גאות וענווה

 

הגאווה מביאה את האדם לכל הרעות והצרות, לא עלינו, ומשם עיקר כל הנפילות, עד שיכולים ליפול כל כך על ידי זה, עד שיצא מעולמו לגמרי, חס ושלום. ומזה היו כל הנפילות של הדורות הראשונים, שהיו חכמים מחוכמים ביותר, ואף על פי כן נפלו לתיעובים כאלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אבותינו שהיו במקום הזה, אחוריהם אל ההיכל וכו’, וכל זה באו רק על ידי גאווה ורום לבב, כי היה להם כל טוב, והיצר הרע וחמימות התאוות מתגבר בכל דור, ובכל עת שנפלו למה שנפלו לא היו יכולים להתחזק לקרב עצמם להשם יתברך גם ממקום רחוק כזה, כי לא היו יכולים לסבול הקטנות והשיפלות בעיני עצמם. כי בודאי הרחוקים מחמת תאוותיהם, כשבאים לשוב אל השם יתברך צריכים על כל פנים להכיר את מקומם ולהרגיש שיפלותם וריחוקם, רק אף על פי כן יבטחו בחסדי השם יתברך המתחדשים בכל עת, שעל ידי זה גם הם יכולים להתקרב.

 

אבל הם מחמת גסותם לא היו יכולים להשפיל עצמם ולהקטין את עצמם כל כך, עד שעל ידי זה נפלו בכל פעם נפילה אחר נפילה, עד שבאו לתיעובים כאלה. ועל כן בשמחת בית השואבה היו צריכים להזכיר גנותם ואמרו: אבותינו וכו’, ואנו לה’ משתחווים על גודל החסדים והישועות שעשה עימנו וכו’, ולה’ עינינו מייחלות שיושיענו מעתה, כי עדיין אנו יודעים רחקותינו ממנו יתברך ועוצם שיפלותנו מדרגתנו, ואדרבא זה עיקר שמחתנו, שבריחוק כזה זכינו אף על פי כן לישועות נפלאות כאלה.

 

 

 

רבנו ראה את הצדיק רבי הירש לייב מאליק ז"ל בחזרתו מארץ ישראל, וכן בשנת תקס"ח בהיות רבנו בלעמבערג, ואז כשראה שוב את רבנו, אמר: "עוד כבר אז לא היה לנו שום הרגשה בו, כעת איננו מבינים בו לא כלום, כפי הנראה עוד נצטרך כולנו להתבייש ממנו", למרות שרבנו לא האריך עמו בדיבור כלל.

 

 

פעם כשבא רבי נתן לרבנו ז"ל, אמר רבנו בלשון תמיהה: "אם אתם באתם אלי, פלא הוא בעיני מדוע לא באו כל העולם אלי, ואם כל העולם לא באו אלי מדוע באתם אתם אלי?"- וחזר על זה כמה וכמה פעמים.

 

 

פעם אמר רבנו לפני אנשי שלומנו בשיבחו של רבי נתן ז"ל: "צריכים אתם להודות לו מאוד, אילולי הוא לא היה נשאר ממני אף דף שמות לגניזה".

 

 

פעם אמר רבנו לרבי יודל: "העניין שלך הוא קבלת פדיונות". ואכן כך היה, ורבי נתן ושאר אנשי שלומנו היו נותנים לרבי יודל בערב ראש השנה מעות לפדיון נפש.