרי שצעקתי על הילדים ללכת תוך שאני מכסה את הראש עם כמה כריות, בעיקר את האוזניים) הבנתי שהמשימה הענקית הזו של יצירת ושמירת מרחב מיוחד הוא מסר לכל דבר חשוב ושווה בחיים!
והנה ההסבר.
בחיים ישנם תמיד דברים שאנחנו רוצים לעשות או צריכים לעשות או באמת חייבים לעשות, אבל לא עושים בגלל ש"פשוט, אין לנו את הזמן לזה". וזה נכון – לפעמים, באמת אין לנו זמן. אבל מהניסיון שלי על הפלנטה עליה אנו חיים, נראה שלעולם לא "יהיה" לנו את הזמן, אלא אם כן "ניקח" אותו בכוח.
וזה הסוד הגדול להשיג את הדברים שאנחנו רוצים לעשות, כמו לדבר כל יום עם בורא עולם ולעשות הערכה ואיזון עצמי. לפעמים הדברים האלה, ואין מה לעשות, מצריכים מאיתנו לסגור את הדלת ולהתעלם מכל הלחצים החיצוניים!
וכמו שאמר לי פילוסוף חכם אחד: זה כמו לפוצץ בלון, לקיים את שיחת הטלפון החשובה, לבלות זמן איכות עם היקרים לנו, להתפלל, לעשות כושר גופני שחשוב והכרחי לגוף בריא, או כל דבר "שאנחנו באמת חייבים לעשות" – כל אלה לא יקרו ללא נשימה מפוקסת ומאמץ תמידי.
אנחנו חייבים להשאיר את הרעש והלחץ הסביבתי שכל הזמן מנסה להתנחל לנו במרחב המיוחד שלנו, כי המרחב המיוחד הזה הוא משהו קדוש!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור